שלום - טוב שנפתח הפורום
- פותח הנושא מרגוט
- פורסם בתאריך
אני אספר..
שנינו עוסקים בתחום מאוד ייחודי ולא מקובל. קשה למצוא בני זוג שיסכימו לאורח חיים כזה שכולל נסיעות רבות וחופש אישי רב ולכן זה היה נפלא כשנפגשנו באירוע של התחום שלנו ביוון. אנחנו שלוש שנים ביחד, עדיין גרים בנפרד כי שנינו מאוד קרייריסטים ואינדיבידואליסטים, אבל נפגשים פעמיים בחודש לסופשבוע ארוך או לחילופין לשבוע שלם כל חודש וחצי בערך. המשפחה שלו קטנה מאוד ומקבלת אותי בהמון חום ואהבה. המשפחה שלי לעומת זאת גדולה, רחבה ומאוד "מחבקת". עד כדי כך מחבקת שהם מתנגדים לקשר, או לפחות התנגדו מאוד עד לאחרונה. אחרי שלוש שנים והרבה בכי ומלחמות הם כבר הבינו שהם יצטרכו פשוט לקבל את העובדות. אני יודעת שזה קשה להם, אבל לקח לי המון זמן למצוא את החצי המושלם שלי וכפי שאמרתי - בסגנון החיים שאני חיה ובתחום שבו אני עוסקת - זה בכלל לא פשוט, ואני לא אוותר על האהבה.
שנינו עוסקים בתחום מאוד ייחודי ולא מקובל. קשה למצוא בני זוג שיסכימו לאורח חיים כזה שכולל נסיעות רבות וחופש אישי רב ולכן זה היה נפלא כשנפגשנו באירוע של התחום שלנו ביוון. אנחנו שלוש שנים ביחד, עדיין גרים בנפרד כי שנינו מאוד קרייריסטים ואינדיבידואליסטים, אבל נפגשים פעמיים בחודש לסופשבוע ארוך או לחילופין לשבוע שלם כל חודש וחצי בערך. המשפחה שלו קטנה מאוד ומקבלת אותי בהמון חום ואהבה. המשפחה שלי לעומת זאת גדולה, רחבה ומאוד "מחבקת". עד כדי כך מחבקת שהם מתנגדים לקשר, או לפחות התנגדו מאוד עד לאחרונה. אחרי שלוש שנים והרבה בכי ומלחמות הם כבר הבינו שהם יצטרכו פשוט לקבל את העובדות. אני יודעת שזה קשה להם, אבל לקח לי המון זמן למצוא את החצי המושלם שלי וכפי שאמרתי - בסגנון החיים שאני חיה ובתחום שבו אני עוסקת - זה בכלל לא פשוט, ואני לא אוותר על האהבה.
לפתח עצבי ברזל!!!
לא לוותר, לא להתייאש בשום אופן !!! בהתחלה היו לנו כמה מריבות מאוד קשות, שאני בכיתי ונעלבתי וצעקתי והם נעלבו וצעקו. היה שלב עוד בתחילת היחסים שהוא רצה לבוא לבקר בישראל ומישהו מהמשפחה שלי אמר שכדאי לו לא להגיע לכאן, אחרת הוא "יפרק לו את הצורה". עד כדי כך הידרדרו הדברים. כמובן שכשהוא שמע על זה הוא נעלב ובכלל לא רצה לבוא יותר... היו מצבים מאוד קשים שהיה נראה שהמצב הוא ללא מוצא. עד שיום אחד ישבתי ליד השולחן וכתבתי לעצמי פשוט מסמך, כמו שכותבים לעבודה, על איך אני מתכוונת להתמודד עם זה. קודם כל - לא לצעוק ולא לבכות. זה לא עוזר וזה סתם מתסכל. אם הם צועקים שיצעקו. אני החלטתי שאני דבקה במשפט אחד שאמרתי (ואני עדיין אומרת) בשקט אבל בתקיפות: "אני יודעת שקשה לכם, אבל בסופו של דבר זו בחירה שלי אבל אלו הם החיים שלי ואתם תצטרכו לקבל את הדברים למרות הקושי". צריך להבין שבאמת קשה להם, זה לא שהמשפחה רוצה להיות רעה אלינו. הם פשוט מאמינים בדברים אחרים ורוצים את מה שהם חושבים שהוא הטוב עבורנו. חזרתי על זה עשר פעמים ביום והייתי בוכה שעתיים כל לילה לפני שהלכתי לישון. ולשאלה הנצחית : "חסר גברים יהודים/ישראלים?" אני עונה: "אני לא מחפשת גברים יהודים. אני מחפשת את מי שמתאים לי אישית ומצאתי אותו". (מה גם שאצלי הגברים היהודים לא בדיוק עמדו בתור, שוב - בגלל סגנון החיים שלי). אני בעצם כתבתי לי תשובות על כל השאלות האפשריות כדי "שלא יתפסו אותי לא מוכנה". עניתי לעצמי על שאלות הדת, על שאלות השפה, על שאלות הגיאוגרפיה. זה אבסורד שצריך לעשות את זה, אבל אני גיליתי, שהרבה ממה שהפחיד את המשפחה שלי הוא "הלא נודע". הם פחדו עד אימה שאני הולכת לאיזה מקום שבו הם לא ייראו אותי יותר ואני לא אהיה חלק מהם יותר, ולא אחגוג איתם חגים והם לא יכירו את הילדים שלי. אז עניתי להם על השאלות האלו כדי "להרגיע" אותם - שאני לא הולכת לירח ושהמשפחה של האיש שלי היא נחמדה וסימפטית. צילמתי להם תמונות של הבית של ההורים שלו. צילמתי לה תמונות מאירועים של המשפחה שלו. אמא שלי אמרה "אני לא רוצה לראות את התמונות האלו" אבל לא ויתרתי לה. שמתי לה אותם במגרה של המטבח שתסתכל עליהם ושתראה שכולנו בני אדם ובעצם דומים. זה בכלל לא פשוט כל התהליך הזה. מי כמוני יודעת כמה זה קשה. אפשר היה להעלות את המפלס של הכינרת עם הדמעות ששפכתי. ימים שלמים לא הייתי אוכלת וימים אחרים הייתי אוכלת רק עוגות שוקולד מהדיכאון. וגם על היחסים זה משפיע כי הרגשתי קרועה בין המשפחה שלי שאני אוהבת לבין הגבר שלי שגם אותו אני אוהבת ולא רציתי לבחור. הרי אף אחד לא רוצה לבחור וגם אף אחד לא צריך לבחור ! וגם הוא הרגיש דחוי על ידי המשפחה שלי ונעלב וגם זה היה נורא. וזה קל להגיד שאסור להתייאש ושצריך לפתח עצבי ברזל וקשה לעשות וגם היום כשאמא שלי כבר מדברת איתו בטלפון ומוסרת ד"ש לאמא שלו ואומרת (תוך כדי אנחה כבדה) ש"מה לעשות, כל אחד צריך לחיות את החיים שלו", אני יודעת שקשה לה, בגלל האמונות והערכים שלה וגם לי קשה להכאיב לה, אבל אני יודעת שבסופו של דבר היא תהיה מאושרת כשתראה אותי מאושרת. יש לי אהבה כל כך נפלאה ואיש שמבין אותי כפי שאף אחד מעולם לא הבין אותי - המשפחה תבין את זה בסופו של דבר ותשמח על זה, רק צריך "לעזור" להם קצת, עם הרבה מחשבה תחילה ובלי להתייאש... וואו - זה היה ארוך - מקווה שלא עייפתי אתכן !
כנראה שגם אני הייתי צריכה להוציא קצת דברים החוצה.
לא לוותר, לא להתייאש בשום אופן !!! בהתחלה היו לנו כמה מריבות מאוד קשות, שאני בכיתי ונעלבתי וצעקתי והם נעלבו וצעקו. היה שלב עוד בתחילת היחסים שהוא רצה לבוא לבקר בישראל ומישהו מהמשפחה שלי אמר שכדאי לו לא להגיע לכאן, אחרת הוא "יפרק לו את הצורה". עד כדי כך הידרדרו הדברים. כמובן שכשהוא שמע על זה הוא נעלב ובכלל לא רצה לבוא יותר... היו מצבים מאוד קשים שהיה נראה שהמצב הוא ללא מוצא. עד שיום אחד ישבתי ליד השולחן וכתבתי לעצמי פשוט מסמך, כמו שכותבים לעבודה, על איך אני מתכוונת להתמודד עם זה. קודם כל - לא לצעוק ולא לבכות. זה לא עוזר וזה סתם מתסכל. אם הם צועקים שיצעקו. אני החלטתי שאני דבקה במשפט אחד שאמרתי (ואני עדיין אומרת) בשקט אבל בתקיפות: "אני יודעת שקשה לכם, אבל בסופו של דבר זו בחירה שלי אבל אלו הם החיים שלי ואתם תצטרכו לקבל את הדברים למרות הקושי". צריך להבין שבאמת קשה להם, זה לא שהמשפחה רוצה להיות רעה אלינו. הם פשוט מאמינים בדברים אחרים ורוצים את מה שהם חושבים שהוא הטוב עבורנו. חזרתי על זה עשר פעמים ביום והייתי בוכה שעתיים כל לילה לפני שהלכתי לישון. ולשאלה הנצחית : "חסר גברים יהודים/ישראלים?" אני עונה: "אני לא מחפשת גברים יהודים. אני מחפשת את מי שמתאים לי אישית ומצאתי אותו". (מה גם שאצלי הגברים היהודים לא בדיוק עמדו בתור, שוב - בגלל סגנון החיים שלי). אני בעצם כתבתי לי תשובות על כל השאלות האפשריות כדי "שלא יתפסו אותי לא מוכנה". עניתי לעצמי על שאלות הדת, על שאלות השפה, על שאלות הגיאוגרפיה. זה אבסורד שצריך לעשות את זה, אבל אני גיליתי, שהרבה ממה שהפחיד את המשפחה שלי הוא "הלא נודע". הם פחדו עד אימה שאני הולכת לאיזה מקום שבו הם לא ייראו אותי יותר ואני לא אהיה חלק מהם יותר, ולא אחגוג איתם חגים והם לא יכירו את הילדים שלי. אז עניתי להם על השאלות האלו כדי "להרגיע" אותם - שאני לא הולכת לירח ושהמשפחה של האיש שלי היא נחמדה וסימפטית. צילמתי להם תמונות של הבית של ההורים שלו. צילמתי לה תמונות מאירועים של המשפחה שלו. אמא שלי אמרה "אני לא רוצה לראות את התמונות האלו" אבל לא ויתרתי לה. שמתי לה אותם במגרה של המטבח שתסתכל עליהם ושתראה שכולנו בני אדם ובעצם דומים. זה בכלל לא פשוט כל התהליך הזה. מי כמוני יודעת כמה זה קשה. אפשר היה להעלות את המפלס של הכינרת עם הדמעות ששפכתי. ימים שלמים לא הייתי אוכלת וימים אחרים הייתי אוכלת רק עוגות שוקולד מהדיכאון. וגם על היחסים זה משפיע כי הרגשתי קרועה בין המשפחה שלי שאני אוהבת לבין הגבר שלי שגם אותו אני אוהבת ולא רציתי לבחור. הרי אף אחד לא רוצה לבחור וגם אף אחד לא צריך לבחור ! וגם הוא הרגיש דחוי על ידי המשפחה שלי ונעלב וגם זה היה נורא. וזה קל להגיד שאסור להתייאש ושצריך לפתח עצבי ברזל וקשה לעשות וגם היום כשאמא שלי כבר מדברת איתו בטלפון ומוסרת ד"ש לאמא שלו ואומרת (תוך כדי אנחה כבדה) ש"מה לעשות, כל אחד צריך לחיות את החיים שלו", אני יודעת שקשה לה, בגלל האמונות והערכים שלה וגם לי קשה להכאיב לה, אבל אני יודעת שבסופו של דבר היא תהיה מאושרת כשתראה אותי מאושרת. יש לי אהבה כל כך נפלאה ואיש שמבין אותי כפי שאף אחד מעולם לא הבין אותי - המשפחה תבין את זה בסופו של דבר ותשמח על זה, רק צריך "לעזור" להם קצת, עם הרבה מחשבה תחילה ובלי להתייאש... וואו - זה היה ארוך - מקווה שלא עייפתי אתכן !
וואו מרגוט!
אני רוצה לומר שאני ממש מזדהה עם רוב הדברים שאמרת... טוב אולי חוץ מזה שאצלי אף אחד לא איים ב"פירוק עצמות"... למשל - העניין עם התמונות - אבא שלי עד היום לא ראה את התמונות. ולא שלא היו לו הזדמנויות... עם אמא שלי היה משהו מאד דומה למה שקרה עם אמא שלך... אם כי היא עדיין לא הגיעה לאותו שלב... אבל היא בדרך.
ולגבי ים-הדמעות.... אוי כמה שאני מזדהה... אבל גם זה עובר... יישר-כוח ותמשיכי לכתוב לנו ולהוציא דברים בחוצה כי יש עוד אנשים כאן שעברו או עוברים את אותם הדברים בדיוק...
אני רוצה לומר שאני ממש מזדהה עם רוב הדברים שאמרת... טוב אולי חוץ מזה שאצלי אף אחד לא איים ב"פירוק עצמות"... למשל - העניין עם התמונות - אבא שלי עד היום לא ראה את התמונות. ולא שלא היו לו הזדמנויות... עם אמא שלי היה משהו מאד דומה למה שקרה עם אמא שלך... אם כי היא עדיין לא הגיעה לאותו שלב... אבל היא בדרך.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.