ברוכה הבאה לפורום העצוב שלנו
לצערי הפורום הזה קולט כל הזמן סיפורים עצובים, המון כאב וצער ואנחנו כאן כדי לתמוך ולעודד. הסיפור שסיפרת מרגש עד מאוד. הוא מסתובב ברשת כבר זמן מה ואני נתקלתי בו כבר בכמה וכמה הזדמנויות ותמיד גרם לי התרגשות כי זו בדיוק התחושה שלי כלפי יוד, אהובי. אחת הסיבות שאני סירבתי עד עכשיו לאשפז את יוד, למרות שכולם מסביבי הציעו מזמן את הפיתרון הזה, לרבות הרופא שלו, היא בדיוק הסיבה שמועלית בסיפור שהבאת. הוא אמנם אולי לא יודע כבר מי אני, אבל אני יודעת טוב מאוד מי הוא, מה הוא היה ומה הוא בשבילי. אני זוכרת לו חסדר נעורים ולא מסוגלת להשלים עם הפרידה הזו ממנו, למרות שאנחנו חווים את הפרידה הזו בשלבים, טיפין טיפין מאז איבחון המחלה... אני מבינה שאמך עדיין אישה צעירה מאוד וזה כואב עוד יותר. בפורום זה יש לצערי עוד מקרים של חולים צעירים, בני זוג של חברות בפורום ואני בטוחה שתוכלי להיעזר בהן ובניסיונן... כדאי לך לקרוא ולדפדף בדפי הפורום גם אחורה ולהתרשם... כמו כן כדאי להירשם לעמותת אלצהיימר, לברר היכן יש קבוצת תמיכה של העמותה באזור שלך ולהשתתף במפגשים. מניסיון אישי אני חייבת לומר לך שזה עוזר עד מאוד... הנך מוזמנת לפנות לפורום בכל שאלה ובעייה, כל דבר שהוא שקשור למחלה, לעזרה, לביטוח לאומי, לחברת סיעוד וכו'. מקווה שתשתפי אותנו בחוויותיך ותיעזרי בתמיכה שלנו ותהיי פעילה בפורום...
