scarlet moon
New member
שלום לכולם... ../images/Emo29.gif
שלום לכולם! קראתי את רוב הפורום וזה היה ממש נחמד לראות כמה אתן תומכות ונחמדות! אז רציתי לשתף, אולי זה יעזור לי. קודם כל, אני בת 16. ירדתי באיזה חמישה חודשים 11 קילו... בעזרת דיאטה של "רזה לתמיד" (צירופי מזון וכל זה). לפני הדיאטה לא הייתי ממש שמנה, אבל היו לי הרגלי אכילה לא נכונים ולא הרגשתי טוב עם עצמי. עכשיו אני שוקלת 47 ואני 161... זאת אומרת שאני מתחת למשקל הרצוי לגיל שלי, וגם המחזור נפסק. הירידה מתחת לחמישים לא הייתה מתוכננת, אלא פשוט תוצאה של קושי לצאת מהרגלי תזונה מסוימים (היו לי הרגלי אכילה בריאים, זה לא שבמהלך הדיאטה הרעבתי את עצמי או משהו כזה חס וחלילה, אבל "רזה לתמיד" מאופיינת בהרבה חוקים שקשה לשבור אחרי שחיים אותם כל כך הרבה זמן). עכשיו אני במעקב רופאה שמבקשת ממני להעלות לחמישים (כבר עליתי קילו- הייתי 46). אין לי בעיה עם זה כי אני מבינה שהמשקל שאני נמצאת בו עכשיו לא בריא לי, ובאמת התחלתי לאכול הרבה.. ויש לי בעיה כזאת שאני חייבת כל שניה לדאוג לאכול אחרת אני מיד יורדת במשקל, ואני מפחדת פחד מוות מלרד עוד יותר, אז זה דיי מלחיץ. חוץ מזה אני נמצאת במין קונפליקט- מצד אחד אני יודעת שאני חייבת לעלות את הקילוגרמים האלה, ומצד שני יש כמו הרגשה של "לא חבל, אחרי כל המאמץ לעלות את זה בחזרה?". כמובן שאני אעלה אותם, אבל בכל זאת זו מין הרגשה מוזרה.. כי כשאני עולה על המשקל ורואה שעליתי, אז יש בי גם שמחה גדולה וגם טיפה אכזבה. יש לציין שאני מאד אוהבת לאכול (אני אפילו עובדת באפייה ופיסול עוגות לימי הולדת), אז אני אוהבת להיות במצב כזה שאני יכולה לאכול מה שבא לי כי יש לי מה להשמין. וכשאני אגיע למשקל הרצוי אני אצטרך לשמור כדי לא להשמין מעבר אליו...אני חושבת שאני מבזבזת יותר מדי זמן ומחשבה על אוכל וזה דיי מעצבן אותי כי זה ביזבוז זמן לדעתי. כמובן שהרבה אנשים חושדים בי שאני אנורקסית (ואני ממש לא). מרגע שהתחלתי לרדת אנשים לא פרגנו... זה דיי מאכזב ומעצבן. אני שונאת את השאלה "תגידי, את אוכלת בכלל?". זה כל כך מביך! כן, לעזאזל! אני אוכלת הרבה! למה אנשים חייבים להציק כל הזמן!?
שלום לכולם! קראתי את רוב הפורום וזה היה ממש נחמד לראות כמה אתן תומכות ונחמדות! אז רציתי לשתף, אולי זה יעזור לי. קודם כל, אני בת 16. ירדתי באיזה חמישה חודשים 11 קילו... בעזרת דיאטה של "רזה לתמיד" (צירופי מזון וכל זה). לפני הדיאטה לא הייתי ממש שמנה, אבל היו לי הרגלי אכילה לא נכונים ולא הרגשתי טוב עם עצמי. עכשיו אני שוקלת 47 ואני 161... זאת אומרת שאני מתחת למשקל הרצוי לגיל שלי, וגם המחזור נפסק. הירידה מתחת לחמישים לא הייתה מתוכננת, אלא פשוט תוצאה של קושי לצאת מהרגלי תזונה מסוימים (היו לי הרגלי אכילה בריאים, זה לא שבמהלך הדיאטה הרעבתי את עצמי או משהו כזה חס וחלילה, אבל "רזה לתמיד" מאופיינת בהרבה חוקים שקשה לשבור אחרי שחיים אותם כל כך הרבה זמן). עכשיו אני במעקב רופאה שמבקשת ממני להעלות לחמישים (כבר עליתי קילו- הייתי 46). אין לי בעיה עם זה כי אני מבינה שהמשקל שאני נמצאת בו עכשיו לא בריא לי, ובאמת התחלתי לאכול הרבה.. ויש לי בעיה כזאת שאני חייבת כל שניה לדאוג לאכול אחרת אני מיד יורדת במשקל, ואני מפחדת פחד מוות מלרד עוד יותר, אז זה דיי מלחיץ. חוץ מזה אני נמצאת במין קונפליקט- מצד אחד אני יודעת שאני חייבת לעלות את הקילוגרמים האלה, ומצד שני יש כמו הרגשה של "לא חבל, אחרי כל המאמץ לעלות את זה בחזרה?". כמובן שאני אעלה אותם, אבל בכל זאת זו מין הרגשה מוזרה.. כי כשאני עולה על המשקל ורואה שעליתי, אז יש בי גם שמחה גדולה וגם טיפה אכזבה. יש לציין שאני מאד אוהבת לאכול (אני אפילו עובדת באפייה ופיסול עוגות לימי הולדת), אז אני אוהבת להיות במצב כזה שאני יכולה לאכול מה שבא לי כי יש לי מה להשמין. וכשאני אגיע למשקל הרצוי אני אצטרך לשמור כדי לא להשמין מעבר אליו...אני חושבת שאני מבזבזת יותר מדי זמן ומחשבה על אוכל וזה דיי מעצבן אותי כי זה ביזבוז זמן לדעתי. כמובן שהרבה אנשים חושדים בי שאני אנורקסית (ואני ממש לא). מרגע שהתחלתי לרדת אנשים לא פרגנו... זה דיי מאכזב ומעצבן. אני שונאת את השאלה "תגידי, את אוכלת בכלל?". זה כל כך מביך! כן, לעזאזל! אני אוכלת הרבה! למה אנשים חייבים להציק כל הזמן!?
