אין לאן לברוח...
אני יודעת שזו לא הדרך המקובלת לכתיבה פה אבל רק ככה הצלחתי להתבטא כרגע...
אני משתפת אותכם בזה, כי אחרי שראיתי את רוח הדברים בפורום מצאתי בכם מעין בית, אנשים טובים באמצע הדרך. אני מאוד מתחברת להלך הדברים בפורום, אני יכולה להעיד על עצמי כאדם מאוד קשוב לעצמו, מחפשת הרמוניה, בחיים, באנשים, בקשרים ובעולם. אנא, תקראו בהבנה, ללא שיפוט
- נשמתי פרוסה כאן לפניכם. מקווה שאני לא דרמטית מידי לטעמכם. הדברים נכתבו ברוח סערה. לזה שאהב אותי, היכרנו היכרות מיוחדת בשעת צהריים נעימים על חוף זהוב, של פסטיבל אוהב. מהשנייה הראשונה ידעתי שאתה שונה, כבר באותו הערב הייתי שלך – מהופנטת למעשייך, לשיחותיך, ליחס האוהב שלך, למקיפים אותך ולחברייך הרבים. טיפסנו יחד לדיונה בודדה לשיחה עד לזריחה ולהרגשה בטוחה ונינוחה שלא חוויתי מעולם. כבשת אותי באישיותך, אך הקונפליקטים הרבים וההבדלים שיתקו בעבורי את המשיכה ורציתי לברוח משם שמא איקשר. חשת זאת, כמו שלימים אגלה שזו דרכך, עשית הכל כדי שארגיש בנוח ולא אעזוב. נשבתי בקסמך, הייתי כממוגנטת אלייך ואל אהבתך. אהבת אותי ומילאת אותי בכל ידיעותיך - כל יום במחיצתך למדתי עוד דבר. הוקסמתי מהחופש הרב שלך. היינו זוג מאוהב שלא יכל להסיר את העיניים זה מזו. זוג חופשי ומאושר. הימים חלפו ואחרי 11 חודשים יחד הגיע יום ההולדת שלך, וחודש לפני המאורע שקעת במרה שחורה, איבדנו אותך, כל הסובבים. שקעת במחשבות שאתה לצידי, הרגשה של ישיבה ליד בן-אדם אחר, ריק מתוכן. העיניים המלאות תשוקה וחיים הפכו לעיניים ריקות. הפסקת להאמין בעצמך, שוב ושוב בחנת את חייך ובתוכם גם את נוכחותי. בחרת שניפרד לזמן מה "עד שתחזור לעצמך ותבין מה אתה רוצה", כך אמרת. ואני נשברתי. היציבות הרבה ששידרת לי, הביטחון היחיד שלי והאהבה הגדולה הראשונה שלי התפוגגה, נעצבתי, הרגשתי נבגדת - איך מהאהבה הגדולה שלנו נותרתי אני מרוסקת נטושה מנשמה על הרצפה, בוכייה והרוסה. גם עכשיו כמה חודשים לאחר הפרידה תמיד עולות בי המחשבות על הטיולים המשותפים, ימי הפסטיבלים, הקשר המיוחד שלנו על אף הכל. קשה לי בלעדייך, אני רגילה לרוץ אלייך לקבל חיבוק ומילות אהבה ולו רק מבט אחד מעריץ ממך. עכשיו, במחשבות ביקורתיות לעבר מנסה לבדוק מה השתבש, מלקה את עצמי באובדן האהבה שלך – למרות שאמרת שוב ושוב שזה "רק שלך" ושתתגבר. אני לומדת להעריך כל דקה שבילינו יחד, כל לילה, כל שיחה וכל מפגש – מסרבת להאמין שזה התפוגג ותם. איבדתי אותך – ואתה מצידך, ויתרת עליי. שלך בנאיביות, אני. לי כבר אין תשובות, לך יש?
