זו באמת שאלה של דינמיקה משפחתית
ספציפית. אפשר לאמר שביותר בתים הילד צמוד יותר שעות לאם, ורואה בה נחמה וביטחון, באופן עיקרי, ורק אח"כ באב. ויש בתים שבהם זה הפוך. ויש בתים שבהם זה די סימטרי, או שיש מקומות שבהם הילד מעדיף את אמא (למשל להשתוללויות) ויש שבהם את אבא (למשל כשהוא חולה
). אין אמירה גורפת חד משמעית. אם האם הייתה המטפלת העיקרית, והרבה יותר דומיננטית בטיפול בו, ו'יש לה את זה' - יש לה יכולת הורית מפותחת, והאב היה שקוע בעבודה, או ש 'אין לו את זה', וכד', אז תכופות יוצא שאמא יותר משמעותית. אבל יש מקרים שבהם זה בדיוק ההפך. או שאפילו, אחד ההורים מבלה יותר שעות עם הילדים, אבל דווקא השני, שנוכח אבל פחות שעות, נותן יותר חום, בטחון, נוכחות מיטיבה. כך שדרושים יותר פרטים לגבי המשפחה הספציפית: האם אבא נלחם, כי הוא פוחד שאחרת, אמא 'תיקח לו את הילד'? האם זו מלחמה באמא, כהמשך של גירושים מכוערים, והילד הוא בעיקר כלי מלחמה? או שאבא מאמין שיש לו הרבה מה לתת, ש'יש לו את זה' - במובן של זרימה וכימיה אינושית, ושילד שיגדל הרבה מחצית מהזמן אצלו יתרם ויבנה? אבא ש'יש לו את זה', ומוכן למחויבות שכרוכה בזה, יתאים לתינוק כמו אמא ש'יש לה את זה', ומוכנה למחויבות הכרוכה בזה. חלק מהאבות לא מעונינים ברמה כה גבוהה של מחויבות ומושקעות ביומיום: על חשבון עבודה, קשרים חברתיים, כדורגל.. (סליחה על הסטיראוטיפיות).
