סיפור ראשון- "היו ימים":
היום, בעודי בן 31, מוצא את עצמי עדיין מוצף געגועים וזיכרונות מעברי הטוב. השנים היפות ביותר של חיי, שהיום נראות רחוקות כל כך. הנאות הילדות, חוויות הנעורים, אותם אקח איתי לכל ימיי: שנותיי הראשונות כתלמיד בבית הספר, עם עופר, גיא ויונתן- חבריי הראשונים. איך שהיינו משתוללים בכיתה ומשחקים בהפסקות יחד. אחר הצהריים היינו נפגשים ארבעתנו ומטיילים בעיר, או שהולכים לקניון, או שנשארים בשכונה ומשחקים מחבואים. לפעמים בשבתות נפגשים בביתו של גיא ומשם, עם כל המשפחות, יורדים יחד לים. אפילו לא אשכח את הפעם הבודדת שנסענו כל הכיתה להצגה. זה היה בכיתה ד'. חוץ מההצגה עצמה שהיתה נהדרת, בכלל כל האווירה של אותו היום היתה מדהימה. זה היה ממש כמו יום גיבוש. כולם התחברו עם כולם ואף התלמידים שבדרך כלל לא היו במרכז העניינים בכיתה, הכירו חברים חדשים. מה גם, שבאותו היום התאהבתי לראשונה. זו היתה דנה שפתאום בין יום כבשה אותי בקסמיה. היא אמנם תמיד היתה מיוחדת במינה, גם ביופייה החיצוני וגם ביופייה הפנימי, אך ביום ההוא היא היתה מדהימה מתמיד. במשך כל הנסיעה להצגה ובחזרה לא הורדתי ממנה את העיניים לשנייה. אך למראת כל מה שהרגשתי, מעולם לא היה לי את האומץ ליזום משהו בעניין. בחופש הגדול שבין כיתה ד' ל ה' עברנו דירה, לשכונה אחרת ורחוקה למדיי. בהתאם לכך, עברתי בית ספר וקשריי עם החברים מהבית ספר הקודם נותקו לחלוטין. אך גם שם, במגורים החדשים ובבית ספר החדש, החוויות היפות לא איחרו לבוא ואף עלו על הקודמות. אמנם לא יצרתי שם קשרים חברתיים רבים, אך הכרתי חבר טוב אחד שאיתו עתיד הייתי להעביר את כל 14 השנים, מכיתה ה' עד אחרי שחרורינו מהצבא. שי היה שמו. הקשר ההתחלתי בינינו התבסס בעיקר על צרכיי לימודים, אך תוך זמן קצר נהיינו חברים קרובים גם מחוץ לזה. אמנם, רוב החבר'ה בכיתה היו נהדרים, אך רק עם שי התחברתי באמת. זו היתה חברות מופלאה. כמעט כל אחר הצהריים היינו נפגשים ללמוד יחד, לעשות יחד שיעורים ולשחק במחשב. פעם אצלי, פעם אצלו. בימים שלא היו הרבה שיעורים היינו יורדים למעטה ומשחקים בכדור שלו. לפעמים היו מצטרפים אלינו עוד כמה ילדים מהשכונה ויחד היינו מארגנים משחקים. זו היתה שכונה יפיפייה, שבה נשארתי לגור עד אחרי שחרורי מהצבא. אזור רגוע ופסטורלי עד מאוד. אני ושי התגוררנו כל אחד בבית פרטי יפה, עם גינה וחצר גדולה, במרחק של 10 דקות הליכה אחד מהשני. ממש בין הדירות של שנינו היה ממוקם הגן הציבורי. גן יפיפה שבו היינו נפגשים מידי שבת או שתיים, אני שי ובני משפחתנו, ומבלים שם יחד את היום. הקשר הרומנטי הראשון שלי גם לא איחר לבוא. ממש בתחילת כיתה ו' הגיעה אלינו תלמידה חדשה בשם יעל. כבר אחרי שבוע התחלתי להרגיש כלפיה דברים שלא הרגשתי אפילו כלפי דנה בכיתה ד'. יופייה המהמם, קולה הענוג ונועם הליכותיה מילאו את נשמתי. הפעם לא נשארתי בחיבוק ידיים כמו אז עם דנה והחלטתי לגשת אליה. להפתעתי, גיליתי שגם היא היתה בעניין, מאחר ונענתה להצעתי בשמחה. מאז נהיינו שלישייה- אני, היא ושי. לכל מקום היינו הולכים יחד, ומבלים יחד בכל הזדמנות אפשרית, בשעות הבית ספר ומחוצה לו. לא אשכח לעולם את הטיול השנתי שהיה לנו בכיתה ז'. טיול בצפון. רקדנו, שרנו, צחקנו, טיילנו באתרים מדהימים להפליא והיינו כל כך מאושרים. בלילה בו נשארנו שם, כשכולם כבר נכנסו לאוהלים לישון, נשארנו רק אני, יעל ושי ערים. ישבנו שלושתנו ליד מדורה קטנה, קיימנו שיחות נפש מעניינות על כל מיני נושאים ונשנשנו להנאתנו. זה היה לילה כל כך אינטימי, כל כך טוב, ממש אחד הקסומים בחיי! לילה מדהים נוסף שלא אשכח, היה בסוף אותה השנה, ממש לפני שהתפצלנו לחטיבות הביניים השונות. סיוון ערכה מסיבת פיג'מות בביתה, לכבוד הבת מצווה שלה. כמובן שגם שם השלישייה שלנו בילתה יחד את רוב השעות. אמנם בשעות אחר הצהריים היינו יחד עם שאר הכיתה. השתתפנו בפעילויות עם כולם, רקדנו עם כולם ואכלנו עם כולם. אך שוב, את שעות הלילה העברנו שלושתנו לבד, באינטימיות שלנו. חצי מהאורחים כבר נרדמו לפני 2:00 בלילה ואלו שעוד נשארו ערים התפצלו כל אחד לקבוצה מצומצמת של שניים- שלושה חברים. אני, יעל ושי ישבנו בפינה שלנו בכיף. קצת אחרי 4:30 לפנות בוקר ירדנו שלושתנו למעטה להסתובב בעיר. על הדרך מצאנו בית קפה קטן ונחמד שעדיין עבד. נשארנו לשבת במקום על כוס קפה ועוגה, וב 6:00 בבוקר חזרנו אל ביתה של סיוון. כשהגענו, ישר הוצאנו משחקיי חברה ושיחקנו עם כל שאר החבר'ה, עד הצהריים כשכולם כבר התפזרו הביתה. שבוע לאחר המסיבה, מסתיימת לה השנה. יעל, לדאבוני, עברה לגור עם הוריה בעיר רחוקה, ומאז ניתקה כל קשר איתנו. הפרידה ממנה, לאחר כמעט שנתיים של זוגיות פנטסטית, היתה לי מאוד קשה לעיכול. מה גם, שזה נחת עלי בהפתעה גמורה. כל כך לא ציפיתי לזה. העובדה היחידה שניחמה אותי היא שאני ושי נענינו לבקשתנו להמשיך ללמוד בחטיבה יחד באותה הכיתה. כמה ששמחנו כשנודע לנו על כך! שברון הלב מיעל נרפא מהר יותר מכפי שחשבתי. אחת העובדות שתרמו לדבר, היא שאני ושי נפלנו בכיתה הכי נפלאה שרק יכולנו לבקש. גם מבחינת המורים וגם מבחינת החברים. תוך זמן קצר התחברנו לאיזו שלישייה שהיתה מבלה כל הזמן יחד. השלישייה הזו מאוד הזכירה לי את השלישייה שהיתה לנו עד סוף השנה הקודמת. היא כללה את קארין ונתי שהיו זוג, ואת רון- חברו הטוב ביותר של נתי. חודש הספיק לי ולשי בכדי להתחבר עם השלושה ולהיות יחד לחמישייה המגובשת ביותר שיכולה להיות. פשוט היינו החברים הכי טובים בעולם. עברנו יחד חמשתנו את כל החוויות שרק אפשר. במהלך השיעורים היינו יושבים בשני טורים צמודים, בהפסקות היינו יושבים למעטה בחצר היפה של בית הספר ומדברים על הדברים הכי אישיים שלנו, כמעט מידי ערב שני נפגשים אצלי או אצל שי, מכינים יחד שיעורים, וכשמסיימים יוצאים לבלות בעיר עד שעות הלילה. איך מידי שישי בלילה, היינו ישנים אצלי יחד, אני, שי ורון, סחוטים מהמועדון בו בילינו את הערב, ולמחרת בשבת נפגשים עם קארין ונתי בגן הציבורי. גם יחסינו עם המורים היו נהדרים. במיוחד עם המחנכת חדווה. איך שבסוף שנתינו הראשונה בחטיבה ארגנו חמשתנו יחד עם עוד קבוצה של שלושה תלמידים, מסיבת הפתעה בכיתה לכבוד יום הולדתה ה 40. התמונה של חדווה נכנסת לכיתה, כולה מסמיקה ומוחה מפניה דמעות התרגשות, לא יוצאת לי מהראש עד היום. איך שכל אחד מאיתנו בכיתה ניגש לנשקה ולאחל לה מזל טוב מכל הלב. לא אשכח את מסיבת פורים בכיתה ט'. כמו דברים נוספים, גם הפעם החמישייה שלנו היתה זו שארגנה את הכל. המוזיקה, האוכל, התאורה, המקום, לכל זה חמשתנו דאגנו. המסיבה התקיימה ביום שישי, מהבוקר ועד לשעות הצהריים המאוחרות, בחצר בית הספר. זה היה אחד הימים המהנים ביותר שידעתי בחיי. חוויה כזאת קשה להסביר במילים. רקדנו, השתוללנו, התפרקנו ואכלנו עד צאת נשמתנו. גם המורים שנראו הכי קשוחים היו שותפים מלאים לחגיגה. איך בדיוק שבוע אחרי פורים, רועי, התלמיד השקט של הכיתה, נקע את רגלו ונאלץ להישאר ארבעה ימים בבית החולים. ביומו השני שם, אני, שי וחדווה המחנכת החלטנו יחד לארגן ביקור כיתתי אצלו. וכך היה: בצהריי היום, ממש עם סיום המערכת, התאספנו חלק נכבד מהכיתה, כולל חדווה, תפסנו אוטובוס ונסענו אל בית החולים לבקרו. (המשך בהודעה הבאה...)
