שלום לכולם
היי... אני עוד מעט בן 19. לפני גיוס אחרי תיכון... הנטייה שלי היא לא דבר חדש בשבילי. אני זוכר את עצמי ככזה מאז אמצע כיתה ו'. אבל כשהייתי צעיר ובתוך מסגרת של לימודים לא ממש יצא לי להתעסק בזה. טוב, נו, על מי אני עובד... תמיד יצא לי להתעסק בזה - אבל יכולתי להסיח את עצמי בלימודים ובמחנים\בגרויות.. קיצר, סיימתי תיכון - ומצאתי את עצמי בסוג של קשר עם בחור בן 21, דתל"ש ובמקרה למד באותה ישיבה תיכונית שלי, שלוש מחזורים מעלי. זה בהנחה שמגדירים 4 פגישות במשך חצי שנה כ"קשר" ולא "פגישות אקראיות".. בפגישה הרביעית והאחרונה (זה היה בחנוכה) הרדשתי שהוא כבר רוצה שה"קשר" יתקדם מעבר לנשיקות וחיבוקים - ואז מתחילה הבעיה: "אהה.. נכון. אני דתי..". נוסף לבעיה הקטנה הזו הייתה את התחושה שהוא לא באמת שם עלי ורק רוצה מין.. מפתיע.. הגענו לדילמה: יהדות או אהבה? דת או מין? אושר מהול בסבל או סבל מהול באושר? "ובחרת בחיים"??? - אז זהו, שלא. בלעתי כדורים. אדיוטי, אבל זה מה שקרה. פחדתי לעבור על משכב זכר ונכשלתי בלא תרצח.. בעצם, רק בנסיון לרצח - אחרת לא הייתי יכול לכתוב כאן (או שזה איזה שהוא קטע פריקי של מסרים מהצד השני). אוקיי- אז מביה"ח תל השומר שקבע שנכשלתי בנסיון ההתאבדות (פאדיחה!! אפילו בזה אני גרוע..חח) נשלחתי לפסיכיאטר ששאל אותי אם אסכים להתאשפז. נעניתי בחיוב בתנאי שאין דיווח לצה"ל. הפסיכי אישר שאין דיווח ללא כל צל של ספק והובהלתי באמבולנס, בשתיים בלילה, לביה"ח הפסיכיאטרי לחולי נפש "גהה". זה היה מ-ג-נ-י-ב!!! אני חולה (נפש) על הדברים האלה... אחרי חודש של אישפוז - חזרתי לאזרחות. בריא. שפוי. וסטרייט. פחח בטח... רק טיפה משועשע מהסיטואציה. לא יותר מזה. מצאתי עבודה זמני. סיימתי אותה. התחלתי חדשה. התפטרתי. הנה אני. לפני שבוע. שואל את עצמי - לאיפה מכאן? מה עוד לא עשיתי? "עצת נפש". סבבה. התקשרתי. ענה לי (אחרי מי יודע כמה זמן שהיה תפוס..) בחור נחמד בשם ברוך. הוא היה רגיש, קשוב וממש לא ביקורתי. גם די אחראי. הוא לא הבטיח כלום, לא אמר: "בטוח ב 100% שתצא מזה. אין ספק", ובכל זאת שמר על אופטימיות, בסגנון של "לכל דבר יש סיבה. נמצא את הסיבה - ונוכל לפתור הכל". היה חשוב לו לברר מי אני, מה עובר עלי, העבר שלי, המשפחה שלי, החברים שלי, הסביבה שחייתי בה, הרגשות שלי, המחשבות שלי. מה לא. לבסוף הביא לי שני מספרים של מטפלים. אחד בירושלים. ועוד אחת במודיעין, כיוון שסביר להניח שהוא יהיה עמוס. והנה אני היום, לא יודע מה לעשות. אני לא חושש להתחיל טיפול או תהליך כזה. יעבוד - יעבוד, לא יעבוד - לא יעבוד. אבל, לעזאזל! מאיפה אני אמור להביא כסף לכל הטיפולים האלה?!?! זה יכול להימשך חודשים!!! הוא גם שלח אותי לסדנה בשם: "מסע אל הגבריות". סדנה מיוחדת לנשנשים בטווח גילאים דומה. אורכה שלוש ימים כולל לינה איפה שהוא... ומחירה אלף ומשהו שקלים... אוף!!! ואני חשבתי שלהתקשר זה הצעד הקשה, מה אני אמור לעשות? אני לא פוסל את הרעיון של "עצת נפש", אני בטוח ששינוי אפשרי במקרים מסויימים. במבט אחורה על החים שלי אני מבין למה יצאתי כזה. היה לי ממש את המתכון: 2 - אחיות גדולות. 1 - אמא דומיננטית. 1 - אבא שהקשר שלי איתו כמעט אפסי. 1 - חבר שתלטן כל תקופת היסודי. 1/2 טון - חוסר ביטחון עצמי. לבשל 6 שנים בגיל ההתבגרות בבית תוסס ורועש ממריבות, מלחמות בלתי פוסקות ונוראיות של ההורים... ותקבלו: יאמי
בקיצור (כבר לא יהיה), אני לא יודע מה לעשות. נמאס לי להתעסק בזה כל הזמן. די!!!!!!!!!!!! ו... שמח להצטרף לפורום
היי... אני עוד מעט בן 19. לפני גיוס אחרי תיכון... הנטייה שלי היא לא דבר חדש בשבילי. אני זוכר את עצמי ככזה מאז אמצע כיתה ו'. אבל כשהייתי צעיר ובתוך מסגרת של לימודים לא ממש יצא לי להתעסק בזה. טוב, נו, על מי אני עובד... תמיד יצא לי להתעסק בזה - אבל יכולתי להסיח את עצמי בלימודים ובמחנים\בגרויות.. קיצר, סיימתי תיכון - ומצאתי את עצמי בסוג של קשר עם בחור בן 21, דתל"ש ובמקרה למד באותה ישיבה תיכונית שלי, שלוש מחזורים מעלי. זה בהנחה שמגדירים 4 פגישות במשך חצי שנה כ"קשר" ולא "פגישות אקראיות".. בפגישה הרביעית והאחרונה (זה היה בחנוכה) הרדשתי שהוא כבר רוצה שה"קשר" יתקדם מעבר לנשיקות וחיבוקים - ואז מתחילה הבעיה: "אהה.. נכון. אני דתי..". נוסף לבעיה הקטנה הזו הייתה את התחושה שהוא לא באמת שם עלי ורק רוצה מין.. מפתיע.. הגענו לדילמה: יהדות או אהבה? דת או מין? אושר מהול בסבל או סבל מהול באושר? "ובחרת בחיים"??? - אז זהו, שלא. בלעתי כדורים. אדיוטי, אבל זה מה שקרה. פחדתי לעבור על משכב זכר ונכשלתי בלא תרצח.. בעצם, רק בנסיון לרצח - אחרת לא הייתי יכול לכתוב כאן (או שזה איזה שהוא קטע פריקי של מסרים מהצד השני). אוקיי- אז מביה"ח תל השומר שקבע שנכשלתי בנסיון ההתאבדות (פאדיחה!! אפילו בזה אני גרוע..חח) נשלחתי לפסיכיאטר ששאל אותי אם אסכים להתאשפז. נעניתי בחיוב בתנאי שאין דיווח לצה"ל. הפסיכי אישר שאין דיווח ללא כל צל של ספק והובהלתי באמבולנס, בשתיים בלילה, לביה"ח הפסיכיאטרי לחולי נפש "גהה". זה היה מ-ג-נ-י-ב!!! אני חולה (נפש) על הדברים האלה... אחרי חודש של אישפוז - חזרתי לאזרחות. בריא. שפוי. וסטרייט. פחח בטח... רק טיפה משועשע מהסיטואציה. לא יותר מזה. מצאתי עבודה זמני. סיימתי אותה. התחלתי חדשה. התפטרתי. הנה אני. לפני שבוע. שואל את עצמי - לאיפה מכאן? מה עוד לא עשיתי? "עצת נפש". סבבה. התקשרתי. ענה לי (אחרי מי יודע כמה זמן שהיה תפוס..) בחור נחמד בשם ברוך. הוא היה רגיש, קשוב וממש לא ביקורתי. גם די אחראי. הוא לא הבטיח כלום, לא אמר: "בטוח ב 100% שתצא מזה. אין ספק", ובכל זאת שמר על אופטימיות, בסגנון של "לכל דבר יש סיבה. נמצא את הסיבה - ונוכל לפתור הכל". היה חשוב לו לברר מי אני, מה עובר עלי, העבר שלי, המשפחה שלי, החברים שלי, הסביבה שחייתי בה, הרגשות שלי, המחשבות שלי. מה לא. לבסוף הביא לי שני מספרים של מטפלים. אחד בירושלים. ועוד אחת במודיעין, כיוון שסביר להניח שהוא יהיה עמוס. והנה אני היום, לא יודע מה לעשות. אני לא חושש להתחיל טיפול או תהליך כזה. יעבוד - יעבוד, לא יעבוד - לא יעבוד. אבל, לעזאזל! מאיפה אני אמור להביא כסף לכל הטיפולים האלה?!?! זה יכול להימשך חודשים!!! הוא גם שלח אותי לסדנה בשם: "מסע אל הגבריות". סדנה מיוחדת לנשנשים בטווח גילאים דומה. אורכה שלוש ימים כולל לינה איפה שהוא... ומחירה אלף ומשהו שקלים... אוף!!! ואני חשבתי שלהתקשר זה הצעד הקשה, מה אני אמור לעשות? אני לא פוסל את הרעיון של "עצת נפש", אני בטוח ששינוי אפשרי במקרים מסויימים. במבט אחורה על החים שלי אני מבין למה יצאתי כזה. היה לי ממש את המתכון: 2 - אחיות גדולות. 1 - אמא דומיננטית. 1 - אבא שהקשר שלי איתו כמעט אפסי. 1 - חבר שתלטן כל תקופת היסודי. 1/2 טון - חוסר ביטחון עצמי. לבשל 6 שנים בגיל ההתבגרות בבית תוסס ורועש ממריבות, מלחמות בלתי פוסקות ונוראיות של ההורים... ותקבלו: יאמי
--- dkey עצוב למה? טובות ורבות היו שנות חיי. זה קודם כל. לגבי מה שכתבת. כל פעם שאני רואה משהו ממשפחת ה"חד משמעיים" - אני נזהר. הפסיכיאטרים והפסיכולוגים יצאו חד משמעית... אז מה? גם אני, אילולא הייתי דתי, הייתי יוצא חד משמעית נגד. למה להתעסק עם זה? אתה נמשך לגברים? - תהיה עם גברים. למי זה מפריע?! ההלכה היא לא שיקול מבחינתם. אין הוכחה שניתן לשנות נטיה? - יכול להיות. יש הוכחה שזה בלתי אפשרי? - אשמח אם תציג אותה... אל תתעה ותחשוב שאני מחסידי עצת נפש. ממש לא. אבל אני תמיד יהיה מחסידי הצד השני. תמיד אנסה לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית. חשוב לי לציין ש"מצבי הנפשי המעורער", אם לקרוא לזה ככה, הוא לא כתוצאה מהדילמה "דת או מין". אלא נושא כאוב שנמשך כשנתיים בכל תחומי חיי. אני לא מפחד מתוצאה שלילית של הטיפול. זה לא מפחיד אותי. אני מודע לכך שמי שמעביר את הטיפול הוא בן אדם ולא אלוהים. אין לו בלעדיות על האמת. אילולא היה הדבר כרוך בתשלום, הרי שהייתי מתחיל את התהליך מבלי להניד עפעף. לא בגלל שאני בוטח בו. ממש לא. בגלל שאין לי מה להפסיד, אני לא חושש מתוצאה שלילית. יצליח - יצליח, לא יצליח - לא יצליח. אתה אומר שאין כל הוכחה שהומוסקסואליות היא תוצאה של מה שרשמתי??? היא תכונה מולדת??? בפירוש לא מולדת. אני זוכר בבירור את התקופה שהייתי נמשך לבנות. אני זוכר את השינוי. אין השפעה להתעללות מינית על הנטיה של האדם? ברור שכן. כל פסיכולוג יסכים. אפשר לשנות את הנטיה לאחר ש"הנזק" התרחש? לא ברור... אדם שגדל בחברת גברים בלי נשים - באופן טבעי יפתח משיכה אליהם כדי למצוא סיפוק לצרכיו המיניים. כמו בבתי כלא. תכונה מולדת? ממש לא. אדם שלא זכה לקירבה ואהבה גברית מאביו, אחים, חברים - לא ירגיש צורך עז לחוש זאת. כל כך עז עד שיגלוש לתחום המיני? אני בספק אם לא. וכן, אני מסכים. יש כאלו שזו תכונה מולדת אצלם. כשמדובר ברגש. בנפש. שום דבר לא חד משמעי. --- avitano \ אופיר אוקיי. אמרת שהפיכות כטלו גרמו לדיכאונות וכו'. מעבר לכך מפריע לי משהו אחר עם השינוי של הנטייה. אנשים מנסים לומר שהומוסקסואליות זה רק בתחום המיני. זה לא נכון. לדעתי זה שיש לי משיכה לגברים זה כתוצאה מאופי "הומואי", אם אפשר לקרוא לזה ככה. יש בי עדינות, רגישות, סקרנות, משיכה עזה למה ששונה... זה מתבטא בכל תחום בחיים. גם בתחום המיני. הרי שאם אני משנה את הנטיה המינית. איתה ישתנה כל האופי - ואני אאבד את כל כולי. מאחד שכואב את ההשפלה של ילד מול כל הכיתה - אהפוך למשפיל. מעדין - אהפוך לחסר רגישות. וכן הלאה... זה הסיכון הגדול מבחינתי שבהצלחה של התהליך של עצת נפש. הרי שאפילו אם תגיד שהוא אפשרי - יש פה סיכון גדול. אמרת שאני לא מקבל את עצמי. זו ממש טעות. אני הומו - אני יודע את זה. אני מקבל את זה. אני אפילו אוהב את זה. אבל אני גם אדם מאמין. אני יודע את זה. אני מקבל את זה. אני אוהב את זה. אוקיי. אז קיבלתי את עצמי. אני לא רוצה להשתנות. עכשיו מה? לאן? אני הומו - אבל אני לא יכול לממש את זה. תבין, הקשר שלי עם ה' הוא קשר עמוק ואמיתי. לא מתוך הכרח. לא מתוך פחד. אלא מתוך אהבה. למה אני לא עובר על משכב זכר? אתה חושב שאני מפחד מעונש? מפחד לרשת גיהנום בעולם הבא? חח ממש לא. אחרת לא הייתי מעיז לחשוב על התאבדות. על שלוש יהרג ובל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שלושתם באותה חומרה. אז מה עשיתי? רק החלפתי נבלה בטריפה. זו לא הסיבה. אני אוהב את ה'. אני יודע שכשאני מזיל דמעה על הסיכוי שלא אחווה אהבה - הוא מתייפח. אם לי כואב - הרי שלו הרבה יותר. אני רוצה לשמור את דתו לא מתוך פחד ויראה (לצערי, אולי...) אלא מתוך אהבת אמת. מתוך רצון לא לאכזב. בשביל מה באתי לעולם הזה? כדי לתת או לקבל? אמרתי בהתחלה: טובות ורבות היו שנות חיי. היה לי מעל ומעבר. אז עכשיו אני אדרוש גם את זה? אני ארשה לעצמי לבחור בדרך הקלה? להתעלם מהאיסור? כאילו לא היה קיים? "לקבל את עצמי"? ככה את קורא לזה? בחרתי במוות כדי לא לבחור בדרך הקלה. כדי שכשאירש גיהנום על רצח - ה' ידע שלא עשיתי את זה בשבילי. שזכרתי אותו. שנשארתי נאמן לו. חטאתי. כן. אבל לא התעלמתי. לא בחרתי במה שהכי נוח לי. אני אשרף בגיהנום, אבל אוהב את עצמי על שלא בחרתי בדרך הקלה. במה שנוח לי. במה שאך ורק לטובתי. נשמע כאילו אני מנסה להצדיק אובדנות? ממש ממש ממש לא. אני רק מנסה להסביר את עצמי. מה עבר לי בראש. הלוואי והייתי יכול לכפור. הלוואי והייתי יכול להתעלם. הלוואי והייתי כועס על האלוקים. הלוואי ורק הייתי פוחד - ולא אוהב. אבל זה לא ככה. אמרת שאני צריך לחיות עם זה. איך? להיות בודד כל חיי? להתחתן עם אשה במצב דומה לשלי? להתעלם מהאיסור ולחיות עם גבר? איך שני העולמות יכולים להתחבר? יש הרבה שחיים כך. שומרים את כל המצוות. חוץ מזו. הנה יש לנו שילוב מנצח. אז אחר יבוא ויגיד אני גנב. ואני דתי. אני רוצח. ואני דתי. אני עובד אלילים. ואני דתי. ההגדרה ל"דתי" מבחינתי היא שאיפה לקיים את הכל. בוודאי שזה לא אפשרי בפועל. אבל לשאוף. לוותר לעצמי. לומר אני אקיים את הכל חוץ ממה שקשה לי - זה לוותר על הדת. הלוואי והייתי יכול לעשות לעצמי הנחות!!! אבל אני לא יכול... אתה אומר שהפיתרון זה לקבל את עצמי. להשלים עם המצב. אתה בעצם אומר תהיה הומו. תאהב. תחווה. תתעלם מהאיסור. זה לא שילוב של השניים... זה העדפת אחד על פני השני. כתבתי כל כך הרבה... אני כבר לא יודע אם אני מסכים עם כל מה שכתבתי... אבל שישאר ככה =) המשך בתגובה הבאה...