שלום. חדשה כאן. ומבוהלת.
אני קוראת מזה זמן את הודעותיכם. וזה עושה לי שוב עצוב: הנה שוב. שוב אני לא שייכת. לא שייכת לעולם הבריאים, לא שייכת למשפחה שלכם. לא יודעת איך להיות שייכת. מתוך הבועה האוטיסטית שלי, קוראת אליכם, לא יודעת אפילו לשם מה. בולמיה. כל כך הרבה שנים את הולכת איתי, כל כך הרבה צער ויגון הבאת עמך, והנה, משבאה אני לתאר אותך, נעתקות המילים מפי. הריקנות שבבטן אחרי ההקאה, מותירה בי שממון שכזה, שאפילו לזעוק מכאב איני יכולה. אני לבד. לבד עם עצמי. כי אתמול העדפתי לזלול במקום למצוא את דרכי החוצה מדלת ביתי. אני מותשת. מותשת מעצמי. כי שוב נלחמתי כל הלילה, להעיר את עצמי ולקום, לקום וללכת להקיא. אני מגעילה. מגעילה את עצמי. כי 20 שנה אני נלממת בה, ונתתי לה להפוך לחלק בלתי נפרד מעצמי. אני בוכה. אני בוכה לבד, עם עצמי. כי הרחקתי בכוח כל מי שיכול היה לסבול להיות לצידי. אני מפחדת. מפחדת מעצמי. כי דברים פשוט קורים לי. ואין לי יכולת לגרום להם לקרות. אני מתה. מתה מבפנים. וזו אני, אני - שהרגתי את עצמי.
אני קוראת מזה זמן את הודעותיכם. וזה עושה לי שוב עצוב: הנה שוב. שוב אני לא שייכת. לא שייכת לעולם הבריאים, לא שייכת למשפחה שלכם. לא יודעת איך להיות שייכת. מתוך הבועה האוטיסטית שלי, קוראת אליכם, לא יודעת אפילו לשם מה. בולמיה. כל כך הרבה שנים את הולכת איתי, כל כך הרבה צער ויגון הבאת עמך, והנה, משבאה אני לתאר אותך, נעתקות המילים מפי. הריקנות שבבטן אחרי ההקאה, מותירה בי שממון שכזה, שאפילו לזעוק מכאב איני יכולה. אני לבד. לבד עם עצמי. כי אתמול העדפתי לזלול במקום למצוא את דרכי החוצה מדלת ביתי. אני מותשת. מותשת מעצמי. כי שוב נלחמתי כל הלילה, להעיר את עצמי ולקום, לקום וללכת להקיא. אני מגעילה. מגעילה את עצמי. כי 20 שנה אני נלממת בה, ונתתי לה להפוך לחלק בלתי נפרד מעצמי. אני בוכה. אני בוכה לבד, עם עצמי. כי הרחקתי בכוח כל מי שיכול היה לסבול להיות לצידי. אני מפחדת. מפחדת מעצמי. כי דברים פשוט קורים לי. ואין לי יכולת לגרום להם לקרות. אני מתה. מתה מבפנים. וזו אני, אני - שהרגתי את עצמי.
