שלום לך.
אתה בטח תוהה למה אני פונה אליך. נכון, תמיד פעלתי כאילו לא מכירה אותך, לא יודעת מקיומך, ונכון שכשהלכנו בטיול לירושלים כשעוד הייתי בבי"ס והלכתי אל הקיר ההוא , הוספתי "אם אתה קיים".. אני יודעת את זה. באמת. אבל לאור העובדה שאין כבר יותר לאן לפנות, כי כולם כל כך מבולבלים, כבר חשבתי שאולי אתה מבין מה קורה כאן. מצד אחד אומרים לי, אין אלוהים, הוא לא קיים, לא יכול להיות שמי שברא את העולם גם יהרוס חלקים נרחבים ממנו, ומהאנשים שסובבים אותנו. מצד שני קוראים לי להאמין, ולהתפלל שיהיה טוב, לברך ולקבל שהגיע זמנם. צר לי, אבל אני בצד אחד. מתחתי קו ארוך ארוך ומסרבת לחצות אותו. אנחנו לא חיים הרבה שנים, אבל עדיין חיינו שרויים בכל כך בלאגן, שלפעמים נראה לי שהתוהו ובוהו עליו דיברו בסיפור הראשון בספר שלך עדיין קיים, בלאגן מאורגן, כך קוראים לכך. האם זה בני האדם שפגעו כך, אתה הרי בראת אותם. האם זה בני האדם שטועים כל כך, אתה הרי יצרת אותם. וחושבת על כל שנייה ודקה ושעה מחיינו. מה עלינו לעשות. ובטלוויזיה רואים בניין שנוטה ליפול וילד בחלון. ומפחדת. וחוששת. וכואבת. ולא יודעת מה לומר. ומה לעשות. הטלפונים מנותקים. אני גם. וכולנו מתמוטטים, נזכרים בדברים שהיו, ויהיו. וכל אחד מתמודד אחרת. וכל אחד בעצם לא יודע. ואני לא מאמינה. בי, בך, ובכלל. פשוט לא. ואני לא תוהה לרגע על האילו. אלא על איך ממשיכים מכאן. מה אומרים לילד שאומר, אני לא אוהב חדשות, אבל זה ככ מפחיד שאני צופה. מה אומרים לילדה שבוכה כי היא לא יודעת מה יהיה מחר. מה אומרים? התנתקתי.
אתה בטח תוהה למה אני פונה אליך. נכון, תמיד פעלתי כאילו לא מכירה אותך, לא יודעת מקיומך, ונכון שכשהלכנו בטיול לירושלים כשעוד הייתי בבי"ס והלכתי אל הקיר ההוא , הוספתי "אם אתה קיים".. אני יודעת את זה. באמת. אבל לאור העובדה שאין כבר יותר לאן לפנות, כי כולם כל כך מבולבלים, כבר חשבתי שאולי אתה מבין מה קורה כאן. מצד אחד אומרים לי, אין אלוהים, הוא לא קיים, לא יכול להיות שמי שברא את העולם גם יהרוס חלקים נרחבים ממנו, ומהאנשים שסובבים אותנו. מצד שני קוראים לי להאמין, ולהתפלל שיהיה טוב, לברך ולקבל שהגיע זמנם. צר לי, אבל אני בצד אחד. מתחתי קו ארוך ארוך ומסרבת לחצות אותו. אנחנו לא חיים הרבה שנים, אבל עדיין חיינו שרויים בכל כך בלאגן, שלפעמים נראה לי שהתוהו ובוהו עליו דיברו בסיפור הראשון בספר שלך עדיין קיים, בלאגן מאורגן, כך קוראים לכך. האם זה בני האדם שפגעו כך, אתה הרי בראת אותם. האם זה בני האדם שטועים כל כך, אתה הרי יצרת אותם. וחושבת על כל שנייה ודקה ושעה מחיינו. מה עלינו לעשות. ובטלוויזיה רואים בניין שנוטה ליפול וילד בחלון. ומפחדת. וחוששת. וכואבת. ולא יודעת מה לומר. ומה לעשות. הטלפונים מנותקים. אני גם. וכולנו מתמוטטים, נזכרים בדברים שהיו, ויהיו. וכל אחד מתמודד אחרת. וכל אחד בעצם לא יודע. ואני לא מאמינה. בי, בך, ובכלל. פשוט לא. ואני לא תוהה לרגע על האילו. אלא על איך ממשיכים מכאן. מה אומרים לילד שאומר, אני לא אוהב חדשות, אבל זה ככ מפחיד שאני צופה. מה אומרים לילדה שבוכה כי היא לא יודעת מה יהיה מחר. מה אומרים? התנתקתי.
