גבעת העורלות
New member
שלום לכולם, חדש פה
שלום וברכה לכל חברות וחברי הפורום היקרים,
ושלום גם לכל השדים והרוחות נטולי השם המרחפים בין אשכולותיו בסתר בלילות (אשר עד ליל אמש הייתי אחד מהם).
אז אני גבעת העורלות (שם בדוי), ואני אנוס. איני יודע מי אנס אותי ואיך אנס, איני יודע מנין בא האנס ולאן הלך, איני יודע מהיכן נכנס ומהיכן יצא, אם בכלל יצא. אבל אני אנוס, בזאת אני בטוח, כי כשאני מביט אל תוך תוכי אני לא רואה שם את עצמי. איני יודע אילו חלקים מן הנפש שלי הם ה'אני' האמיתי שלי ואילו חלקים הם פרי מעלליו של האנס אשר עשה שם כבתוך שלו, אשר פלש אל מחשכי נפשי ונעל אותם בכספת של מאתיים עורלות.
כל כך התרגלתי כל השנים לעשות את מה שצריך, את מה שרוצים ממני לעשות, כל כך התרגלתי לעשות דברים כדי לגרום 'נחת רוח', להורים, למורים, למלאכי השרת ולבוס הגדול. וכל מה שלא גרם לנחת רוח לקדושים הנ"ל, הוביל מיד לנחת זרוע. כל כך התרגלתי כל השנים שאם כל הסובבים מרוצים זה סימן שהכל טוב, והכל המשיך כמנהגו. תמיד היו לי מחשבות, היו רמזים, אבל אז קרה מה שקרה והכל קרס לי. התברר לי שהלחץ הצטבר בפנים ואני הדחקתי, עד שהגעתי למקום שאין דרך לנטות ימין ושמאל והכל התפרץ. התברר לי שגם כאשר כל המי ומי מרוצים מסביב וטופחים לך על שכם, בפנים הכל יכול להיות רקוב וכואב, וצועק די, נמאס לי כבר, תן לי לעשות דבר אחד באמת בלי לחשוב מה יאמרו ומי יחשוב.
ואני יודע שאתם האנוסים צוחקים עלי כעת בסתר ליבכם, וממלמלים לעצמכם בזלזול "מה לנו ולו?", הרי אתם אנוסים רק כלפי חוץ, אך בסתר ליבכם משנתכם סדורה לכם כנתינתה מסיני, ואילו אני אנוס גם כלפי פנים, כי אין לי דעה סדורה על היהדות, אני הרי אוהב חלקים גדולים ממנה. איני כופר אך איני מאמין, לפעמים אפילו דקדוקי מנהגים 'עושים לי את זה' , ולפעמים לא, אולי פשוט אני רוצה לעשות זאת "WAY MY".
ועתה אני ניצב בסף, מביט החוצה אל האופק כדי לראות את עצמי טוב יותר, כדי לערוך בשעה טובה ומוצלחת היכרות עם עצמי, כי עדיף מאוחר מלעולם לא. לראשונה בחיי אני יוצא לדרך בלי סוף מוכתב מראש, איני יודע מה אמצא שם, בתוך הלב המודחק למוות. אבל גם לא אכפת לי, אני אוהב אותו איך שהוא גם אם הסובבים לא יהיו גאים בו, גם אם ה'אני האמיתי' שלי יבוא אלי פרוע שיער, שבור גו, וחיוור, גם אם יהיה טיפש כמו נעל וירצה לעשות שטויות, בכל זאת אני אוהב אותו, כי אחרי עשרות שנים מפרכות בכלא שמור של בערות, אין לי מה לצפות שהוא יהיה חתיך וחכם.
איני יודע מה אמצא ולאן זה יוביל אותי, אך עצם היציאה לדרך משחררת ומשמחת אותי לאין קץ. אני מקוה שתקבלו אותי יפה, כי יש משהו בפורום הזה שלא אמצא בשום מקום, והוא שיש כאן קיבוץ של נפשות שפשוט מבינות לליבך (על סמך קריאה מוקדמת בפורום). כי כולכם בטח יודעים, שאי שם בעולם האמיתי, גם הליברליים ביותר הופכים לקיפודים כשזה מגיע לנושאים מסויימים.
מתנצל על האריכות, מקווה שלא הלאיתי אתכם.
שלום וברכה לכל חברות וחברי הפורום היקרים,
ושלום גם לכל השדים והרוחות נטולי השם המרחפים בין אשכולותיו בסתר בלילות (אשר עד ליל אמש הייתי אחד מהם).
אז אני גבעת העורלות (שם בדוי), ואני אנוס. איני יודע מי אנס אותי ואיך אנס, איני יודע מנין בא האנס ולאן הלך, איני יודע מהיכן נכנס ומהיכן יצא, אם בכלל יצא. אבל אני אנוס, בזאת אני בטוח, כי כשאני מביט אל תוך תוכי אני לא רואה שם את עצמי. איני יודע אילו חלקים מן הנפש שלי הם ה'אני' האמיתי שלי ואילו חלקים הם פרי מעלליו של האנס אשר עשה שם כבתוך שלו, אשר פלש אל מחשכי נפשי ונעל אותם בכספת של מאתיים עורלות.
כל כך התרגלתי כל השנים לעשות את מה שצריך, את מה שרוצים ממני לעשות, כל כך התרגלתי לעשות דברים כדי לגרום 'נחת רוח', להורים, למורים, למלאכי השרת ולבוס הגדול. וכל מה שלא גרם לנחת רוח לקדושים הנ"ל, הוביל מיד לנחת זרוע. כל כך התרגלתי כל השנים שאם כל הסובבים מרוצים זה סימן שהכל טוב, והכל המשיך כמנהגו. תמיד היו לי מחשבות, היו רמזים, אבל אז קרה מה שקרה והכל קרס לי. התברר לי שהלחץ הצטבר בפנים ואני הדחקתי, עד שהגעתי למקום שאין דרך לנטות ימין ושמאל והכל התפרץ. התברר לי שגם כאשר כל המי ומי מרוצים מסביב וטופחים לך על שכם, בפנים הכל יכול להיות רקוב וכואב, וצועק די, נמאס לי כבר, תן לי לעשות דבר אחד באמת בלי לחשוב מה יאמרו ומי יחשוב.
ואני יודע שאתם האנוסים צוחקים עלי כעת בסתר ליבכם, וממלמלים לעצמכם בזלזול "מה לנו ולו?", הרי אתם אנוסים רק כלפי חוץ, אך בסתר ליבכם משנתכם סדורה לכם כנתינתה מסיני, ואילו אני אנוס גם כלפי פנים, כי אין לי דעה סדורה על היהדות, אני הרי אוהב חלקים גדולים ממנה. איני כופר אך איני מאמין, לפעמים אפילו דקדוקי מנהגים 'עושים לי את זה' , ולפעמים לא, אולי פשוט אני רוצה לעשות זאת "WAY MY".
ועתה אני ניצב בסף, מביט החוצה אל האופק כדי לראות את עצמי טוב יותר, כדי לערוך בשעה טובה ומוצלחת היכרות עם עצמי, כי עדיף מאוחר מלעולם לא. לראשונה בחיי אני יוצא לדרך בלי סוף מוכתב מראש, איני יודע מה אמצא שם, בתוך הלב המודחק למוות. אבל גם לא אכפת לי, אני אוהב אותו איך שהוא גם אם הסובבים לא יהיו גאים בו, גם אם ה'אני האמיתי' שלי יבוא אלי פרוע שיער, שבור גו, וחיוור, גם אם יהיה טיפש כמו נעל וירצה לעשות שטויות, בכל זאת אני אוהב אותו, כי אחרי עשרות שנים מפרכות בכלא שמור של בערות, אין לי מה לצפות שהוא יהיה חתיך וחכם.
איני יודע מה אמצא ולאן זה יוביל אותי, אך עצם היציאה לדרך משחררת ומשמחת אותי לאין קץ. אני מקוה שתקבלו אותי יפה, כי יש משהו בפורום הזה שלא אמצא בשום מקום, והוא שיש כאן קיבוץ של נפשות שפשוט מבינות לליבך (על סמך קריאה מוקדמת בפורום). כי כולכם בטח יודעים, שאי שם בעולם האמיתי, גם הליברליים ביותר הופכים לקיפודים כשזה מגיע לנושאים מסויימים.
מתנצל על האריכות, מקווה שלא הלאיתי אתכם.
