שלום לכולם. חדשה כאן
אם כי חייבת להודות שקוראת סמויה כבר כמה זמן. אני יערית, מהצפון. אוהדת של הסדרה מאמצע העונה השנייה אני מניחה. דווקא את אנדי פיספסתי, אך לאחר מכן היא הגיעה כל פעם לעשות "מהפך" לבחורה הנבחרת, בדרך כלל זאת שמסיימת, אז יצא לי להכיר אותה. היא חמודה ביותר, אך האמת היא שהיא מתלבשת בצורה שמאוד לא מחמיאה לה לדעתי, וגם די 'זולה'. חבל, כי היא מאוד יפה ויש לה נתונים טובים - מאוד גבוהה אם אני מתרשמת נכון. בעונה הקודמת מאוד ריגש אותי הסיפור של סוזן, שחיפשה את אביה הביולוגי ומצאה שניים + הרבה חיבור לאימה שנהרגה כאשר היתה בת שנתיים. זה מחבר אותי לסיפור של קאסי, שגם היא בחיפוש. העניין הוא, שכאשר מתחילים את המסע הזה צריך באמת להעיז ולרצות, ומבלי לדעת איך זה יכול להיגמר: הרי כולנו רוצים 'סוף טוב' ומתפללים שכך יהיה, אך זה יכול להיות גם אחרת, או להסתיים במבוי סתום או חלילה בדחייה של ממש. בקיצור, בנושא של קאסי אני חושבת שהגדולה היתה היכולת ליצור אצלה הרגשה של חוזק ושל יכולת להתמודד עם התסכול של מה שלא הצליח, יחד עם סיפוק ממה שעשתה - בכלל, להרגיש סיפוק למרות שמטרה הגדולה לא הושגה זה הרבה. אני שמחה לקרוא כאן שכן יהיה איזשהו מפגש בעונה הבאה בין הבן והאם הביולוגית, אך צריך לדעת שכרגע הרי הבנות והמאמנות וכמובן קאסי לא יודעות את זה והן באמת צריכות לעבור איתה תקופה לא קלה. חוץ מזה, אני אהבתי יותר את העונה הקודמת, התחברתי יותר והזדהתי, משהו פחות חזק לי הפעם למרות שהכניסו את איאנלה שאותה אני מאוד מחבבת וגם את דר' סטן לגיבוי. אולי זה קצת מתיש נפשית, להיכנס 'באמת' לתוך הסיפורים והתהליכים הטיפוליים שהבונת עוברות, אולי ואולי יש סיבה אחרת. לא יודעת. זהו להפעם. נעים להכיר. אשמח לשמוע ולהשמיע וגם להמשיך ולקרוא. שתמשיך להיות שבת מוצלחת! יערית.
אם כי חייבת להודות שקוראת סמויה כבר כמה זמן. אני יערית, מהצפון. אוהדת של הסדרה מאמצע העונה השנייה אני מניחה. דווקא את אנדי פיספסתי, אך לאחר מכן היא הגיעה כל פעם לעשות "מהפך" לבחורה הנבחרת, בדרך כלל זאת שמסיימת, אז יצא לי להכיר אותה. היא חמודה ביותר, אך האמת היא שהיא מתלבשת בצורה שמאוד לא מחמיאה לה לדעתי, וגם די 'זולה'. חבל, כי היא מאוד יפה ויש לה נתונים טובים - מאוד גבוהה אם אני מתרשמת נכון. בעונה הקודמת מאוד ריגש אותי הסיפור של סוזן, שחיפשה את אביה הביולוגי ומצאה שניים + הרבה חיבור לאימה שנהרגה כאשר היתה בת שנתיים. זה מחבר אותי לסיפור של קאסי, שגם היא בחיפוש. העניין הוא, שכאשר מתחילים את המסע הזה צריך באמת להעיז ולרצות, ומבלי לדעת איך זה יכול להיגמר: הרי כולנו רוצים 'סוף טוב' ומתפללים שכך יהיה, אך זה יכול להיות גם אחרת, או להסתיים במבוי סתום או חלילה בדחייה של ממש. בקיצור, בנושא של קאסי אני חושבת שהגדולה היתה היכולת ליצור אצלה הרגשה של חוזק ושל יכולת להתמודד עם התסכול של מה שלא הצליח, יחד עם סיפוק ממה שעשתה - בכלל, להרגיש סיפוק למרות שמטרה הגדולה לא הושגה זה הרבה. אני שמחה לקרוא כאן שכן יהיה איזשהו מפגש בעונה הבאה בין הבן והאם הביולוגית, אך צריך לדעת שכרגע הרי הבנות והמאמנות וכמובן קאסי לא יודעות את זה והן באמת צריכות לעבור איתה תקופה לא קלה. חוץ מזה, אני אהבתי יותר את העונה הקודמת, התחברתי יותר והזדהתי, משהו פחות חזק לי הפעם למרות שהכניסו את איאנלה שאותה אני מאוד מחבבת וגם את דר' סטן לגיבוי. אולי זה קצת מתיש נפשית, להיכנס 'באמת' לתוך הסיפורים והתהליכים הטיפוליים שהבונת עוברות, אולי ואולי יש סיבה אחרת. לא יודעת. זהו להפעם. נעים להכיר. אשמח לשמוע ולהשמיע וגם להמשיך ולקרוא. שתמשיך להיות שבת מוצלחת! יערית.