שלום לכולם..חדשה !
שלום לכולכם.. לא אני לא אמא של חייל וגם לא חברה של חייל. אני בת 20 מהמרכז. משוחררת מהצבא, גם אני הייתי לוחמת בצבא, גם אני שירתתי בעזה,ולצערי כמו כל המשתמטים גם אני הוצאתי פטור מהמילואים. אני רוצה לכתוב שני דברים: הראשון-אני רוצה להתנדב לצבא, זה אפרי? למי פונים? אפילו לעזור.להעביר חבילות, ללכת לשמח אותם, לדבר איתם, משהו... אני כל כך מעריכה את החיילים שלנו אני מבינה מה עובר עליהם מחוויה אישית. השני-אני רוצה להביע הערכה אליכם ההורים. אני איבדתי 3 אנשים מדהימים שהכרתי בשנים האחרונות בצבא, 3 גברים שלמדו איתי. ואחד מהם היה אפילו קרוב, הזמן שעבר הוא "רק" שנתיים , אבל זה עוד כואב. גם אני הכרתי מישהו שנהרג השבוע, גם אני ישבתי וחיבקתי לפני יומיים ידיד נפש שלי ששני חבריו נהרגו באותו יום. גם אני אתמול גיליתי על עוד אחד שדאני מכירה, גם לי כואב. ראיתי מלחמות, הייתי בפיגועים(לצערי ולמזלי יצאתי בשלום), הגעתי לבסיס נירים בעזה בשירותי הצבאי ממש כשהיה את הרצח של החיילות שם. ראיתי הכל , אני נכנסתי לדכאונות מהדברים האלו, אני השתחררתי מהצבא כשהתמוטטתי מזה,החזקתי כמעט עד הסוף אבל נשברתי. הסיםורים, הכאב על האובדן, הסגירות, הגעגועים הביתה, הירייה הראשונה בנשק וגם אלו שאחריה שפתאום מעירות אותך שזה לא סתם מקל ביחד שלך, ההתנתקות הקשה שבה השתתפתי-הכל שבר אותי. תחזיקו מעמד והכי חשוב תחזיקו את הבנים והבנות שלכם שלא ישברו כי הם לא יספרו לכם כלום. אני לא סיפרתי, אני הייתי מצלצלת ואומרת שהכל מצויין ויושבת ובוכה, ולא אוכלת, אחת הסיבות ששיחררו אותי הייתה אנורקסיה שהעלמתי מהם יצאתי ממנה ופגעה לי במערכת חיסון, פשוט לא אכלתי מדכאונות ובסוף השתחררתי רפואי ( לא מהאנרוקסיה לא ידעו על זה בצבא). אני לא מנסה לחפור לכם אני מנסה להסביר לכם שהילדים שלכם יחזרו מחייכים וירצו למיטה, לאוכל של אמא, לחברים, אבל תסתכלו טוב, תקשיבו טוב, אני לולא חברה שלי לא הייתי קיימת, אני ניסיתי להתאבד והיא הצילה אותי ממש בשניה האחורנה ומאז שמרה עליי ואלפי עיננים ואני מודה לה עד היום. לי לא היו הורים תומכים, בי לא התעניינו כשהייתי שם, ממני לא היה ממש אפכת...תפתחו עיניים. אני כותבת לכם בדמעות כי זה באמת כואב לי ואני אשמח לדבר עם כל אחד ואחת מכם אם תרצו גם בפרטי. ואני אשמח גם לדבר עם חיילים שיש פה אם הם רוצים כי פשוט הנוער של היום יש לנו בעיה קטנה , אנחנו לא ממש מתחברים ונפתחים להורים שלנו , כאלו אנחנו די דפוקים ומי כמוכם יודע את זה,
בכל מקרה אני אסיים... תודה לכולם ממני ומהילדים שלכם, ואל תשכחו הם אוהבים ומתגעגעים וכל פעם שאתם חושבים עליהם גם הם חושבים עליכם -מין קשר פנימי שכזה. שלכם באהבה והוקרה.
שלום לכולכם.. לא אני לא אמא של חייל וגם לא חברה של חייל. אני בת 20 מהמרכז. משוחררת מהצבא, גם אני הייתי לוחמת בצבא, גם אני שירתתי בעזה,ולצערי כמו כל המשתמטים גם אני הוצאתי פטור מהמילואים. אני רוצה לכתוב שני דברים: הראשון-אני רוצה להתנדב לצבא, זה אפרי? למי פונים? אפילו לעזור.להעביר חבילות, ללכת לשמח אותם, לדבר איתם, משהו... אני כל כך מעריכה את החיילים שלנו אני מבינה מה עובר עליהם מחוויה אישית. השני-אני רוצה להביע הערכה אליכם ההורים. אני איבדתי 3 אנשים מדהימים שהכרתי בשנים האחרונות בצבא, 3 גברים שלמדו איתי. ואחד מהם היה אפילו קרוב, הזמן שעבר הוא "רק" שנתיים , אבל זה עוד כואב. גם אני הכרתי מישהו שנהרג השבוע, גם אני ישבתי וחיבקתי לפני יומיים ידיד נפש שלי ששני חבריו נהרגו באותו יום. גם אני אתמול גיליתי על עוד אחד שדאני מכירה, גם לי כואב. ראיתי מלחמות, הייתי בפיגועים(לצערי ולמזלי יצאתי בשלום), הגעתי לבסיס נירים בעזה בשירותי הצבאי ממש כשהיה את הרצח של החיילות שם. ראיתי הכל , אני נכנסתי לדכאונות מהדברים האלו, אני השתחררתי מהצבא כשהתמוטטתי מזה,החזקתי כמעט עד הסוף אבל נשברתי. הסיםורים, הכאב על האובדן, הסגירות, הגעגועים הביתה, הירייה הראשונה בנשק וגם אלו שאחריה שפתאום מעירות אותך שזה לא סתם מקל ביחד שלך, ההתנתקות הקשה שבה השתתפתי-הכל שבר אותי. תחזיקו מעמד והכי חשוב תחזיקו את הבנים והבנות שלכם שלא ישברו כי הם לא יספרו לכם כלום. אני לא סיפרתי, אני הייתי מצלצלת ואומרת שהכל מצויין ויושבת ובוכה, ולא אוכלת, אחת הסיבות ששיחררו אותי הייתה אנורקסיה שהעלמתי מהם יצאתי ממנה ופגעה לי במערכת חיסון, פשוט לא אכלתי מדכאונות ובסוף השתחררתי רפואי ( לא מהאנרוקסיה לא ידעו על זה בצבא). אני לא מנסה לחפור לכם אני מנסה להסביר לכם שהילדים שלכם יחזרו מחייכים וירצו למיטה, לאוכל של אמא, לחברים, אבל תסתכלו טוב, תקשיבו טוב, אני לולא חברה שלי לא הייתי קיימת, אני ניסיתי להתאבד והיא הצילה אותי ממש בשניה האחורנה ומאז שמרה עליי ואלפי עיננים ואני מודה לה עד היום. לי לא היו הורים תומכים, בי לא התעניינו כשהייתי שם, ממני לא היה ממש אפכת...תפתחו עיניים. אני כותבת לכם בדמעות כי זה באמת כואב לי ואני אשמח לדבר עם כל אחד ואחת מכם אם תרצו גם בפרטי. ואני אשמח גם לדבר עם חיילים שיש פה אם הם רוצים כי פשוט הנוער של היום יש לנו בעיה קטנה , אנחנו לא ממש מתחברים ונפתחים להורים שלנו , כאלו אנחנו די דפוקים ומי כמוכם יודע את זה,
בכל מקרה אני אסיים... תודה לכולם ממני ומהילדים שלכם, ואל תשכחו הם אוהבים ומתגעגעים וכל פעם שאתם חושבים עליהם גם הם חושבים עליכם -מין קשר פנימי שכזה. שלכם באהבה והוקרה.