שלום... חדשה בפורום
ביום שני אחגוג את יום ההולדת העשרים ושש שלי. אני חייבת להודות שאני לא ממש מצפה לזה. כל יום הולדת שחגגתי מנעורי לא היה משהו שציפיתי לו. עם השנים התחושה הזו מחריפה, כיוון שאני חשה תקיעות בחיים שלי. לקראת יום ההולדת הזה, אני עורכת עם עצמי סוג של חשבון נפש: מה השגתי ומה לא השגתי. ונחשו מה? מאזן ההישגים שלילי ביותר. אני גרה בבית ההורים בעיר קטנה בדרום, אין לי כאן חיי חברה, ואני ממש חולה מזה מבחינה פיסית. בעצם, מאז ומתמיד גרתי בבית ההורים, למעט חודש בדירה ששכרתי בתקופת הלימודים... אני לא יודעת אפילו להגדיר את הבעיה (אם מישהו יוכל לעזור לי בזה, זה יהיה מצוין). רק אומר זה שאני נורא חרדה לעשות צעדים מקדמים ומועילים שכל אדם עושה בחיים שלו: עבודה בתחום שלי (שהוא תחום שמאוד קשה למצוא בו עבודה ), בן זוג וכמובן, בראש ובראשונה, לעזוב את הבית בלי לחזור עם הזנב בין הרגליים. אני חושבת שהרגישות העצומה שממנה סבלתי כל חיי היא שהכתיבה את מהלכיהם והזינה את החרדות העצומות שלי שהובילו לסוג של קפיאה במקום, במקרה הרע, ורגרסיה במקרה הרע יותר (כשחזרתי הביתה אחרי חודש של מגורים בחוץ). במקביל, ראיתי צעירות בגילי פורחות לאורך שנותיהן ועוברות את המסלול המצופה. היום, נורא קשה לי לנהל חיים תקינים בבית ההורים. אני חיה בבית מאוד שמרני ולא מרגישה שאני יכולה ליצור קשר זוגי עם מישהו ולהביא אותו... תמיד יהיו השאלות, החיטוטים וההתערבויות (של ממש). וקשר אחד כבר נדפק לי מזה. קשה לי, כי אני אוהבת את ההורים שלי, אבל נוטרת טינה (לאבא שלי) על כל מיני דברים מהעבר שקשורים בין השאר לנושא הזה.החיים בבית בלתי-נסבלים, כל הזמן מתח שמוסיף לדיכאון הקשה שלי מהמצב.והרצון שלי? לעזוב רחוק, למרכז, לפתח חיים עצמאיים וקשרים בריאים. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. מה עליי לעשות קודם? איך לתקן? בבקשה תשובתכם,
ביום שני אחגוג את יום ההולדת העשרים ושש שלי. אני חייבת להודות שאני לא ממש מצפה לזה. כל יום הולדת שחגגתי מנעורי לא היה משהו שציפיתי לו. עם השנים התחושה הזו מחריפה, כיוון שאני חשה תקיעות בחיים שלי. לקראת יום ההולדת הזה, אני עורכת עם עצמי סוג של חשבון נפש: מה השגתי ומה לא השגתי. ונחשו מה? מאזן ההישגים שלילי ביותר. אני גרה בבית ההורים בעיר קטנה בדרום, אין לי כאן חיי חברה, ואני ממש חולה מזה מבחינה פיסית. בעצם, מאז ומתמיד גרתי בבית ההורים, למעט חודש בדירה ששכרתי בתקופת הלימודים... אני לא יודעת אפילו להגדיר את הבעיה (אם מישהו יוכל לעזור לי בזה, זה יהיה מצוין). רק אומר זה שאני נורא חרדה לעשות צעדים מקדמים ומועילים שכל אדם עושה בחיים שלו: עבודה בתחום שלי (שהוא תחום שמאוד קשה למצוא בו עבודה ), בן זוג וכמובן, בראש ובראשונה, לעזוב את הבית בלי לחזור עם הזנב בין הרגליים. אני חושבת שהרגישות העצומה שממנה סבלתי כל חיי היא שהכתיבה את מהלכיהם והזינה את החרדות העצומות שלי שהובילו לסוג של קפיאה במקום, במקרה הרע, ורגרסיה במקרה הרע יותר (כשחזרתי הביתה אחרי חודש של מגורים בחוץ). במקביל, ראיתי צעירות בגילי פורחות לאורך שנותיהן ועוברות את המסלול המצופה. היום, נורא קשה לי לנהל חיים תקינים בבית ההורים. אני חיה בבית מאוד שמרני ולא מרגישה שאני יכולה ליצור קשר זוגי עם מישהו ולהביא אותו... תמיד יהיו השאלות, החיטוטים וההתערבויות (של ממש). וקשר אחד כבר נדפק לי מזה. קשה לי, כי אני אוהבת את ההורים שלי, אבל נוטרת טינה (לאבא שלי) על כל מיני דברים מהעבר שקשורים בין השאר לנושא הזה.החיים בבית בלתי-נסבלים, כל הזמן מתח שמוסיף לדיכאון הקשה שלי מהמצב.והרצון שלי? לעזוב רחוק, למרכז, לפתח חיים עצמאיים וקשרים בריאים. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. מה עליי לעשות קודם? איך לתקן? בבקשה תשובתכם,
