marina6109
New member
שלום, חדשה כאן
אחרי שנים רבות בתוך האנורקסיה התחלתי טיפול, עליתי במשקל, החיים ממש הסתדרו, התחלתי יותר לחיות ולהיות בריאה ולאהוב את החיים. למרות שהיה לא קל אבל הרגשתי שעליתי על הדרך. ואז הגיע ההריון, שהוא לא מתוכנן אבל מאוד רצוי ואני בן זוגי ביחסים מדהימים ומאוד מחכים להולדת הבן הבכור. כרגע אני בחודש החמישי, ומאוד מאוד קשה לי בגלל האכילה/משקל. האנורקסיה שלי הייתה מסוג מעורב, שכללה בולמוסי אכילה ולאחר מכן הקאה או צום או הכל כולל... אני מרגישה שמנה וענקית וקשה לי לקבל את שינויי גופי. גם האכילה שלי השתגעה. גם בגלל ההורמונים והמציאות החדשה זה גרם ללחצים- ויוצא שכמעט כל יום יש בולמוס אכילה. כמובן שאין לאחריו צום/הקאה, אבל זה עדיין לא קל. אני נקרעת. נקרעת בין טובת העובר שלי למחלה. ומאוד עצוב לי שבתקופה הכי משמעותית בחיי אני עוד עסוקה עם המלחמות האלה בין עצמי. אני למדתי לחיות עם המחלה פחות או יותר בשלום, לשלוט בה, וללמוד לאהוב את הימים היפים והיפים פחות. אבל היא דופקת על הדלת ברגעים הכי משמעותיים בחיי. ועכשיו, היא פשוט כאן, התיישבה מול דלת חיי ולא מסכימה לעזוב. בשארית כוחותיי אני לא פותחת לה את הדלת, כי הנה אני כבר בשלב אחר בחיים, התחלתי לחיות ולפרוח אבל הנה היא כאן. ועזבתי את הטיפול, בגלל שיקולים כלכליים וגם כי לא מתאים לי עכשיו, אני יודעת שעשיתי צעד קצת מסוכן, אבל השיקולים היו שאם אני עכשיו כבר פונה לדרך אחרת, ואחראית ובוגרת יותר- אינני רוצה להיות תלויה במטפלים, וזה ממש סיפור שלם למה עזבתי את הטיפול, ומעבר להכל אני שלמה עם החלטותיי. ובכלל אין לי חשק לחזור למעגל הזה של הטיפולים- רק ילחיץ אותי יותר כעת. אבל מאוד קשה לי... בימים האחרונים פשוט אוקיינוס דמעות נוזל מעיניי... ואני פשוט לא יודעת מתי זה ייגמר. המצב הוא כל כך אחר ושונה ב180 מעלות מפעם, הרבה שונה מלמשל כשהייתי ילדה קטנה בת 14 שבכתה בכי היסטרי באמבטיה, או כל התקפי הפסיכוזות וכל הבלאגן שהיה... ואני יודעת שלנצח לא אוכל להשתחרר ממנה, שהיא תמיד תהיה שם, רק צריך לדעת לשלוט בה ולחיות בשלום. אבל עצוב לי למה דווקא ברגעים הכי חשובים היא מאיימת. אני גם בטוחה שברגע שהוא יוולד, ארגיש מחוזקת יותר וחיי יתמלאו במשמעות חדש, אבל עדיין זה לא קל בכלל... מה גם שההריון הזה נורא יקר לי, כי מעולם לא חשבתי שאצליח להקלט להריון, בגלל שהייתי בטוחה שפגעתי בפוריות שלי. ואני ממש לא מתחרטת על ההריון ומאוד שלמה עם מהלך החיים שלי, רק חבל לי שזה הרבה יותר קשה מנשים אחרות שאני רואה... אני לא יודעת למה כתבתי את ההודעה הזו... הרגשתי צורך לפרוק, ואולי יש כאן מישהי שחוותה את זה.
אחרי שנים רבות בתוך האנורקסיה התחלתי טיפול, עליתי במשקל, החיים ממש הסתדרו, התחלתי יותר לחיות ולהיות בריאה ולאהוב את החיים. למרות שהיה לא קל אבל הרגשתי שעליתי על הדרך. ואז הגיע ההריון, שהוא לא מתוכנן אבל מאוד רצוי ואני בן זוגי ביחסים מדהימים ומאוד מחכים להולדת הבן הבכור. כרגע אני בחודש החמישי, ומאוד מאוד קשה לי בגלל האכילה/משקל. האנורקסיה שלי הייתה מסוג מעורב, שכללה בולמוסי אכילה ולאחר מכן הקאה או צום או הכל כולל... אני מרגישה שמנה וענקית וקשה לי לקבל את שינויי גופי. גם האכילה שלי השתגעה. גם בגלל ההורמונים והמציאות החדשה זה גרם ללחצים- ויוצא שכמעט כל יום יש בולמוס אכילה. כמובן שאין לאחריו צום/הקאה, אבל זה עדיין לא קל. אני נקרעת. נקרעת בין טובת העובר שלי למחלה. ומאוד עצוב לי שבתקופה הכי משמעותית בחיי אני עוד עסוקה עם המלחמות האלה בין עצמי. אני למדתי לחיות עם המחלה פחות או יותר בשלום, לשלוט בה, וללמוד לאהוב את הימים היפים והיפים פחות. אבל היא דופקת על הדלת ברגעים הכי משמעותיים בחיי. ועכשיו, היא פשוט כאן, התיישבה מול דלת חיי ולא מסכימה לעזוב. בשארית כוחותיי אני לא פותחת לה את הדלת, כי הנה אני כבר בשלב אחר בחיים, התחלתי לחיות ולפרוח אבל הנה היא כאן. ועזבתי את הטיפול, בגלל שיקולים כלכליים וגם כי לא מתאים לי עכשיו, אני יודעת שעשיתי צעד קצת מסוכן, אבל השיקולים היו שאם אני עכשיו כבר פונה לדרך אחרת, ואחראית ובוגרת יותר- אינני רוצה להיות תלויה במטפלים, וזה ממש סיפור שלם למה עזבתי את הטיפול, ומעבר להכל אני שלמה עם החלטותיי. ובכלל אין לי חשק לחזור למעגל הזה של הטיפולים- רק ילחיץ אותי יותר כעת. אבל מאוד קשה לי... בימים האחרונים פשוט אוקיינוס דמעות נוזל מעיניי... ואני פשוט לא יודעת מתי זה ייגמר. המצב הוא כל כך אחר ושונה ב180 מעלות מפעם, הרבה שונה מלמשל כשהייתי ילדה קטנה בת 14 שבכתה בכי היסטרי באמבטיה, או כל התקפי הפסיכוזות וכל הבלאגן שהיה... ואני יודעת שלנצח לא אוכל להשתחרר ממנה, שהיא תמיד תהיה שם, רק צריך לדעת לשלוט בה ולחיות בשלום. אבל עצוב לי למה דווקא ברגעים הכי חשובים היא מאיימת. אני גם בטוחה שברגע שהוא יוולד, ארגיש מחוזקת יותר וחיי יתמלאו במשמעות חדש, אבל עדיין זה לא קל בכלל... מה גם שההריון הזה נורא יקר לי, כי מעולם לא חשבתי שאצליח להקלט להריון, בגלל שהייתי בטוחה שפגעתי בפוריות שלי. ואני ממש לא מתחרטת על ההריון ומאוד שלמה עם מהלך החיים שלי, רק חבל לי שזה הרבה יותר קשה מנשים אחרות שאני רואה... אני לא יודעת למה כתבתי את ההודעה הזו... הרגשתי צורך לפרוק, ואולי יש כאן מישהי שחוותה את זה.