שלום לכולם

E u r o s t a r

New member
שלום לכולם

בקרוב יבוא עלינו לטובה הספר החדש של הארי פוטר רבים מאיתנו מתוחים ומתים לדעת מה קורה בו והשאלה הכי גדולה, מי ימות בסוף הארי או וולדמורט בעקבות הספר האחרון בסדרה החלטתי לנסות לכתוב ספר אחרון משלי להארי פוטר כמובן שמעשה זה לא צלח והתייאשתי אחרי שני פרקים אבל בכל אופן לדעתי הם יצאו נחמדים ואני אשמח לשתף אותם איתכם ולכו תדעו אולי באמת זה מה שיקרה בספר |כן בטח|
בכל אופן בשרשרור הבא אני אפרסם חלק מפרק 1 זה קצת ארוך אבל שווה קריאה אז תהנו....
 

E u r o s t a r

New member
פרק 1 - שלום דרך פריווט

היה זה יום שמש רגיל, לא נשאר שום זכר ללוויה שהרתה אתמול. הארי רון והרמיוני ישבו ברכבת חזרה ללונדון בשקט מוחלט, אבל היה ברור לחלוטין שבראשו של הארי רצות אלפי מחשבות. השקט הזה נמשך לפחות מחצית מהנסיעה עד שהרמיוני שברה את השתיקה הזאת בשאלה שהארי הכי לא רצה לשמוע "הארי על מה אתה חושב כ"כ הרבה?" "סתם כלום" ענה הארי למרות שהיה נראה שהוא בכלל לא קלט מה הרמיוני שאלה אותו. "הארי, אני רואה שאתה שקוע בהרהורים לאורך כל הנסיעה. אתה יכול לספר לנו מה את מרגיש, אתה חושב שוב על דמבלדור נכון?" המשיכה הרמיוני. עיניו של הארי נפתחו לרווחה למשמע השם, הוא הביט בהרמיוני במשך דקה שלמה בלי למצמץ, מעשה שגרם להרמיוני לחשוב שאולי הוא חושב שהיא איזה היפוגרפ. ואז הוא אמר:"את יודעת, שהייתי בחדר דמבלדור הטיל עליי כישוף נעילת הגוף ולא יכולתי לעשות כלום ראיתי איך סנייפ" מבט של שנאה וחלחלה היו בפניו של הארי "הורג את דמבלדור בלי לחשוב פעמיים אפילו", מבט האיבה של הארי הכפיל את עצמו פי 2 שהוא חשב על מותו של דמבלדור. "אני בכלל לא מבין איך דמבלדור כל כך סמך על סנייפ, אנחנו עוד מהשנה הראשונה חשדנו בו" אמר רון "אני בכלל לא אתפלא אם יתברר שהוא עזר לפרופסור קווירל להגיע לאבן החכמים". במשך שאר הנסיעה שוב שרר שקט, אבל השקט היה מלווה הפעם באווירה של מתח, היה נראה שבכל פעם שהיו מחשבות בראשו של הארי על סנייפ, הן היו על "100 דרכים מקוריות להרוג את סנייפ". הארי רון והרמיוני ירדו מהרכבת והמתינו ברציף 123/4 ג'יני גם ירדה מהרכבת רצה לקראתם. "תגיד רון אמא פה?" שאלה ג'יני. "אם היא הייתה פה היית רואה אותה לא?" ציחקק רון. "היא לא הייתה אמורה להיות פה כבר לפני חצי שעה?"ג'יני שאלה "עוד בהתחשב בעובדה שהעלייה לרכבת התעכבה בחצי שעה בגלל הבדיקות הקפדניות שהכפילו את עצמן מאז שדמבלדור מת" "את מכירה את אמא, היא מאחרת לפעמים." אמר רון. "מי מאחרת אדון ויזלי צעיר?" הקול הצווחני של מולי נשמע במדרגות במעלה הרציף, מולי מר ויזלי לופין ומודי התקדמו לעברם. "איך הייתה הנסיעה?" שאלה מולי. "בסדר גמור" השיבה ג'יני מיד. "הרמיוני?" "כן, תודה" אמרה הרמיוני.. "בנים?" מבטה הופנה לעבר רון והארי. "כן אנחנו בסדר אמא, תודה" מיהר רון להגיב כדי למנוע ממנה להמשיך ולמלא אותם בשאלות. "הארי חמוד שלי, מתוק שלי" מולי חיבקה את הארי בעוז "לא הספקתי לדבר איתך אחרי הלוויה, מסכן שלי בטח היה לך מאוד קשה לראות את זה" "דיי אמא עזבי אותו בשקט כבר!" נזפה ג'יני במולי. הארי שתק... "הארי בוא אליי" נשמע קולו של מודי מהדהד מהקצה הרציף. הארי התחיל ללכת לו באיטיות... "יותר מהר" גער בו מודי "אין לנו שום שניה לבזבז, קדימה אני צריך לדבר איתך" הארי האיץ צעדיו לכיוונו של עין הזעם מודי, "בוא, בוא." הוסיף מודי כאשר הארי הגיע אליו ושם את ידו על כתפיו, הארי הרגיש שהוא כמעט נופל הצידה מכובד משקלו של מודי. "תקשיב הארי" אמר מודי וקולי היה תקיף "אנחנו חייבים להתחיל באימונים בקרוב, כל יום יקר לנו, אני יודע שזה קשה מאוד להתרכז באימונים ואני יודע שהלוויה הייתה לך מאוד קשה, אבל חייבים לנסות" הארי הביט במודי ואמר "אל תדאג, אני מוכן להקדיש כל שניה בחיי כדי לשים את ידי על סנייפ ווולדמורט" המחשבות על סנייפ כל כך הכעיסו את הראי שכמה מחלונות הרכבת התנפצו לאלפי רסיסים קטנים. מולי עזרה כבר לג'יני להעמיס את התיק שלה במכונית שלהם. רון התקרב להארי "הארי אנחנו זזים". הארי החל להתקדם לכיוון המכונית של הויזלים, אבל לופין שם כתף על ידו של הארי ואמר "הארי אתה צריך לבוא איתנו, אני ומודי נלווה אותך כבר לא בטוח להסתובב מחוץ לדרך פריווט ללא שומרים" "אבל...." ניסה הארי לומר.. "אנחנו יודעים שאתה מרגיש שאתה יכול להתמודד עם כל צרה שתבוא עכשיו, אבל למען ביטחונך האישי אנחנו חייבים ללוות אותך בעצמו לביתך" קטע אותו לופין. הארי השמיע אנחה לאות ויתור והלך להיפרד ממשפחת ויזלי ומהרמיוני. "עוד ניפגש בקרוב" אמר הארי לרון. "כן אני בטוח" השיב רון "זה יהיה מוקדם ממה שאתה מצפה לו" אמר הארי ולחץ את ידו. אח"כ ג'יני רצה לקראת הארי וחיבקה אותו כ"כ חזק עד שהוא יכל לשמוע כמה מצלעותיו מתחילות להיסדק "שמור על עצמך הארי, אני מאוד אגעגע אלייך" אמרה ג'יני והארי הבחין בדמעה שזלגה מעיניה היפות. "אל תדאגי, את עוד תראי אותי בקרוב שוב" הוא נישק אותה על לחיה. גם מולי וארתור התקרבו אליו כדי להיפרד ממנו "שמור על עצמך ילד שלי" אמרה מולי וחיבקה את הארי. "להתראות הארי, אני כבר אצור קשר איתך דרך מתישהו, לראות שהכל בסדר" אמר ארתור ברשמיות "שמור על עצמך" עכשיו הגיע תורה של הרמיוני להיפרד מהארי, היא התקרבה אליו ואמרה "הארי אני גם חייבת לזוז ההורים שלי זה עתה הגיעו, אני באמת מאחלת לך שתיהיה לך נסיעה טובה ורגועה והכי חשוב שתשמור על עצמך ולא תעשה שטויות, אתה צריך לדבוק במטרה שלך ולהיות מוכן לקראת העימות הסופי שלך עם וולדמורט" "תודה הרמיוני, שגם לך תיהיה נסיעה טובה" הרמיוני נישקה את הארי ורצה לכיוון המכונית של הוריה שהתרחקה משם. הארי שמע כבר את המכונית של הויזלים מתניעה וראה דרך החלון את מולי רון וג'יני מנופפים לו בידיהם לופין התקרב להארי ואמר "בוא אנחנו גם צריכים ללכת" הארי ולופין התקדמו לעבר המכונית.. "נו תעלו כבר" הטיח בהם מודי "כל הרגשות והחיבוקים האלו, הכל שטויות יאללה בואו צריכים לזוז" "אולי תפסיק להיות כזה חסר רגשות מודי, מה הבעיה לתת לילד להיפרד מחבריו הטובים" עקצה טונקס את מודי. אוי גם כן את, עדיף לך לשתוק אחרת ...." מודי הניף השרביט שלו לכיוון טונקס לשניה ואז הוריד אותו ואמר ברוגז "לצעירים של ימנו כן כלל כבוד לאנשים מבוגרים מהם" "בסדר" אמר לופין "אפשר לנסוע כבר?" מודיע התניע את המכונית ואחרי כמה שניות המכונית החלה להתרומם באוויר ולעוף לכיוון השמים, זו הייתה מכונית מעופפת בדיוק כמו שיש למשפחת ויזלי, רק שהיא הייתה דגם בהרבה יותר חדיש והיה בה הרבה יותר נוח ומרווח. מקווה שנהנתם נ.ב. כל הזכויות שמורות
חח
 

E u r o s t a r

New member
חלק ב'

"אובחן הארי, אני קיוויתי שעכשיו, תוכל לספר לי יותר על המפגשים שהתנהלו בינך לבין דמבלדור" אמר לופין להארי. "אני מצטער מאוד, אבל אני לא יכול לספר לך על השיעורים שעשיתי עם דמבלדור" השיב הארי "הארי, תקשיב לי! אנחנו צריכים לדעת מזה אם זה משהו שאנחנו יכולים לעזור תן לנו לדעת מזה" אמר מודי בנימה קצת תוקפנית. "זה לא משהו שאת שאתם יכולים לעזור לי, זה משהו שאני צריך לעשות לבד, אף אחד לא צריך להסתכן עוד בגללי, דמבלדור שילם בחייו על מנת לעזור לי, אני לא מוכן שזה יקרה שוב לאף אחד מכם." אמר הארי. "הארי, הקרב מול אדון האופל לא תיהיה קלה אתה יודע, אתה תזדקק לכל עזרה שתוכל לקבל, ואנחנו פה בשביל לעזור לך בכל מה שאתה צריך, אתה לא מוכרח להתמודד איתו ומול כל אוכלי המוות לבדך" אמר לופין בנועם. "תודה לופין, אבל מהמסע שאני עושה אני צריך לעשות אותו לבדי" השיב הארי "מסע?" תהה לופין "על איזה מסע אתה מדבר?" "אני לא חוזר להוגוורסט בשנה הבאה, אני צריך להמשיך את מה שאני ודמבלדור התחלנו" ענה הארי "מה זאת אומרת אתה לא חוזר להוגוורסט?" שאל לופין "אני לא יכול לחזור, אני צריך לעשות כמה דברים לפני המפגש שלי עם וולדמורט" אמר הארי "הארי" אמר לופין בקול חריף "אני לא חושב שזה יהיה חכם מצידך לא ללכת להוגוורסט השנה, ועוד לצאת למסע לבדך שכל כוחו של וולדמורט?" "אין לי ברירה" השיב הארי. "אתה לא תצא למסע כזה לבדך, זה מאוד מסוכן לתת לך להיות לבד, אחרי מותו של דמבלדור. הוגוורסט היה המקום הכי מוגן ובטוח רק בגלל שדמבלדור יכל לשמור עליך משם, וולדמורט בחיים לא תקף הוגוורסט בגלל דמבלדור." "אז גם הוגוורסט לא בטוח" אמר הארי "אז מה זה משנה איפה אני, אם אני בהוגוורסט או במקום אחר בין כה וכה וולדמורט לא יהסס לתקוף אותי, אם הוא יחפוץ בכך" "לא שאנחנו איתך הארי" אמר לופין "אנחנו פה כדי לעזור לך, חוץ מזה אני חושב שעדיין הוגוורסט הוא מקום מוגן, אתה מבין הנוכחות של דמבלדור עדיין נמצאת שם, דמבלדור לא ירשה לעולם שוולדמורט יחדור לכותלי בית הספר" "הארי, גם אני חושבת שאתה לא צריך להתמודד עם זה לבדך, לשם כך היה קיים מסדר עוף החול, לעזור לך ולדמבלדור בכל אשר נדרש" הוסיפה טונקס. "תודה, אני באמת מעריך את זה, אבל עדיין אני לא יכול לסכן אתכם גם" אמר הארי. "הארי, אתה חייב לחזור להוגוורסט בשנה הבאה אתה צריך מקום מוגן לשהות בו" אמר לופין. "שום מקום לא מוגן כבר, לצערי" אמר הארי בעצב "מאז שדמבלדור מת". "אני לא מסכימה" אני עדיין חושבת שלחזור להוגוורסט זה הדבר הנכון, הוא המקום הכי בטוח שיכול להיות בינתיים" אמרה טונקס. "אתה חייב לחזור ל.." "הנה הגענו." קטע הארי את לופין כדי להתחמק מהמשך השיחה. "השיחה הזו עוד לא תמה הארי" אמר לופין. המכונית עצרה ונחתה מול הבית של הדרסלים, הארי יצא מהרכב והחל להוציא את המזוודות שלו. "בוא נעזור לך עם זה" אמר לופין "אנחנו נכנסים איתך כדי לוודא שאתה אכן נשאר פה עד ליום הולדתך הקרוב." הארי תפס ביד אחת את הכלוב של הדוויג ומזוודה ביד השניה והחל להתקדם לכיוון הבית. לופין שלקח את שאר המזוודות התקדם בעקבות הארי יחד עם טונקס ומודי. הארי דפק על הדלת ואיש לא ענה. הוא דפק שוב ושוב לא הייתה כל תשובה.. "תזוז לי מהדרך הארי" התרגז מודי "אלוהומרה" שאג מודי והדלת נפתחה בעוצמה על הקיר דבר שכמעט גרם להישבר לשניים. מודי נכנס בצליעה לבית וראה את הדוד ורנון בסמוך לדלת מוכה הלם, כאשר ורנון קלט את הארי מאחורי מודי שאג "מה לעזאזל עשיתם לדלת שלי?" "בפעם הבאה תלמד לענות לאנשים שדופקים בדלת שלך" שאג מודי בחזרה. "אנחנו בדיוק עברנו על מה דאדלי שלנו רוצה ליום הולדת מה יותר חשוב מזה? ובאיזו זכות אתה פורץ לבית שלי ללא הזמנה?" שאג בחזרה ורנון. "אני אלמד אותך לקח" שאג מודי וכבר עמד לכוון את השרביט לכיוון ורנון, אך לופין תפס את ידו ואמר לו שאין בזה כל צורך, אח"כ פנה לורנון ואמר נועם: "אני יכול לתקן את הדלת". "אז כדאי שבאמת תעשה את זה" המשיך לשאוג ורנון, כל פניו העגולות והשמנות החלו להאדים מרוב מאמץ לצעוק על הפולשים. לופין כיוון את שרביטו לכיוון הדלת ולחש "אינפטריו". הדלת שהייתה כמעט חצויה לשניים תוקנה והייתה כמו חדשה. "מרוצה?" שאל לופין את ורנון. "כן" השיב ורנון כרגיל בצעקות. "אולי תזמין כבר אותנו להיכנס מה דעתך?" רטן מודי. "אני רואה שעשית זאת בעצמך כבר, אז מה הטעם בהזמנה שלי?" צווח ורנון. "תזהר ממני" מודי שוב עמד לכוון על ורנון את השרביט כדי לתת לו את מה שמגיע לו, אבל לופין שוב עצר בעדו. לופין שאל בנועם את ורנון "אפשר בבקשה להיכנס לביתך אדוני?" "כאילו יש לי ברירה?" השיב ורנון "תודה רבה" אמר לופין והחל להתקדם לכיוון הסלון ואחריו הארי טונקס ומודי שמביט בבוז על ורנון שמחזיר לו מבטי שנאה לא פחות מאשר עשה מודי בעצמו. לופין נכנס לסלון וראה את דאדלי יושב על הספה, התחת השמן שלו תפס את כל הספה, ספה שמקרים רגילים יכולים שלושה אנשים לשבת בה ללא כל בעיה. מולו ישבה פטוניה, אמא שלו, עם בירכיה על הרצפה ורושמת כל מיני דברים שדאדלי אומר לה. "תרשמי אמא" אמר דאדלי בקול מחייב "אני רוצה השנה גם מחשב חדש ועוד שני כדורי כדורגל שאחד יהיה למזכרת ואחד למשחקים, ושני כדורי כדורסל, לוח קליעה למטרה" דאדלי המשיך להקריא את רשימת המתנות שהוא רוצה ליום הולדת והרשימה הייתה עוד ארוכה ולופין התעייף מלהקשיב לה. דאדלי ופטוניה היו כ"כ מרוכזים ברשימה שבכלל לא שמו לב שהארי עומד מולם, אם זה ככה לופין כבר לא היה מופתע לגלות אם בכלל דאדלי ופטוניה לא שמעו בכלל את הדלת נטרקת בקיר.
 

E u r o s t a r

New member
חלק ג'

"אמ...אמ..." חיכך מודי בגרוני כדי להראות את נוכחותם בחדר, אבל פטוניה ודאדלי לא הסבו את הראש כלל. "אמא שלו כזאת שפוטה, איך מסכימה לעשות כל מה שהבן שלה אומר לה, איפה החינוך אם אני הייתי אבא שלו, הייתי כבר מראה לו מה זה, במכות הייתי מחנך את החצוף הקטן הזה" אמר מודי. "קטן?!" גיחך הארי, וחיוך גדול עלה בפניהם של לופין וטונקס. "שלא תעיזו לצחוק על הבן המושלם שלי" אמר ורנון שנכנס לסלון. "פטוניה האחיין הכפוי טובה שלך חזר גם השנה" אמר ורנון לפטוניה. דאדלי הסב את מבטו לכיוון הארי ואמר באדישות "הו, אתה עדיין חיי?" דאדלי אומנם אמר את זה בתור הלצה, אבל הוא לא ידע כמה הוא יכול היה להיות צודק לולא דמבלדור. "כן אני חיי" אמר הארי שניסה לשמור על קור רוח. "ואיפה הזקן הפתטי שסבלנו מביקורו בשנה לפני שנה בערך?" שאל ורנון. "שלא תעז לדבר עליו ככה שמעת!!" שאג הארי וכיוון את השרביט על ורנון "שלא תעיז, להזכיר אפילו את שמו" "הארי תירגע" אמר לופין "הוא לא שווה את זה, זכור מה דמבלדור ביקש, אתה צריך להישאר פה עד יום הולדתך הקרוב" הארי הוריד את שרביטו אבל עדיין נראה חם מזג והיה נדמה שעוד שניה הוא הולך להטיל על ורנון קללה שתלמד אותו לקח אחת ולתמיד. "אז מה אתם עושים פה עם הארי?" שאל הדוד ורנון בחוסר נימוס כך שהבהיר להם באופן חד משמעי כי אינם רצויים פה. "אנחנו באנו ללוות את הארי בדרכו לפה, מסוכן מאוד לקוסם הצעיר הזה להסתובב לבדו בימים שכאלו ובאנו לוודא שתרשו לו להישאר עד יום הולדתו הקרוב ומשם אנחנו ניקח אותו ולא תראו אותו יותר" אמר לופין. "למה כזה מסוכן שהוא היה צריך שומרי ראש? אני לא מוכן שהוא יביא את הסכנה לפה לאשתי ולדאדלי שלי, שמעתם!!" אמר ורנון בצעקות. "תקשיב לי טוב יצור עלוב שכמוך" צעק מודי על ורנון "הארי מוגן פה כל עוד לא מלאו לו 17 שנים, כאשר הוא יהיה בן 17 הוא יעלם ולא תראו אותו יותר, ואתם אומרים לדעת את זה" "בסדר, בסדר" אמר ורנון בכניעה "שישאר פה עוד חודש, אבל כל ציוץ קטן שלו ושל החיה המטומטמת שלו, אני אשלח אותו מיד לרחוב בלי לחשוב פעמיים." "תודה רבה, אדוני" אמר לופין שנעשה להרגיע את השיחה. "הארי לך תשים את המזוודות שלך בחדר, ואז תלווה אותנו החוצה" הוסיף לופין. שמחה גדולה הציפה עליה את ורנון פטוניה ודאדלי ששמעו כי האורחים הבלתי קרואים עמדו לעזוב. הארי העלה את המזוודות שלו לחדר. הכל היה מאובק אף אחד לא דאג לנקות את החדר הזה פעם אחת מאז שהוא עזב, אבל בזה הוא יטפל אח"כ. הוא זרק את המזוודות על המיטה ושם את הדוויג בכלוב שהיה לו בחדר. הארי עמד לצאת מהחדר ולרדת לסלון, אך כאב חד וחזק תקף אותו שוב במצחו, הכאב היה חזק ונורא מתמיד, הוא הרגיש שהמצח שלו עולה באש. הארי השתטח על הרצפה והתחיל להתפתל מרוב כאב, הוא התאמץ בכל כוחו לא לצעוק שמא לופין ישמע אותו. לאחר כמה שניות הכאב במצחו נעלם כלא היה ולא היה שום זכר לכאב. הוא מהר לרדת במדרגות, לופין מודי וטונקס כבר היה בדרכם החוצה, הארי התקדם לעברם. שיצאו כולם החוצה לופין אמר להארי:"הארי השיחה הקטנה שלנו עדיין לא הסתיימה, אני מקווה שאתה זוכר זאת, אנחנו נצטרך לסיים אותה בקרוב מאוד" "אל תדאג, אנחנו נסיים אותה" שיקר הארי, הוא לא היה מוכן לסכן אף אדם יותר, לא את לופין ולא אף אחד אחר, את המשימה שלו הוא צריך לעשות לבד, הוא לא ייתן לשום אחד לסכן את עצמו בשבילו, גם לא את רון והרמיוני, הוא לא יוכל לחיות עם העובדה שמא אחד מהם יפגע בגללו. "הארי אני רציני, אנחנו חייבים עוד לדבר על זה, תבטיח לי הארי.." חזר לופין בשנית על דבריו. "אני מבטיח" שיקר שוב. מודי כבר התניע את המכונית והחל להאיץ את לופין "נו כמה זמן לוקח לך להיפרד מהארי?" שאל מודי. "אתה ממילא תראה אותו בקרוב בחתונה של מה שמם של הויזלי הזה" "ביל" תיקן הארי. "שיהיה" רטן מודי "כנס כבר למכונית לופין" לופין נכנס למכונית, היא התרוממה באוויר ונעלמה. הארי חזר פנימה לתוך הבית, שנכנס הוא ראה את ורנון פטוניה ודאדלי עצבניים במיוחד ועומדים בשילוב ידיים ומחכים להסבר. "אתם לא תבינו גם אם אני אסביר" אמר הארי להגנתו. "כמה פעמים אמרתי לך, לא להביא את החברים המטונפים שלך לבית שלי" שאג ורנון. "אל תצעק עליי" השיב הארי בתוקף "אמרתי לך אתה לא תוכל להבין, וגם אני אסביר אתה לא תקבל את זה, ממילא לא אכפת לך ממני אז תעזוב אותי בשקט" הארי עלה לחדרו ונעל את הדלת. הוא העיף חזרה את כל המזוודות מהמיטה ניער את כל הסדינים שעל המיטה שהיו מכוסים אבק ואז שכב במיטה ונרדם. למחרת הארי קם לקול הצווחות של הדוויג, היו לו כאבי ראש חזקים עד שחשב שהדוויג צווחה ככה כל הלילה, אבל הוא מיד חזר בו בידיעה שורנון לעולם לא יתן לה לצווח ככה בלילה. הארי הביא להדוויג את הארוחה היומית שלה וירד לסלון, אף אחד לא היה בבית. הארי ניצל את הזמן הפנוי שהיה לו וניקה את החדר שלו, לפי כמות האבק שהייתה שם, הוא היה בטוח שזה יקח לו שבוע. במוחו עדיין רצו המחשבות על דמבלדור, רגעי המוות שלו עדיין היו חרוטים בזיכרונו. הוא גם לא יכל להפסיק לחשוב על סנייפ, הבוגד, הוא עדיין לא הצליח להבין איך דמבלדור בכלל נתן בו אמון, אחרי הכל חייבת הייתה להיות סיבה מוצדקת, אבל זה כבר לא משנה בכלל, סנייפ מהל באמון של דמבלדור ורצח אותו בלי למצמץ, הארי לא שכח שהוא שנשבע שינקום בסנייפ על מה שהוא עשה, הוא לא יסלח לו על זה לעולם, סנייפ עוד ישלם את המחיר. המחשבות והניקיונות העסיקו אותו עד הערב, שהדרסלים שבו לביתם הארי הסתגר בחדר שלו, לא היה לו כוח לראות את ורנון ופטוניה ובייחוד את דאדלי הרברבן הזה. הוא התכסה במיטה הנקייה שלו שטרח יום שלם בניקיונה, וניסה להיפטר מהמחשבות על דמבלדור וסנייפ, אבל המחשבות האלו לא עזבו אותו, לפחות לא עד שהוא נרדם. יום ההולדת של דאדלי התקרב ואיתו גברו ההכנות ליום הולדתו, דאדלי עדיין לא סיים להכין את רשימת המתנות שהוא דרש ליום הולדת, הרשימה הייתה ארוכה במיוחד הפעם, והארי לא חשב שורנון ופטוניה יציבו לבנם גבולות על כמות המתנות שהוא דורש, הם תמיד סיפקו לו כל מה שדרש,לפי חגיגות יום ההולדת של דאדלי שהיו בשנה שעברה אפשר היה לחשוב שזה עתה הודיעו להם שהם זכו בפייס. אילולא היה מכיר אותם לפי הריקודים והצהלות שהיו סביב דאדלי בכל שנה, היה אפשר לחשוב שיש להם את הבן המושלם, אבל זה לא היה כך, דאדלי היה נער נמוך קומה ושמן מאוד, וכל שנה שהארי פגש אותו מחדש היה נדמה שדאדלי הכפיל פי 2 את המשקל שלו, שערו הבלונדיני היה מפוזר אבל חלק להפליא זאת אודות לכל סירוקי השיער שפטוניה עושה לו כל חצי שעה. עם כל כמות המתנות שהוא דורש הוא מעולם לא חשב לבקש בגדים, שהיה יוצא החוצה לבלות עם הכנופיה שלו תמיד היה לובש איזה טרנינג, ובבית רוב הזמן התהלך על פיג'מה. השכלתו לא הייתה גבוהה במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא בקושי טרח להגיע לשיעורים בבית הספר שלו, הוא מעולם לא טרח לפתוח עיתון או לצפות בחדשות. הוא היה רגיל שהכל נעשה בשבילו ותמיד עושים מה שהוא רוצה, לפעמים הארי חשב שזו לא אשמתו של דאדלי, שדאדלי רק קורבן לפינוק שהוא קיבל מהוריו, אחרי הכל איזה ילד יגיד לא לכל הדברים הטובים שההורים שלו נותנים לו. למרות זאת, עם כל הפינוק שקיבל מהוריו, דאדלי גדל להיות נער גס רוח, שלא מתחשב בזולת שתמיד נהג להכות ילדים קטנים רק כדי לעשות רושם על החברים שלו, ולכך אין שום תירוץ. גם ביום הולדת הזה הארי ידע שהוא עומד לסבול שם, הארי זוכר טוב מאוד איך ורנון אוהב להשוות בינו לבין בנו המושלם, דאדלי, ואיך כל שאר המשפחה לועגת לו ומפארת את דאדלי המוכשר והמלומד, אבל לשם שינוי, זה בכלל לא הפריע לו. הוא ידע שזו הפעם האחרונה שבכלל יצטרך לשמוע מהם עוד שבועיים והוא לא יצטרך להתראות איתם לעולם. המחשבות האלו של עזיבת הדרסלים לתמיד הרגיעה אותו.
 

דנדוש 3

New member
אהבתי!! ../images/Emo45.gif

אשמח [מאוד] אם תפרסם\י את הקטעים המלאים... או אם תבוא עלייך המוזה לכתוב עוד כי זו כתיבה מדהימה!!!
 

yulishit

New member
אמ...

נחמד מאוד..!
למרות שיש כמה דברים שאני לא מסכימה איתם, וזה לא ממש סגנון הפאנפיקים שאני אוהבת.... אבל זאת רק אני...!.
 

המסכה3

New member
אהבתי ../images/Emo45.gif../images/Emo83.gif../images/Emo174.gif

תוכל בבקשה לפרסם את שאר החלקים שכתבת
 

E u r o s t a r

New member
אחרי שינת שישבת חלק ד'

באותו יום, כמעט כמו בכל יום, הדרסלים לקחו שוב את בנם לקניות השכם בבוקר כדי לבחור שוב עוד מתנות ליום הולדת שלו. כאילו ש40 המתנות שהם הבטיחו לו לא מספיקות, אבל הארי נהנה מהיציאות של הדרסלים, זה הותיר לו את הבית ריק וזה נתן לו זמן לנוח מכל הכאב ראש שהם גומרים לו שהם כן נמצאים בבית. בערב חזרה המכונית של הדרסלים, עוד לפני שהם נכנסו הארי יכל לשמוע את דאדלי מפזם להוריו את רשימת המתנות שהוא רוצה ליום הולדת. שדאדלי והוריו נכנסו הרעש שעשה דאדלי רק גבר. "אמא, אמרתי לך שאני רוצה גם את זה" נהם דאדלי "חמודי זה מאוד יקר" השיבה פטוניה בקול נעים ורך. הארי חשב שהגיע היום שבו דאדלי עומד לשמוע סירוב פעם ראשונה בחייו, אבל דאדלי לא היה מוכן לקבל זאת. "אמא, לא אכפת לי" הוא התחיל לצרוח כאילו היה ילד בן 4, פטוניה התקרבה אליו חיבקה אותו בחום ואמרה: "דאדלושקה, אל תכעס חמוד שלי" "אמא, אני רוצה את זה, אני רוצה שכל החברים יקנאו בי שלי קנו את זה ולהם לו" צווח דאדלי. "נו בסדר נקנה לך את זה" ויתר ורנון "מה זה כסף, העיקר שהבן המתוקי שלי יהיה מרוצה" כל אשליותיו של הארי נגוזו, כאשר שמע שויתרו לו, ושוב עושים מה שהוא רוצה. הארי חזר מיואש לחדר שלו, הוא עדיין לא שמע מאף אחד מהחברים שלו וכבר נמאס לו לשמוע את הרשימה של דאדלי 100 פעמים ביום. הוא ממש הרגיש שאם דאדלי יקרא את הרשימה עוד פעם אחת, הוא יקח אותה מדאדלי ויקרע אותה לגזרים מול העיניים שלו ואז הוא יטיל עליו קללת שכחה שהוא ישכח כל מה שהוא רצה. הארי נאנח, שכב על המיטה ועצם את עיניו. "הארי פוטר" שאג הדוד ורנון. הארי גם בבהלה וירד למטה. "מה קרה?" נבהל הארי "מישהו רוצה לדבר איתך בטלפון, כמה פעמים אני אצטרף לחזור על זה אל תיתן לאף אחד מטיפוסים שלך את המספר שלי בבית, אמרתי או לא אמרתי" צעק ורנון. "אמרת, אמרת" אמר הארי בזלזול "אפשר בבקשה לקבל את הטלפון" "קח" אמר ורנון ונתן להארי את השפופרת "לפחות הטיפוס הזה שהתקשר יודע לדבר כמו בן אדם, ולא צועק כמו שאר החברים המשוגעים שלך" אמר ורנון וחזר לסלון תוך כדי זה שהוא רוטן לפטוניה "אני לא יודע מה אני אעשה עם הילד הזה, הוא לא ממושמע. אם הייתי אדם רע כבר מזמן הייתי משליך אותו לרחוב". "הלו?" שאל הארי. "שלום הארי, מה שלומך?" אמר ארתור ויזלי בהתלהבות. "אני כל פעם מתלהב מחדש שאני מדבר בדבר הזה. זו המצאה מוגלגית נפלאה" "הוו שלום מר ויזלי, אני בסדר גמור, אתה יודע החיים פה לא משהו עם הדודים שלי, אבל מסתדרים" לגלג הארי. "אני שמח שאתה עדיין מסתכל על זה באופטימיות" צחק ארתור. "כן, זה בסדר עוד שבועיים אני לא אהיה פה. מה כבר עם יכולים לעשות לי בשבועיים האלו, אני אעבור אותם ומאז אני לא אאלץ לראות אותם יותר בחיים שלי" עיניו של קרנו מהמחשבה הזו. "יפה מאוד הארי, זו גישה מעולה" חייך ארתור. "אז איך עברו עליך השבועיים האחרונים?" שאל ארתור. "יחסית בסדר, הם לא עשו לי יותר מידי צרות, דאדלי לא מפסיק לדבר על המתנות שהוא רוצה ליום הולדת וזה ממש מטריף אותי, הוא מדבר על זה 24 שעות ביממה." אמר הארי. "כן, אני ידוע, שמעתי מלופין שהילד הזה ממש מפונק וההורים שלו נותנים לו כל מה שהוא רוצה, תאמת אני דיי מרחם עליו. ההורים שלו מגדלים אותו עם כפית של זהב בפה שהוא יגדל יהיה לו ממש קשה להסתדר. בייחוד במקרים שבהם הוא יגלה שלא הכל מסתדר לו כפי שהוא רוצה" אמר ארתור. "תאמת הארי" הוסיף ארתור "התקשרתי לספר לך מה חדש בעולם שלנו, אחרי הכל היית מנותק מכל מה שקרה אצלנו בשבועיים האחרונים." "אז ככה, לשם שינוי לא היו ממש אירועים מיוחדים. וולדמורט עוד לא נראה מאז הפעם האחרונה שראינו אותו במשרד הקסמים. היו פה ושם תקיפות של אוכלי מוות, אבל ממש בודדים מהם. אני חושב שוולדמורט שלח אותם, כדי להפחיד את התושבים ולהזכיר להם שהוא עדיין בנינו. משרד הקסמים עדין תומך במדיניות המטופשת שלו, הוא באמת מאמין שאם איזה קוסם יתקל בחבורת אוכלי מוות הוא יצליח להזעיק את ההילאים בזמן, לפני שהוא יספיק לעשות משהו, הוא כבר מזמן יהיה מת. דבר נוסף, בעקבות מותו של דמבלדור החלו להישמע קריאות לסקרימג'ר להתפטר מתפקידו כשר הקסמים. אני חושב שבגלל מותו של דמבלדור, הקוסם הכי חזק בבית הספר, ההורים ראו שבית הספר וילדיהם ששהו בו היו חשופים לסכנה עצומה, למרות הבטחותיהם של סקרימג'ר ושל משרד הקסמים שבית הספר מוגן לגמרי. לדעתי, סקרימג'ר לא יתפטר בזמן הקרוב, כל עוד שאר חברי משרד הקסמים תומכים בו. הם טוענים שעד כה הוא פעל בדרך נכונה והוא עשה נכון את מה שהוא היה צריך לעשות." "כן, בטח" אמר הארי בזלזול. "אני יודע שאתה מאוד לא מחבב את סקרימג'ר ותאמת גם אני לא אוהב אותו, אבל אין מה לעשות עם זה כרגע, וזה לא כזה משנה. גם, בשבועיים האלו התפרסמו עליך כתבות בעיתון".הוסיף ארתור. "לצערי זה קורה הרבה לאחרונה." נאנח הארי. "אני יודע שאתה שונא את הפרסום הזה סביבך, אבל גם עם זה אין כ"כ הרבה מה לעשות." אמר ארתור. "שלחנו לך את הכתובות שהיו בנביא היומי תעיין בהם. הוספנו גם כמה כתבות מעניינות, אני חושב שאחת הכתבות תשמח אותך מאוד." "מה הכתבה?" שאל הארי בסקרנות. "אתה עוד תגלה" אמר ארתור. "זה כל מה שהיה לי לספר לך, אני מקווה שאתה באמת מרגיש טוב ואתה לא סובל יותר מידי" "תודה מר ויזלי" אמר הארי. "אה הארי" נזכר ארתור "רון רוצה לדבר איתך" "אוקיי, תודה ארתור, להתראות ותראה בקרוב" אמר הארי. "הלוווווו" צעק רון "רון למה אתה צועק?" ציחקק הארי. "כי אתה נמצא רחוק, ואני רוצה שתשמע אותי" השיב רון בשאגה. "חחח כבר הסברתי בשביל לדבר בטלפון לא צריך לצעוק אני אשמע אם תדבר חלש" אמר הארי בשלווה. "בטוח?" צעק רון. "כן, תנסה ותראי" צחק הארי. "הארי, אתה שומע אותי?" שאל רון בשקט "כן, אני שומע רון" צחק הארי שוב. "מעולההה, מה קורה הארי?" שאל רון "הכל בסדר, מה איתך?" השיב הארי. "בסדר, פלר פה, מה יכול להיות יותר טוב?" צחק רון. "אתה מודע לזה שהיא אמורה להתחתן עם אחיך, נכון?" צחק הארי. "תמיד אפשר לקוות שהיא תזרוק אותו בשבילי, לא ככה?" השיב רון. "אני חשבתי שאתה השלמת עם זה שהיא בחרה בביל ולא בך" אמר הארי. "כן, אבל עבר לי. חוץ מזה ביל עכשיו לא נראה משהו. היא צריכה מישהו חתיך – מישהו כמוני!" צחק רון בניצחון. "כן בטח, מישהו כמוך זה בדיוק מה שהיא צריכה" צחק הארי בחזרה. "מה רע בי?" שאל רון בתמימות. "שום דבר, מי אמר שרע?" אמר הארי. צחוק גדול של רון נשמע מעבר לטלפון. "מה עוד חדש?" שאל הארי "מה שלום ג'יני?" "ג'יני בסדר, מידי פעם היא מדברת עליך מתוך שינה "הו... הארי חמודי שלי, כמה שאני אוהבת אותך" אמר רן תוך כדי ניסיון לחקות את ג'יני.בין רגע הארי הצליח לשמוע דרך הטלפון את צרחותיה של ג'יני על רון: "לא נכון, איך אני שונאת שאתה משקר" "אבל אני לא משקר את באמת מדברת עליו בלילה" השיב לה רון. "לך להזד***" אמרה ג'יני וראתה איך אמא שלה נותנת לה מבט זועף שאומר לה לשמור טוב טוב על פה שלה. "דיי, אל תריבו בגללי" אמר הארי. "זה בסדר לא רבים אל תדאג" צחק רון. "יופי" השיב הארי. "אז אנחנו נתראה עוד שבועיים בערך, נכון?" שאל רון. "בטח, איזו שאלה" השיב הארי. "טוב, אז להתראות בינתיים הארי, שמור על עצמך." אמר רון. "גם אתה, רון" אמר הארי וניתק. בבית משפחת ויזלי צעק רון לאבא שלו "אבא, איך מכבים את הדבר המוזר הזה?" "תשים את השפופרת במקום שלה" השיב ארתור. "אוקיי, תודה." אמר רון ושם את השפופרת במקום.
 

E u r o s t a r

New member
חלק ה

השיחה עם רון גרמה להארי להרגיש ממש טוב, הוא הפסיק לשכוח שהוא בבית של הדרסלים, וכמעט עבר לו הכאב ראש שדאדלי עשה לו בשבועיים האחרונים. הוא עלה לחדר שלו שמה הוא ראה את הינשוף של הויזלים עם הכתבות מהנביא היומי שהם שמרו בשבילו. הוא נתן לינשוף של הויזלים קצת אוכל ושם אותו בכלוב עם הדוויג שינוח קצת. הוא החל לדפדף בין הכתבות רוב הכתבות עסקו בו כמו שארתור אמר. אבל אחת הכתבות שיותר תפסה את עיניו הייתה זו: חשיפה!!! – באופן רשמי סיריוס בלק מזוכה מכל אשמה מאת צ'אלרס אופגן סיריוס בלק שנולד בשנת 1960 למשפחת בלק האצילה אשר ידועה בשושלת הארוכה שלה כטהורי דם. משפחתו הייתה גאוותנית ושמרה על תואר "טהור הדם". הוריו היו הורים קשים ובגיל 16 הוא החליט שזה הזמן לעזוב את הבית, מעשה זה "מחק אותו" מעץ השושלת המשפחתית ולא היה נחשב כחלק מהמשפחה. הוא למד כמו רבים מאיתנו בבית הספר הוגוורסט שמה מיד התחבר לשלושה אנשים ג'יימס פוטר, רמוס לופין ופיטר פטיגרו. הארבעה נהגו תמיד לבלות ביחד, כאשר סיריוס עזב את הבית הוא מצא מקלט אצל ג'יימס והוריו שקיבלו אותו בחום ואהבה לביתם. בגיל 17 שהגיע לבגרות הוא כבר עבר לבית לבד בזכות אחד מדודיו שהוריש לו כסף רב. ג'יימס וסיריוס היו חברים טובים והיו שותפים להכל, עד שיום אחד סיריוס בלק גרם לפיצוץ במקום בו היו מוגלגים וגרם למותם של רבים מהם ולמותו של פיטר פטיגרו, חברו הטוב, שהזכר היחידי שנשאר ממנו היית אצבע בלבד. מאז סיריוס נחשב לרוצח מסוכן ביותר, כאשר סיריוס נתפס הוא הואשם גם במכירת הוריו של הארי לוולדמורט. הוא נידן למאסר באזקבן. לאחר 12 שנה הוא הצליח להימלט, הוא היה האדם הראשון שהצליח להימלט מאזקבן. באותה שנה הוצפו העיתונים גם בעולם המוגלגים שרוצח מסוכן ברח מכלא שמור ביותר. כל הסוהרסנים חיפשו אחריו, במהלך הבריחה שלו הוא פגש את הארי בבית הספר הוגוורסט, לאחר זמן מה הוא נתפס ומנסיבות מסתוריות הוא נמלט וירד למחתרת. מאז דמבלדור מנסה להוכיח את חפותו של סיריוס, אך ללא הצלחה, כל הטיעונים נדחו על הסף. לפני שנה וקצת סיריוס נרצח, במהלך קרב של וולדמורט מול הארי וחבריו. (רקע כללי) בשבועות האחרונים, חלק מהאנשים היו עדים לכף שפיטר פטיגרו עדיין חיי. עדות זה אימתה את הטיעונים של דמלבדור שסיריוס אינו רצח איש, אלא זה היה פיטר פטיגרו. מאמציו של דמבלדור השתלמו, סיריוס זוכה מכל האשמה שהטילו עליו. אומנם בשביל סיריוס זה קצת מאוחר, אבל חשוב שכולם ידעו שסיריוס מת מות גיבורים, סיריוס הוא הדוגמא המצוינת לנאמנות לחבריו, הוא לא הסכים להסגיר את הוריו של הארי לוולדמורט למרות שידע שהוא מסכן את חייו בכך. סיריוס היא חבר אמת וגיבור אמיתי ומעתה והלאה כולם יכירו בו ככה וידעו שסיריוס הוא עוד אחד ממפארי משפחת בלק. הארי סיים לקרוא את הכתה עם דמעות בעיניו.סוף כל סוף, סיריוס זכה למעט כבוד. הוא הצטער על כך שזה נעשה כ"כ מאוחר. אבל סיריוס יהיה ידוע עכשיו כקוסם שעשה רק טוב וזה הכי חשוב. הארי נזכר שוב בסיריוס ודמבלדור. הוא התגעגע אליהם מאוד, הם רק ניסו להגן עליו ושילמו על כך בחייהם. הארי המשיך לעבור על הכתבות,אז הוא מצא כתבה מעניינת נוספת: התכנון של וולדמורט נגד הארי פוטר מאת ריטה סיקטר מאז שוולדמורט נראה לראשונה חיי ונושם החלו לעלות מלא השערות אם הארי פוטר הוא הנבחר או שמא בעימות הראשון מולו היה לו רק מזל. לי יצא להכיר את הקוסם הצעיר הזה, ונוכחתי לגלות כי הנער ניחן בכישרון רב ובעל פוטנציאל ויכולות מרשימות במיוחד. אבל אל לנו לשכוח שוולדמורט הוא הקוסם הכי נורא וחזק שעולם הקוסמים ידע מעולם. וולדמורט מעולם לא היה טיפש וגם הוא ניחן בחוכמה וכוחות רבים, ומספר תומכיו ועוזריו הולכים וגדלים, גם בעקבות בריחות האסירים שגברו בשנה האחרונה, יש נטייה חזקה להאמין כי הסוהרסנים משתפים פעולה עם וולדמורט. לא רק שוולדמורט כל הזמן הזה מעצים את כוחו, בנוסף לכך,הוא מנסה להחליש את תומכיו ועוזריו של הארי. ידוע לנו שחבריו הטובים של ג'יימס פוטר, עוזרים להארי להילחם בוולדמורט. וולדמורט ותומכיו הספיקו להרוג כמה מעוזריו של הארי: סיריוס בלק ואלבוס דמבלדור. דמבלדור שיפר את סיכוייו של הארי להביס את וולדמורט, ווולדמורט ידע את זה. בנוסף לכך, עוד רבים היו נתונים לסכנה יותר מתמיד ורק מזלם הטוב היא הסיבה לכך שהם עדיין נושמים. אני מאמינה שוולדמורט הורג את כל מי שקרוב להארי שיכול בצורה כלשהי לעזור לו. לדעתי, המטרה של וולדמורט היא כשהוא יעמת עם הארי, הארי יהיה לבד ללא כל אפשרות לקבל עזרה, לא מוגן וחשוף מול כוחו עצום של וולדמורט וכל תומכיו. עם זאת עולות מספר שאלות: האם להארי יכול בכלל להתמודד עם וולדמורט, גם אם הוא יקבל עזרה וולדמורט הוא קוסם הרבה יותר מנוסה ממנו, אז מה הסיכויים שלו להביס אותו? ולמה הוא לא פשוט הורג את הארי וזהו בכל פעם שיש לו הזדמנות מקום לחסל קודם את כל מי שקרוב להארי? לשאלות האלו לא ניתן למצוא תשובות, רק הזמן יתן להם פתרונות. לעת עתה נאחל להארי הצלחה ונתפלל בשבילו כי הוא יזדקק לזה. הארי סיים לקרוא את הכתבה והשליך אותה, הוא הצטער שהוא בכלל התחיל לקרוא אותה. הוא מעולם לא חיבב את ריטה סקיטר והכתבה הזו נתנה לו סיבה נוספת לכך. ריטה לא ממש גרמה להרגיש טוב לגבי יכולותיו היא מעולם לא פרגנה לו, גם בטורניר הקוסמים המשולש הוא היה רק אייטם בשבילה ולא שם דבר אחר מעבר "התלמיד הצעיר ביותר נבחר לטורניר המשולש, איזה סיכוי יש לו מול שלושת האחרים שהם הרבה יותר מנוסים ממנו, אבל מי יודע אולי לבחור הצעיר יהיה מזל" הכתבה הזו שממש "פיארה" אותו עדיין זכורה לו. ריטה כמו כל עיתונאית אחרת נהגה לדחוף את האף שלה לכל מקום שלא צריך, אבל הפעם כל ההשערות האלו שהיא מביאה ממש מגוכחת לדעתו של הארי, אם כי עמוק בלב הוא ידע שוולדמורט יפגע גם בחברים שלו אם זה מה שיחליש אותו. הוא התנחם רק בדבר אחד מהכתבה הזו, לפחות עכשיו הוא נחוש לצאת למסע שלו לבד. גם בלי רון והרמיוני, אבל איך הוא יוכל לספר להם שהוא מעדיף להיות לבד, או איך הוא יוכל לברוח בלי שהם ירגישו. הוא החליט שהוא כבר יחשוב על משהו בהמשך כרגע מה שיותר היה חשוב לו זה לשרוד את היום הולדת של דאדלי.
 

ToryMaster

New member
נונו, ומהעם התקנון?

מעתיקה לך: 1. פרסום פאנפיקים בפורום מותר ואף רצוי, בצורה הנכונה: בהודעה הראשונה, אנא ציינו את הבאים: שם הפיק, פאנדום, שיפ, תקופת זמן, דירוג (אם קיים סלאש בפיק, חובה לציין). וצרפו גם את קובץ הטקסט של הפיק. בהודעות הבאות אנא פרסמו את הפיק, בכמה הודעות נפרדות אם יש צורך. אל תזניחו את שלב הפרסום בהודעות, זה ימשוך יותר קוראים. בטא בטא בטא! פיק שהועבר בטא יקרא הרבה יותר מאשר פיק שלא הועבר בטא, ויקבל תגובות הרבה יותר אוהדות והרבה יותר חמות. ישנם המון אנשים שכלל לא קוראים פאנפיקים לא מבוטאים. פרטים נוספים בתקנון, תודה.
 

E u r o s t a r

New member
היי,

אני לא מצאתי איפה נמצא התקנון לכתיבת פאנפיקים... בכל אופן לא הכי הבנתי מה שצוטטת
ולגבי הבטא אחרי ששקראתי 10 פעם כל פעם ושיכבתי כל פעם מחדש אני חושב שלא ניתן למצוא טעויות... לפחות לא משהו שאמור להרגיז או למנוע רצף קריאה מהנה ואחיד.. גם כמה חברים שלי קראו והבינו אז נראה לי שזה בסדר מהבחינה הזו לגבי שאר הדברים אשמח אם תסבירי את עצמך שוב :] נ.ב. מה מסתתר מאחורי החתימה שלך? "יעל קלרה © יעל מ."
 

LiRs Lullaby

New member
אם זה עבר בטא

אז אני באמת לא הבנתי למה על המשפט הראשון הוזכרה הלוויה שנכנסה להריון אתמול. ממי היא נכנסה להריון? האם זה יתפתח הבמשך? או שמא לא נשאר ממנה זכר כלל וכלל?
 

E u r o s t a r

New member
../images/Emo9.gif זה קורה לסופרים הכי טובים

אחרי שהם מסיימים לכתוב הכל נראה להם מושלם חח אבל גם אחרים לא התלוננו |תירוצים|
 

דנדוש 3

New member
אם את רוצה להיות נאמנה לספר אז..

כתבת בחלק ב'- "לופין כיוון את שרביטו לכיוון הדלת ולחש "אינפטריו". הדלת שהייתה כמעט חצויה לשניים תוקנה והייתה כמו חדשה." אז.. הלחש לא אמור להיות - "ריפארו" - אם כבר... הרי "ריפארו" לחש המתקן דברים.....
 

E u r o s t a r

New member
ראשית כל, אני בן

שנית אין לי כוונה להיות כזה נאמן לספר ואני לא חופר ממש במקורות, אין שום סיכוי שאני זוכר את כל שמות הכשפים אז זייפתי קצת בגיל שלי לא זוכרים דברים כאלו אני בקושי זוכר מי זה הארי פוטר אז את מדברת איתי על מילות קסם
 

ToryMaster

New member
מה לא הבנת?

התקנון נמצא בתקנון הפורום, הסעיפים הראשונים מתייחסים לכתיבת ופרסום פאנפיקים. אתה לא יכול להיות הבטא של עצמך, קורא בטא מעצם הגדרתו הוא אדם חיצוני. אתה כתבת את זה ואתה מכיר את הסיפור הכי טוב, אז מן הסתם לא תזהה סתירות או בלבולים שאחרים כן יראו. אתה לא חייב, אבל זה מאוד יעזור. מה לא הבנת חוץ מזה?
 
למעלה