שלום לכולם../images/Emo140.gif
שלום לחברי וחברות הפורום החשוב הזה. אני אמא של ילד בן 10 וחצי. בהיותו בגיל 3 ו-10 חודשים הגעתי איתו לאבחונים בשל בעיות תפעול הידיים (כגון אחיזת עפרון), שם אובחן כבעל חגורת כתפיים חלשה. במהלך השיחה עם הרופאה המאבחנת, היא אמרה שהוא אנטיליגנטי מאוד, הרבה מעל הממוצא וכן שיש לו בעית ריכוז כלשהי, שאולי תבוא לידי ביטוי בעתיד, בזמן הלימודים. כעת הוא בכתה ה'. מאז כתה א' אני מסתובבת עם פרפרים בבטן, חוששת שלבן המקסים והאהוב שלי יש בעיה. הבעיה היא, שהבעיה שלו כנראה מאוד גבולית. מספיק גבולית בשביל לדחות בכל פעם מחדש את האבחון, רק בגלל שהמורה שוב אמרה שהוא די בסדר. "די בסדר, משתדל" זו הגדרה שכזו, שגרמה לי להמתין עד עתה עם האבחון... אולי זה הזמן לציין, שבבית שלנו יש התמודדות נוספת, לא קלה אך אפשרית, יש לי גידול במח שהתגלה לפני כחמש שנים. לשמחתי, במהלך השנים הללו, לא תמיד בקלות יתרה, הצלחתי להפוך את הקושי הזה לעוצמה, יש לנו בית אוהב ותומך. אני מתפקדת כאם רגילה כמעט לחלוטין. המחלה שלי מאוד על פני השטח, לא בחדרי חדרים ולא בלחישות. יש לגיטימציה לשוחח על מצבי הרפואי, יש לגיטימציה לשאול, להגיד וכדומה. בעית הריכוז והקשב של בני, אינה מלווה בבעיות התנהגות היפראקטיבית- אולי זו הסיבה שהצליחו לגרום לי לדחות את האבחון ואת נתינת הסיוע, שהרי, הוא לא ממש מפריע לסביבתו בהתנהגות לא נעימה. בשנת הלימודים הזו, הוא הצליח לדחות את עשיית שעורי הבית ולחמוק מלעשותם כך, שאתמול הוא למד והשלים חומר לימודי מעשר בבוקר (הוא לא הלך לבית הספר) ועד שבע בערב. כמובן, שהוא עשה הפסקות באמצע, כי זה באמת הרבה זמן וכן, זה לא היה מוגדר כעונש, אלא כמשהו שהגיע הזמן לעשותו. מבחינה חברתית, בני מקובל בחברת כיתתו, הוא משופע בחברים ואהוד מאוד. גם מבחינת הדימוי העצמי, כמדומני, הוא ממש במצב טוב. הוא לא מרגיש חריג או פחות טוב מאחרים. המקום היחידי בו אני יכולה לראות מעט תחושות לא נעימות, הוא במערכת היחסים שלו עם אחותו הצעירה- הוא מקנא בה וחושב שחלק מהאנשים הקרובים אליו אוהבים אותה יותר מאשר אותו. הקשר שלנו, שלי ושלו הוא קשר מאוד טוב. לשמחתי, מאז ומעולם הגבולות בבית שלנו היו מאוד מוגדרים, מה שגורם לחיים להיות קלים, כמעט ללא בעיות. למדתי במהלך חיי לקבל אנשים כמו שהם, ללא ביקורת או רצון לשנותם, וזה מאוד עוזר לי באמהות- אני שם בשביל ילדי כשהם זקוקים לי, ללא ביקורת או דחייה, עם הרבה אהבה ותחושת שיתוף מלאה. קבעתי תור לאבחון אצל רופא נוירולוג, האבחון יתקיים בסוף החודש הזה. בינתיים, קראתי מספר לא מבוטל של מאמרים בנושא, חלקם בפורום וכן פגשתי את שיטת אלבאום, שגרמה לי לחשוב, שאולי מצאתי את הדרך לעזור לבני היקר. אני לא מבינה מספיק בנושא הזה, אבל נראה לי שלתת לו טיפול כרטלין יהיה השלב האחרון בהתמודדות. מעניין למה, אבל תמיד חשבתי שרטלין הוא להיפראקטיביים בלבד. מסתבר, שיש לי עדיין מה ללמוד... אשמח לשמוע מכם ומנסיונכם על השיטה וכן לקבל עצות איך להקל עליו כעת, לפני האבחון. כמו כן אשמח לקבל עצות בנוגע לאבחון. (אני חוששת שהמצב של בני יאובחן לא נכון בגלל מצבי הרפואי, שיאמרו שזה רק בגלל עומס רגשי למשל...) מרגישה שכתבתי את כל צרותי בערך, סליחה אם הגזמתי בשאלות. אמא אוהבת.
שלום לחברי וחברות הפורום החשוב הזה. אני אמא של ילד בן 10 וחצי. בהיותו בגיל 3 ו-10 חודשים הגעתי איתו לאבחונים בשל בעיות תפעול הידיים (כגון אחיזת עפרון), שם אובחן כבעל חגורת כתפיים חלשה. במהלך השיחה עם הרופאה המאבחנת, היא אמרה שהוא אנטיליגנטי מאוד, הרבה מעל הממוצא וכן שיש לו בעית ריכוז כלשהי, שאולי תבוא לידי ביטוי בעתיד, בזמן הלימודים. כעת הוא בכתה ה'. מאז כתה א' אני מסתובבת עם פרפרים בבטן, חוששת שלבן המקסים והאהוב שלי יש בעיה. הבעיה היא, שהבעיה שלו כנראה מאוד גבולית. מספיק גבולית בשביל לדחות בכל פעם מחדש את האבחון, רק בגלל שהמורה שוב אמרה שהוא די בסדר. "די בסדר, משתדל" זו הגדרה שכזו, שגרמה לי להמתין עד עתה עם האבחון... אולי זה הזמן לציין, שבבית שלנו יש התמודדות נוספת, לא קלה אך אפשרית, יש לי גידול במח שהתגלה לפני כחמש שנים. לשמחתי, במהלך השנים הללו, לא תמיד בקלות יתרה, הצלחתי להפוך את הקושי הזה לעוצמה, יש לנו בית אוהב ותומך. אני מתפקדת כאם רגילה כמעט לחלוטין. המחלה שלי מאוד על פני השטח, לא בחדרי חדרים ולא בלחישות. יש לגיטימציה לשוחח על מצבי הרפואי, יש לגיטימציה לשאול, להגיד וכדומה. בעית הריכוז והקשב של בני, אינה מלווה בבעיות התנהגות היפראקטיבית- אולי זו הסיבה שהצליחו לגרום לי לדחות את האבחון ואת נתינת הסיוע, שהרי, הוא לא ממש מפריע לסביבתו בהתנהגות לא נעימה. בשנת הלימודים הזו, הוא הצליח לדחות את עשיית שעורי הבית ולחמוק מלעשותם כך, שאתמול הוא למד והשלים חומר לימודי מעשר בבוקר (הוא לא הלך לבית הספר) ועד שבע בערב. כמובן, שהוא עשה הפסקות באמצע, כי זה באמת הרבה זמן וכן, זה לא היה מוגדר כעונש, אלא כמשהו שהגיע הזמן לעשותו. מבחינה חברתית, בני מקובל בחברת כיתתו, הוא משופע בחברים ואהוד מאוד. גם מבחינת הדימוי העצמי, כמדומני, הוא ממש במצב טוב. הוא לא מרגיש חריג או פחות טוב מאחרים. המקום היחידי בו אני יכולה לראות מעט תחושות לא נעימות, הוא במערכת היחסים שלו עם אחותו הצעירה- הוא מקנא בה וחושב שחלק מהאנשים הקרובים אליו אוהבים אותה יותר מאשר אותו. הקשר שלנו, שלי ושלו הוא קשר מאוד טוב. לשמחתי, מאז ומעולם הגבולות בבית שלנו היו מאוד מוגדרים, מה שגורם לחיים להיות קלים, כמעט ללא בעיות. למדתי במהלך חיי לקבל אנשים כמו שהם, ללא ביקורת או רצון לשנותם, וזה מאוד עוזר לי באמהות- אני שם בשביל ילדי כשהם זקוקים לי, ללא ביקורת או דחייה, עם הרבה אהבה ותחושת שיתוף מלאה. קבעתי תור לאבחון אצל רופא נוירולוג, האבחון יתקיים בסוף החודש הזה. בינתיים, קראתי מספר לא מבוטל של מאמרים בנושא, חלקם בפורום וכן פגשתי את שיטת אלבאום, שגרמה לי לחשוב, שאולי מצאתי את הדרך לעזור לבני היקר. אני לא מבינה מספיק בנושא הזה, אבל נראה לי שלתת לו טיפול כרטלין יהיה השלב האחרון בהתמודדות. מעניין למה, אבל תמיד חשבתי שרטלין הוא להיפראקטיביים בלבד. מסתבר, שיש לי עדיין מה ללמוד... אשמח לשמוע מכם ומנסיונכם על השיטה וכן לקבל עצות איך להקל עליו כעת, לפני האבחון. כמו כן אשמח לקבל עצות בנוגע לאבחון. (אני חוששת שהמצב של בני יאובחן לא נכון בגלל מצבי הרפואי, שיאמרו שזה רק בגלל עומס רגשי למשל...) מרגישה שכתבתי את כל צרותי בערך, סליחה אם הגזמתי בשאלות. אמא אוהבת.