שלום לכולם

NorthernStar

New member
בטח שאפשר לנהל זוגיות

השאלה היא מה אתה בוחר להקריב, ואני מעדיפה לא להקריב את הלימודים אבל גם לא את האושר של בת זוגי. היא לא עושה פרצופים כשאני אומרת לה שאני לא יכולה להיפגש איתה כי אני עסוקה, אבל לי אישית יש יסורי מצפון. אני יודעת שאני הייתי קצת נפגעת במקומה (תלוי בסיטואציה כמובן) כי הייתי רוצה את מלוא תשומת הלב בשעות הערב ובויקנדס. גם לא בטוחה לגבי "פחות לחץ". אני בהחלט מרגישה שהציפיות ממני (כמו משאר הgrads) גבוהות במיוחד, ואני יודעת שהמנחה שלי מצפה ממני לתת את כל מאת האחוזים, לא פחות. וכמו שאני לא רוצה להראות לו חצי עבודה, אני גם לא רוצה להראות לבת הזוג רק חצי זוגיות. והצבעתי כבר על הבעיה של הנסיעות למשך חודשים.
 

tulkin

New member
מה אני אגיד לך...

איש איש ובחירותיו. ואגב, מנחה שהיה אפילו רומז לי שהוא מצפה שאשים את העבודה בסדר עדיפות מעל למשפחה שלי - שלושה ימים וחצי אחר כך כבר לא היה המנחה שלי.
 
אין לי מושג במה עבדת

אבל בתחומים שבהם אני עבדתי - בין אם עריכת דין ובין אם ניהול פרויקטים (אאוטינג עצמי
), לא היה מצב של 9-5. היו ימים שחלמתי על עבודה כזו, אבל זה הכי קרוב שהגעתי אליה... הכל עניין של סדרי עדיפויות בחיים, של משמעת עצמית ושל רצון. אפשר להשאב ללימודים לגמרי, בדיוק כמו שאפשר להשאב לעבודה (תסתכלי סביב ותראי את כל אלה שקובעים ישיבות עבודה ל-9 בערב). אפשר לא להציב גבולות לעבודה, ואפשר להציב גבולות ולחיות איתם בשלום. טוטאליות היא משהו מאד בעייתי. בין אם בלימודים, בעבודה, בהורות, בזוגיות או בכל תחום אחר של החיים. דווקא הפשרות והיכולת לתמרן בין מטלות הם כלים טובים להתנהלות בחיים.
 

מאי261

New member
כל אחת ובחירותיה (הלגיטימיות)

ואכן יש אנשים טוטאליים בכל תחום - לא רק באקדמיה. רק רוצה להוסיף שהתחושה שלך לא ייחודית לדוקטורט אלא תימשך (ואף תתגבר) כ-junior faculty (במהרה בימינו אמן). עד לקבלת הקביעות מדובר בקריעה רצינית, ומי שרוצה לתת לזה לבוא על חשבון משפחה יכול בקלות לעשות זאת. כבר אמרתי בעבר שאני עוף מאד מוזר במחלקה שלנו - האישה היחידה שהיה לה ילדים בשלב הקורסים (יש עוד כמה בודדות שילדו בשלב כתיבת הדוקטורט). ודווקא הגראד אדבייסור שלנו, שהיא מרצה מפורסמת מאד, אמרה לי שלדעתה זו הדרך הכי הגיונית לפעול, כיוון שבשלב הקורסים יש לך דרישות ברורות ודדליינים ואת תעמדי בהם כי לא תהיה לך ברירה. את שלב הכתיבה הרבה יותר קל למרוח ולכן לאנשים עם קשיים במשמעת עצמית (מי, אני?
) זה הרבה יותר קשה. מה גם שלכאורה כשאלך לחפש עבודה ילדי כבר יהיו גדולים יחסית. זו סתם דוגמא ולכל דרך יש יתרונות וחסרונות - אני רק רוצה להצביע על העובדה שהעבודה הקשה והטוטאלית נמשכת עוד הרבה שנים אחרי הדוקטורט (ויש הרבה שטוענים שבמלחמה על ה-tenure הרבה יותר קשה מאשר בחממה של הגראד סקול.) תמיד יהיו לך דדליינים (כנסים, ולחץ עוד יותר גדול לפרסם מעכשיו), בחינות ועבודות לבדוק, קורסים להכין וללמד וכו'.
 
אמממ....

ספרי את זה לבעלי (שגמר דוקטורט בעודנו חיים בצוותא, מתחתנים, ומביאים לעולם את יורש העצר). בעצם, ספרי לו את זה גם עכשיו, כשהוא עושה ארוחת ערב, בעודי מנסה לעבוד (נניח...). קצת בעייתי, הטיעון הזה. דוקטורט הוא לא חזות הכל, יש חיים מעבר אליו. יש מקום לזוגיות, חברות, אינטראקציות חברתיות אחרות, פעילויות אחרות ואפילו...קריאת ספרים מדי פעם
.
 

tulkin

New member
את הקטע עם קריאת ספרים

תצטרכי להסביר לי איך את עושה :)
 

Kalla

New member
זה הקטע הקל. מתי שרק אפשר.

בזמן האוכל, בלילה, בנסיעות, בהפסקות, בזמן שמחכים שהילד יסיים את החוג, בתור לקופת חולים או לכל מקום אחר. תמיד יש לי ספר בתיק. למי שמתעניין - יש כאן פורום ספרות וספרים שניתן להיחשף בו להרבה ספרים מכל הסוגים ולקבל ביקורות והמלצות. מאז שאני משתתפת בו זה הגדיל את תיאבון הקריאה שלי עוד יותר.
 

mummy

New member
אני לא הצלחתי להתגבר על יסורי המצפון שנלוו

לפתיחה של ספר שהוא לא אחד מהמיליון ספרים/מאמרים שאני צריכה/רוצה לקרוא בשביל העבודה... והיה גם משהו ביכולת שלי לצלול לתוך עולם אחר שאיבדה קצת מכוחה. בימים אלו ממש אני עובדת על התיקון וההשלמות. ובהזדמנות זאת שלום לך ובהצלחה רבה (אם אני לא טועה, פעם נפגשנו הרבה בפורום אחר
)
 

Kalla

New member
אכן, את מוכרת לי. בהצלחה גם לך.

אצלי דווקא היו ייסורי מצפון כשבגלל עומס עבודה ולימודים לא קראתי מספיק סתם להנאה
. אמרתי שזה מצב שחייבים לתקן. אני דווקא מרגישה שהיכולת, ובעיקר הרצון, שלי לצלול לעולם אחר דווקא הלכה וגברה במשך השנים. ככל שהשגרה מחייבת יותר, כך יש יותר צורך לשטוף את הראש ולהתנתק מדי פעם. זה נותן המון כוחות. עד כדי כך שאני ובעלי עד היום עוסקים בתחביב משותף של משחקי תפקידים (גם וירטואליים וגם לא).
 
עמוד ליום. במקרה הטוב.

אבל אני לא מצליחה להרדם בלילה בלי לקרוא כמה מילים (באמת כמה. חמש-שש בקושי
) שלא קשורות לאקדמיה.
 

Kalla

New member
בעל ו-4 ילדים זה מספיק מחייב?

לא נראה לי שיש טעם בהכללות האלה.
 

mummy

New member
מזכיר לי את הגרפיטי " החיים הם תקופה קשה"

דוקטורט הוא מחוייבות לתקופה ארוכה, נכון, אבל מכאן ועד המסקנה שזה בא על חשבון קשר זוגי מחייב הדרך מאד ארוכה לטעמי. ונראה לי שההתסעפויות שמובילות עד שם הן לא בהכרח אלו שנובעות מהדוקטורט עצמו, אלא ממי שאת, מאיך שאת עושה את הדברים, מהבחירות שלך לאורך הדרך שדומות לאלו שהיית עושה אולי בכל קריירה אחרת שהיית בוחרת ו/או זוגיות שהיית מנסה לשמר. אני לא אומרת שזה קל, אבל לא בטוחה שזה הרבה יותר קשה מאשר לעבוד במשרה מלאה תובענית ומחייבת, ובכל מקרה, זה בטח לא בלתי אפשרי.
 
גם יכולה לספר לך

שבעלי ואני עברנו מקיצוניות אחת לשניה ושרדנו בכבוד את שניהם - התחלנו את הדוקטורט ביחד ויכולנו לעבוד מהבית עליו, אז תקופה ממושכת ישבנו ביחד באותו חדר עבודה, כלומר רוב היום היינו ביחד וכמובן ידענו על כל מה שהולך אחד עם השני בזמן אמת. עכשיו אנחנו במרחק אוקינוס רחוקים זה מזה, וגם שורדים עם אינספור טלפונים ואימיילים ואפילו יש לנו פרוייקט משותף (שזה אולי נתפס כביזנס אבל זה גם פלאזור..). על כל פנים בשתי התקופות האלו היו אתגרים שנבעו מעצם הזוגיות, אבל תמיד ידענו לכבד תקופות לחוצות האחד של השני, להתגמש במקרה הצורך, ולפתח גם קצת חיי חברה עצמאיים שאינם תלויים האחד בשני, ובעיני זה מתכון טוב לזוגיות ממושכת.
 
צריך פה את דפנה

(מישהו יכול לקרוא לה?) על הקריירה האקדמית בהסטוריה, יתרונות, חסרונות וסיכויים, קטונתי מלענות, אבל כן אומר לך שממש לא כל האנשים מרגישים שעיסוק מסויים הוא באמת הדבר בשבילם. אם כך אתה חש - לך על זה ללא עקבות. חיים באמת רק פעם אחת (למרות שלא אתפלא אם יש כאן מישהו שעושה תזה על גלגול נשמות הודיות
). אבל יש דבר אחד שאני לא יכולה להתעלם ממנו - מה שכתבת אודות הקשר עם נשים הוא לא רק לא נכון, לא רלוונטי ולא לעניין, אלא העובדה שאתה נתפס בזה היא-היא זו שמקשה עליך למצוא קשר מתאים לך. זה מאוד מאוד חבל, בלי קשר בכלל לשאלת הקריירה.
 
פשוט תעשה

לך על מה שאתה אוהב ומה שאתה רוצה. אני מאוד מאמינה שמי שעוסק במשהו שהוא אוהב הוא יהיה טוב בזה. אתה צריך להאמין בעצמך! זה חשוב ונכון להתלבט ולהתחבט אבל התחבטות מרובה תוקעת אותך על המדוכה ותחושת התקיעות לא עושה טוב. לפעמים צריך לקפוץ למים. נכון מה שאמרו לך שחיים פעם אחת (מלבד זאת שאם באמת תחוש שזה לא מתאים תוכל לפנות לאפיקים אחרים). בזמנו בקומונה מישהי ציטטה משפט מהספר של מאיה ערד שקריאה היא האויב של כתיבה, באנלוגיה אני סבורה כי מחשבה לעתים היא האויב של עשייה. לגבי בנות זוג גם אני סבורה שזה לא שיקול שאתה צריך לתעדף גבוה אם בכלל. מי שתרצה אותך תהיה איתך בכל מצב צבירה
ברגע שתהיה שלם עם עצמך גם הנושא הזה יסתדר...
 
יש כמה שאלות שאתה יכול לשאול את עצמך

מה אתה אוהב במקצוע הזה? עריכת מחקר היסטורי דומה אך שונה מלימודים לתואר ראשון. האם אתה יכול לשוחח עם תלמידי מחקר ולשמוע מהם על המחקר שלהם, על שגרת העבודה ועל השיטות? האם אתה רוצה ללמוד כדי לרכוש מקצוע? כמו שכתבת אין הרבה דרישה בשוק למקצוע 'היסטוריון'. מה אפשר לעשות עם תואר מתקדם בהיסטוריה? אם אתה מוצא שאין בזה תועלת תעסוקתית (או שזה מכוון אותך למקצועות שבהם אתה לא רוצה לעסוק), כדאי לשקול שוב מה עדיף לך - להמשיך לתואר שני בגלל שזה מעניין אותך, או להשקיע ברכישת מקצוע או בהתבססות מקצועית באותן השנים. האם אתה טוב בזה? אם לא, אולי כדאי לשקול כיוון אחר, שבו הכישורים שלך ימוצו טוב יותר. אם כן, עד כמה טוב? מה הסיכוי שלך לקבל מלגות לתואר השני (הן אינן נפוצות בתחום שלך). האם אחד מהמרצים לוקח אותך תחת חסותו (מכוון אותך לנושא, מייעץ לך, יסייע לך להשיג מימון)? עד כמה חשוב לך לעשות מה שמושך אותך? האם חשוב לך לבלות את עיקר זמנך בעיסוק שמהנה אותך, או שחשוב לך להתפרנס היטב ולהקדיש זמן רב לתחביב (דוגמא לסדר עדיפויות שונה). אם זה בנפשך - לך על זה. אם זה פשוט הדבר שאתה נהנה לעשות, אולי כדאי לשקול כיוון פרקטי יותר, ולטפח את התחום כתחביב. ולחלק על בת זוג - כמו שראית, יש כאן יותר דוגמאות של תלמידי מחקר שמנהלים זוגיות מאשר כאלו שמשוכנעים שאי אפשר גם וגם. וכמו שכתב הקוסם - אתה צריך למצוא אשה אחת שתעריך אותך, לא משנה לך השאר. בהצלחה.
 

d a p h n a

New member
שמעתי שקראו לי, אז באתי... ../images/Emo13.gif

אז ככה: קודם כל, אני מסכימה עם helene שדוקטורט זה משהו שצריך לעשות בגלל שבאמת רוצים אותו, כלומר בגלל שבאמת אוהבים את התחום ואוהבים לעסוק במחקר. כך שאני בהחלט חושבת שאתה צריך לחשוב מה מושך אותך לתחום של היסטוריה ומה גורם לך לרצות לעסוק בו לטווח ארוך. כשנרשמתי ללימודים לארה"ב קיבלתי חוברת תרגילים שעוזרת לכתוב את החיבור להרשמה. היתה שם הצעה: לכתוב על פיסת נייר את כל הסיבות שבגללן אתה רוצה ללמוד לתואר גבוה בתחום מסויים, ואחר כך לכתוב ליד כל סיבה משהו שאתה יכול לעשות מחוץ לאקדמיה שיכול לממש את אותן מטרות. הרעיון היה שאם אחרי התרגיל הזה אתה רואה שבעצם יש משהו אחר שאתה יכול לעשות מחוץ לאקדמיה שיתן לך את אותם הדברים, אולי האקדמיה היא לא הפתרון בשבילך. אני מצאתי שזה מאוד עזר לי למקד את החשיבה שלי על הסיבה שאני רוצה ללמוד היסטוריה ולהבין שבאמת אין מסגרת אחרת בשבילי. לגבי העניין הפרקטי, זה נכון חלקית. אמנם נכון שכדי להגיע לעסוק במחקר אקדמי בהיסטוריה צריך ללמוד שנים ולעשות תואר דוקטור ובסוף התואר אף אחד לא מבטיח לך עבודה אקדמית. מאידך, קודם כל אפשר לעבוד כמורה להיסטוריה. ולמי שזה לא קוסם לו, תואר בהיסטוריה מעניק כישורי שפה, כישורי כתיבה וכו', שיכולים לעזור לעבור לתחום עיסוק אחר. כך שלמרות שאף אחד לא יכול להבטיח לך שבסוף תהיה היסטוריון, סביר להניח שלא תמצא עצמך מחוסר עבודה לאורך שארית חייך, וגם לא עובד כמלצר. לגבי סוגיית הזוגיות, אני חושבת שאתה דואג לשווא. אני מכירה הרבה אנשים שהכירו תוך כדי לימודים, והרבה אנשים שחושבים שהעובדה שמישהו לומד לתואר גבוה היא דווקא מוקד משיכה. אני לא חושבת שזו בהכרח בעיה. לגבי האפשרות לקיים זוגיות בזמן דוקטורט, זה לחלוטין non-issue מבחינתי: אני נשואה מזה חמש שנים. כמו הכוכב הצפוני גם אני בשנות הקורסים, וגם אני צריכה לקרוא מאות עמודים בשבוע, לכתוב עבודות, ללמד סטודנטים, ללמוד ל-prelims שלי ועוד. יחד עם זאת, אני ממש לא מתקשה למצוא זמן לטפח את הזוגיות שלי, ובן הזוג שלי ממש לא מרגיש עזוב. מה הפתרון? חלוקת העבודה: אני יודעת שאני יחסית יעילה בבוקר ובצהריים, ומאוד לא יעילה אחר הצהריים ובערב, אלא שלפעמים מאוחר בערב יש לי second wind ואני יכולה לחזור לעבוד. אז מה שקורה בפועל הוא שאני מקפידה לעבוד בצורה די רצינית לאורך היום ולעשות כמה שיותר עבודה. כשאני מגיעה הביתה אחר הצהריים אני לוקחת שעה-שעתיים לעצמי או להפגש עם חברות או דברים כאלה, ואז חנן מגיע הביתה ואנחנו מבלים את הערב ביחד. גם את סופי השבוע, אגב, אנחנו מבלים כמעט רק בבילוי זוגי וללא צורך שאני אעבוד. בתקופות לחוצות במיוחד אני עובדת גם מאוחר בערב, או בסופי שבוע, אבל עד כה (כמעט שנתיים לתוך התכנית, כולל הסמסטר הזה שידוע אצלנו כעמוס ביותר בתכנית) כמעט בכל יום אני מבלה את כל הערב (מבערך שבע בערב ועד שהולכים לישון) עם חנן, ואת רוב הסופ"ש גם כן עם חנן. זה רק עניין של תכנון זמן נכון. אגב, דיברתי בנושא עם חבריי לתכנית שנמצאים בזוגיות מחייבת ארוכת טווח (כולל אנשים עם ילדים ואנשים עם בני זוג שאיתם הם חיים שנים רבות - בין אם הם נשואים ובין אם לא), ועם חברים שאין להם זוגיות כזו, ועושה רושם שיש ממש חלוקה ברורה של אופן העבודה בין מי שיש לו בן/בת זוג ומי שאין לו. אלה שנמצאים בזוגיות מחייבת פשוט עובדים בצורה יותר מרוכזת לאורך זמן יותר קצר לעומת אלה שאין להם זוגיות כזו ונוטים יותר למרוח את הזמן ויותר לעבוד בערב/סופ"ש/אמצע הלילה וכו'. הדבר היחיד שאני מסכימה לגבי עם הכוכב הצפוני היא סוגיית הארכיונים - אכן הנסיעה לארכיונים היא סוגיה בעייתית לאנשים במערכת זוגית שהיא די ייחודית לחקר ההיסטוריה ולא קיימת כל כך בתחומים אחרים. אבל גם לבעיה הזו ישנם פתרונות, והם לאו דווקא כוללים את עקירת בן/בת הזוג מהמסגרת שלהם. כך למשל אני מכירה כמה אנשים (ואני מתכננת משהו דומה) שעשו את המחקר הארכיוני שלהם בסדרה של נסיעות קצרות ומרוכזות (שוב, מתייצבים בארכיון ברגע שהוא נפתח בבוקר ועובדים בו ברצף עד שהוא נסגר בערב, עושים צילומים דיגיטליים של מסמכים במקום לתעתק אותם במקום ועוד ועוד). אמנם קצת יותר קשה למצוא מימון לפתרון כזה מאשר לנסיעה של שנה ברצף, אבל לא בלתי אפשרי. אז בקיצור, אם לחזור להודעה המקורית, אני חושבת ששיקול הזוגיות לא צריך להיות שיקול כלל. השיקול העיקרי הוא האם אתה אמת אוהב את העיסוק בהיסטוריה ובעיקר את המחקר (רצוי גם את המחשבה של ללמד היסטוריה כי זה גם חלק מהענין), והאם אתה אוהב את זה מספיק כדי לקחת סיכון שבסוף אחרי כמה וכמה שנים של עבודה אולי לא תעבוד כהיסטוריון אלא במשהו אחר.
 
תודה ../images/Emo24.gif וברוכה הבאה ../images/Emo140.gif תישארי עמנו?

אפילו רק מדי פעם? נשמע לי מסקרן ... מה שאת עושה. וכן- אני מסכימה עם כל מיל השאמרתי. אני כרגע "חופשייה" ומוצאת שאני "מבזבזת" ומורחת את הזמן כמו שבחיים שלי לא עשיתי, כשהיו לי עוד מחויבויות. זה בהחלט עניין של ניהול זמן וסר עדיפויות. תודה על הביקר כאן. מקווה שבהחלט לא היה חד פעמי...
 
למעלה