שלום לכולם../images/Emo20.gif
אחרי העדרות ארוכה של למעלה מחודש אני חוזרת עם סיפור שההתחלה שלו טובה והסוף עצוב. למי שלא ממש זוכרת-לא נמצאו תאי זרע לבעלי לאחר TESA.כל הרופאים שהתייעצנו איתם (4 במספר) אמרו שלא יהיו לנו ילדים ושנלך על תרומה או אימוץ. בפו"עה לא הרימו כ"כ מהר ידיים ושלחו אותנו לבצע דיקור אצל פרופ´ לוין בהדסה. אני ובעלי החלטנו שהפעם לא נספר לאיש על כל התהליך כי "סמוי מהעין- שרויה בו הברכה". זו גם הסיבה שלא נכנסתי למחשב בכלל כי אני יודעת שלא הייתי מתאפקת ושופכת הכל החוצה. בכל אופן עברנו את הדיקור ומצאו 2 תאים בודדים שגם הם לא היו "מציאה"- הם היו בלי תנועה. מתוך השניים הללו נוצרה הפריה אחת (השני לא הצליח להפרות) ונאמר לנו שהעובר "פשוט יפהיפה". אנחנו (יש לציין גם שכל הצוות הרפואי)לא האמנו שקרה לנו הנס הזה. ההתרגשות היתה רבה ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי מהי אהבת אם. אני לא צריכה לתאר לכם את הימים מורטי העצבים שאחרי ההחזרה. בכולופן, היינו בטוחים שיילך לנו חלק ושהעובר יקלט, זה היה לנו כזה ברור- מי בכלל חשב על אופציה אחרת? אבל כנראה שלמעלה החליטו שעדיין לא הזמן שלנו להיות הורים והתשובה היתה שלילית. ההלם עדיין קיים למרות שאני יודעת שזה היה טיפשי לחשוב שאני אהיה בהריון כ"כ מהר. הלב עדיין בוכה אבל הדמעות נגמרו. ביום שלישי הבא יש לנו פגישה עם הפרופ´ ואני מקווה שהוא לא ירים ידיים גם כן, כי הוא התקווה היחידה שנותרה לנו. בדיעבד אני מצטרת שלא שיתפתי אתכן, אני יודעת שהייתן עוזרות לי לעבור את כל התקופה הזו בצורה טובה יותר. עוד אני מקווה שעדיין יש לי כאן משוטים כי נראה לי שאני הולכת להשאר בסירה עוד זמן לא מבוטל. פונצית.
אחרי העדרות ארוכה של למעלה מחודש אני חוזרת עם סיפור שההתחלה שלו טובה והסוף עצוב. למי שלא ממש זוכרת-לא נמצאו תאי זרע לבעלי לאחר TESA.כל הרופאים שהתייעצנו איתם (4 במספר) אמרו שלא יהיו לנו ילדים ושנלך על תרומה או אימוץ. בפו"עה לא הרימו כ"כ מהר ידיים ושלחו אותנו לבצע דיקור אצל פרופ´ לוין בהדסה. אני ובעלי החלטנו שהפעם לא נספר לאיש על כל התהליך כי "סמוי מהעין- שרויה בו הברכה". זו גם הסיבה שלא נכנסתי למחשב בכלל כי אני יודעת שלא הייתי מתאפקת ושופכת הכל החוצה. בכל אופן עברנו את הדיקור ומצאו 2 תאים בודדים שגם הם לא היו "מציאה"- הם היו בלי תנועה. מתוך השניים הללו נוצרה הפריה אחת (השני לא הצליח להפרות) ונאמר לנו שהעובר "פשוט יפהיפה". אנחנו (יש לציין גם שכל הצוות הרפואי)לא האמנו שקרה לנו הנס הזה. ההתרגשות היתה רבה ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי מהי אהבת אם. אני לא צריכה לתאר לכם את הימים מורטי העצבים שאחרי ההחזרה. בכולופן, היינו בטוחים שיילך לנו חלק ושהעובר יקלט, זה היה לנו כזה ברור- מי בכלל חשב על אופציה אחרת? אבל כנראה שלמעלה החליטו שעדיין לא הזמן שלנו להיות הורים והתשובה היתה שלילית. ההלם עדיין קיים למרות שאני יודעת שזה היה טיפשי לחשוב שאני אהיה בהריון כ"כ מהר. הלב עדיין בוכה אבל הדמעות נגמרו. ביום שלישי הבא יש לנו פגישה עם הפרופ´ ואני מקווה שהוא לא ירים ידיים גם כן, כי הוא התקווה היחידה שנותרה לנו. בדיעבד אני מצטרת שלא שיתפתי אתכן, אני יודעת שהייתן עוזרות לי לעבור את כל התקופה הזו בצורה טובה יותר. עוד אני מקווה שעדיין יש לי כאן משוטים כי נראה לי שאני הולכת להשאר בסירה עוד זמן לא מבוטל. פונצית.
