חלק ג'
"אמ...אמ..." חיכך מודי בגרוני כדי להראות את נוכחותם בחדר, אבל פטוניה ודאדלי לא הסבו את הראש כלל. "אמא שלו כזאת שפוטה, איך מסכימה לעשות כל מה שהבן שלה אומר לה, איפה החינוך אם אני הייתי אבא שלו, הייתי כבר מראה לו מה זה, במכות הייתי מחנך את החצוף הקטן הזה" אמר מודי. "קטן?!" גיחך הארי, וחיוך גדול עלה בפניהם של לופין וטונקס. "שלא תעיזו לצחוק על הבן המושלם שלי" אמר ורנון שנכנס לסלון. "פטוניה האחיין הכפוי טובה שלך חזר גם השנה" אמר ורנון לפטוניה. דאדלי הסב את מבטו לכיוון הארי ואמר באדישות "הו, אתה עדיין חיי?" דאדלי אומנם אמר את זה בתור הלצה, אבל הוא לא ידע כמה הוא יכול היה להיות צודק לולא דמבלדור. "כן אני חיי" אמר הארי שניסה לשמור על קור רוח. "ואיפה הזקן הפתטי שסבלנו מביקורו בשנה לפני שנה בערך?" שאל ורנון. "שלא תעז לדבר עליו ככה שמעת!!" שאג הארי וכיוון את השרביט על ורנון "שלא תעיז, להזכיר אפילו את שמו" "הארי תירגע" אמר לופין "הוא לא שווה את זה, זכור מה דמבלדור ביקש, אתה צריך להישאר פה עד יום הולדתך הקרוב" הארי הוריד את שרביטו אבל עדיין נראה חם מזג והיה נדמה שעוד שניה הוא הולך להטיל על ורנון קללה שתלמד אותו לקח אחת ולתמיד. "אז מה אתם עושים פה עם הארי?" שאל הדוד ורנון בחוסר נימוס כך שהבהיר להם באופן חד משמעי כי אינם רצויים פה. "אנחנו באנו ללוות את הארי בדרכו לפה, מסוכן מאוד לקוסם הצעיר הזה להסתובב לבדו בימים שכאלו ובאנו לוודא שתרשו לו להישאר עד יום הולדתו הקרוב ומשם אנחנו ניקח אותו ולא תראו אותו יותר" אמר לופין. "למה כזה מסוכן שהוא היה צריך שומרי ראש? אני לא מוכן שהוא יביא את הסכנה לפה לאשתי ולדאדלי שלי, שמעתם!!" אמר ורנון בצעקות. "תקשיב לי טוב יצור עלוב שכמוך" צעק מודי על ורנון "הארי מוגן פה כל עוד לא מלאו לו 17 שנים, כאשר הוא יהיה בן 17 הוא יעלם ולא תראו אותו יותר, ואתם אומרים לדעת את זה" "בסדר, בסדר" אמר ורנון בכניעה "שישאר פה עוד חודש, אבל כל ציוץ קטן שלו ושל החיה המטומטמת שלו, אני אשלח אותו מיד לרחוב בלי לחשוב פעמיים." "תודה רבה, אדוני" אמר לופין שנעשה להרגיע את השיחה. "הארי לך תשים את המזוודות שלך בחדר, ואז תלווה אותנו החוצה" הוסיף לופין. שמחה גדולה הציפה עליה את ורנון פטוניה ודאדלי ששמעו כי האורחים הבלתי קרואים עמדו לעזוב. הארי העלה את המזוודות שלו לחדר. הכל היה מאובק אף אחד לא דאג לנקות את החדר הזה פעם אחת מאז שהוא עזב, אבל בזה הוא יטפל אח"כ. הוא זרק את המזוודות על המיטה ושם את הדוויג בכלוב שהיה לו בחדר. הארי עמד לצאת מהחדר ולרדת לסלון, אך כאב חד וחזק תקף אותו שוב במצחו, הכאב היה חזק ונורא מתמיד, הוא הרגיש שהמצח שלו עולה באש. הארי השתטח על הרצפה והתחיל להתפתל מרוב כאב, הוא התאמץ בכל כוחו לא לצעוק שמא לופין ישמע אותו. לאחר כמה שניות הכאב במצחו נעלם כלא היה ולא היה שום זכר לכאב. הוא מהר לרדת במדרגות, לופין מודי וטונקס כבר היה בדרכם החוצה, הארי התקדם לעברם. שיצאו כולם החוצה לופין אמר להארי:"הארי השיחה הקטנה שלנו עדיין לא הסתיימה, אני מקווה שאתה זוכר זאת, אנחנו נצטרך לסיים אותה בקרוב מאוד" "אל תדאג, אנחנו נסיים אותה" שיקר הארי, הוא לא היה מוכן לסכן אף אדם יותר, לא את לופין ולא אף אחד אחר, את המשימה שלו הוא צריך לעשות לבד, הוא לא ייתן לשום אחד לסכן את עצמו בשבילו, גם לא את רון והרמיוני, הוא לא יוכל לחיות עם העובדה שמא אחד מהם יפגע בגללו. "הארי אני רציני, אנחנו חייבים עוד לדבר על זה, תבטיח לי הארי.." חזר לופין בשנית על דבריו. "אני מבטיח" שיקר שוב. מודי כבר התניע את המכונית והחל להאיץ את לופין "נו כמה זמן לוקח לך להיפרד מהארי?" שאל מודי. "אתה ממילא תראה אותו בקרוב בחתונה של מה שמם של הויזלי הזה" "ביל" תיקן הארי. "שיהיה" רטן מודי "כנס כבר למכונית לופין" לופין נכנס למכונית, היא התרוממה באוויר ונעלמה. הארי חזר פנימה לתוך הבית, שנכנס הוא ראה את ורנון פטוניה ודאדלי עצבניים במיוחד ועומדים בשילוב ידיים ומחכים להסבר. "אתם לא תבינו גם אם אני אסביר" אמר הארי להגנתו. "כמה פעמים אמרתי לך, לא להביא את החברים המטונפים שלך לבית שלי" שאג ורנון. "אל תצעק עליי" השיב הארי בתוקף "אמרתי לך אתה לא תוכל להבין, וגם אני אסביר אתה לא תקבל את זה, ממילא לא אכפת לך ממני אז תעזוב אותי בשקט" הארי עלה לחדרו ונעל את הדלת. הוא העיף חזרה את כל המזוודות מהמיטה ניער את כל הסדינים שעל המיטה שהיו מכוסים אבק ואז שכב במיטה ונרדם. למחרת הארי קם לקול הצווחות של הדוויג, היו לו כאבי ראש חזקים עד שחשב שהדוויג צווחה ככה כל הלילה, אבל הוא מיד חזר בו בידיעה שורנון לעולם לא יתן לה לצווח ככה בלילה. הארי הביא להדוויג את הארוחה היומית שלה וירד לסלון, אף אחד לא היה בבית. הארי ניצל את הזמן הפנוי שהיה לו וניקה את החדר שלו, לפי כמות האבק שהייתה שם, הוא היה בטוח שזה יקח לו שבוע. במוחו עדיין רצו המחשבות על דמבלדור, רגעי המוות שלו עדיין היו חרוטים בזיכרונו. הוא גם לא יכל להפסיק לחשוב על סנייפ, הבוגד, הוא עדיין לא הצליח להבין איך דמבלדור בכלל נתן בו אמון, אחרי הכל חייבת הייתה להיות סיבה מוצדקת, אבל זה כבר לא משנה בכלל, סנייפ מהל באמון של דמבלדור ורצח אותו בלי למצמץ, הארי לא שכח שהוא שנשבע שינקום בסנייפ על מה שהוא עשה, הוא לא יסלח לו על זה לעולם, סנייפ עוד ישלם את המחיר. המחשבות והניקיונות העסיקו אותו עד הערב, שהדרסלים שבו לביתם הארי הסתגר בחדר שלו, לא היה לו כוח לראות את ורנון ופטוניה ובייחוד את דאדלי הרברבן הזה. הוא התכסה במיטה הנקייה שלו שטרח יום שלם בניקיונה, וניסה להיפטר מהמחשבות על דמבלדור וסנייפ, אבל המחשבות האלו לא עזבו אותו, לפחות לא עד שהוא נרדם. יום ההולדת של דאדלי התקרב ואיתו גברו ההכנות ליום הולדתו, דאדלי עדיין לא סיים להכין את רשימת המתנות שהוא דרש ליום הולדת, הרשימה הייתה ארוכה במיוחד הפעם, והארי לא חשב שורנון ופטוניה יציבו לבנם גבולות על כמות המתנות שהוא דורש, הם תמיד סיפקו לו כל מה שדרש,לפי חגיגות יום ההולדת של דאדלי שהיו בשנה שעברה אפשר היה לחשוב שזה עתה הודיעו להם שהם זכו בפייס. אילולא היה מכיר אותם לפי הריקודים והצהלות שהיו סביב דאדלי בכל שנה, היה אפשר לחשוב שיש להם את הבן המושלם, אבל זה לא היה כך, דאדלי היה נער נמוך קומה ושמן מאוד, וכל שנה שהארי פגש אותו מחדש היה נדמה שדאדלי הכפיל פי 2 את המשקל שלו, שערו הבלונדיני היה מפוזר אבל חלק להפליא זאת אודות לכל סירוקי השיער שפטוניה עושה לו כל חצי שעה. עם כל כמות המתנות שהוא דורש הוא מעולם לא חשב לבקש בגדים, שהיה יוצא החוצה לבלות עם הכנופיה שלו תמיד היה לובש איזה טרנינג, ובבית רוב הזמן התהלך על פיג'מה. השכלתו לא הייתה גבוהה במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא בקושי טרח להגיע לשיעורים בבית הספר שלו, הוא מעולם לא טרח לפתוח עיתון או לצפות בחדשות. הוא היה רגיל שהכל נעשה בשבילו ותמיד עושים מה שהוא רוצה, לפעמים הארי חשב שזו לא אשמתו של דאדלי, שדאדלי רק קורבן לפינוק שהוא קיבל מהוריו, אחרי הכל איזה ילד יגיד לא לכל הדברים הטובים שההורים שלו נותנים לו. למרות זאת, עם כל הפינוק שקיבל מהוריו, דאדלי גדל להיות נער גס רוח, שלא מתחשב בזולת שתמיד נהג להכות ילדים קטנים רק כדי לעשות רושם על החברים שלו, ולכך אין שום תירוץ. גם ביום הולדת הזה הארי ידע שהוא עומד לסבול שם, הארי זוכר טוב מאוד איך ורנון אוהב להשוות בינו לבין בנו המושלם, דאדלי, ואיך כל שאר המשפחה לועגת לו ומפארת את דאדלי המוכשר והמלומד, אבל לשם שינוי, זה בכלל לא הפריע לו. הוא ידע שזו הפעם האחרונה שבכלל יצטרך לשמוע מהם עוד שבועיים והוא לא יצטרך להתראות איתם לעולם. המחשבות האלו של עזיבת הדרסלים לתמיד הרגיעה אותו.
בכל אופן בשרשרור הבא אני אפרסם חלק מפרק 1 זה קצת ארוך אבל שווה קריאה אז תהנו....
