שלום חברים
יישר כח על הפעילות בפורום, העזרה והתמיכה.
ברצוני להתייעץ איתכם על מקרה של אח של מישהי שאני מכירה, אולי תוכלו לעזור.
מדובר על בחור, בשנות השלושים המוקדמות לחייו, גר עם ההורים, ממשפחה נורמטיבית.
בילדותו חווה דחייה חברתית, החברים עשו ממנו צחוק. כך בילה את תקופת ילדותו ונעוריו. לאחר מכן עשה צבא ולמד לתואר..
בשנים שלאחר הצבא עבד קצת במקצוע אותו למד ולאחר מכן עשה הסבה והחליט שברצונו להיות אומן.
בשנים האחרונות נראים אצלו כל מיני התנהגויות שונות, אני אפרט כמה מהם-
באופן כללי, ההתנהגות קצת ילדותית, ״מתהבל״- למשל- מדבר בצורה מוזרה. או שאומר סתם דברים.
כשההורים מעירים לו על משהו, מגיב בצורה הפגנתית, ממש כמו ילד בן 18-״נו מההה? מה את רוצה?? מההה? כמה את מדברת? שגעת אותי״.. מרים את הקול. מסרב לעזוב את הבית של ההורים, גם אחרי שדיברו איתו מספר פעמים שזה יהיה טוב בשבילו, הוא מסרב- לא מסיבה כלכלית. הוא לא גר ביחידה נפרדת או משהו, אלא בחדר רגיל בבית- וההורים עושים לו הכל- אם זה כביסה, אוכל...
כשאורחים מגיעים- אם זה אנשים שלא מרבים לבוא, הוא נרגע, מתנהג כרגיל...
בשיחות הרבה פעמים הוא ״מתלהב״- מרים את הקול, לא בגלל שהוא כועס, פשוט מדבר בקול רם, כאילו שבתוך תוכו חושב שאם ידבר בקול, כך אנשים יותר יקשיבו...
באופן כללי הוא לא יותר מדי מבולגן, אך יש לו בעייה עם הזמן, לא מצליח לנהל את הזמן כראוי, מבזבז את הזמן עד הרגע האחרון. הרבה פעמים ביציאות משפחתיות למשל הבנתי שכולם מוכנים, והוא ברגע האחרון מתחיל להתארגן וכך, פעם אחר פעם, מעכב משפחה למשל זמן מה. כשמעירים לו כמובן צועק. ולא מצליח להקשיב לצד השני, גם כשמדברים איתו ואומרים איזה הערה.. מגיב-״נו דיייייייי, דיייייייי!! די כבר! די״. הוא עקשן באופי.
כשהוא בבית, יכול לנגן בתופים חזק, גם בשעות מאוד מאוחרות של הלילה. כשהוא שר הוא שר בקול רם מאוד מאוד, ממש צעקות (לא מטאל, אם מישהו מכיר, לא שירה פרועה. אופרה למשל...).
נעלב יחסית בקלות. אם למשל מעירים לו על משהו, יכול ללכת ולהסתגר בחדר לכמה זמן...
אין לו, ולא היו לו חברים בגיל שלו מאז תקופת העבודה שלו. חבריו מהנעורים כבר בעלי משפחות וילדים, ולא היה לו קשר איתם. אם היה נפגש עם אנשים, הם היו מבוגרים ממנו בהרבה בד״כ, או צעירים ממנו בכמה שנים- וזה בעיקר קשרים שהתפתחו סביב תחום האומנות שלו.
הזמן עובר וההורים מצפים שימצא מקצוע הגון שיניב לו נכסים ושיבנה את ביתו... אך הוא מתעקש על אומנות, וזה בסדר, אך הוריו טעונים שהרווחים שלו לא מעשיים בעולם הגדול. הייתה לו חברה אחת בחייו, לפני כמה שנים, לכמה חודשים ואז נפרדו.
נראה כי הוא תקוע בחייו, הוא לא מרגיש את זה, או לפחות לא מפגין שהוא מרגיש את זה, ומתעקש לעשות את הדברים שלו. נראה כי יש לו חוסר במודעות חברתית, ולא יודע איך ליצור קשרים נורמטיביים עם אנשים. בשטח זה לא נראה בצורה קיצונית, למשל- כשיבוא מישהו חדש, הוא יתחיל לדבר איתו, וכן יהיה חברותי אליו.
יש לציין, שהוא אובחן כמחונן כבר מקטנות, גם באוניברסיטה למד לבד וסיים בהצלחה. הוא לא הטיפוס של הבחור השמנמן המופנם, חסר הכישורים החברתיים. הוא דווקא גבוה ונראה טוב, ועדיין- חסר קצת מודעות.
ההורים דואגים, ואינם יודעים מה לעשות. מה אתם חושבים ממה שתיארתי כרגע? קשה מאוד להעביר את התחושות דרך מסך, אבל מקווה שיצרתי תמונה בהירה יחסית...
שאלתי את אביו אם חשבו פעם על טיפול, והוא אמר לי שהוא בחיים לא יסכים לזה, והם לא רוצים להעלות את זה, כדי לא לגרום לו לחשוב שהוא ממש לא יוצלח, כי במילא הוא מרגיש ויודע שמצפים ממנו לדברים אחרים ממה שהוא עושה כרגע.
השאלה- מה ניתן לעשות ביום יום כדי להעלות את המודעות החברתית שלו/ לגרום לו לזאת באחריות כלשהי/ לעזור לו לפתח עצמאות... ואיך כדאי להגיב אליו כשהוא צועק, או מתהבל, האם כדאי להעלות שוב את העניין של המעבר מהבית...? מקווה שהבנתם את הראש, ותודה רבה מראש על הזמן שזה גזל מכם..
יישר כח על הפעילות בפורום, העזרה והתמיכה.
ברצוני להתייעץ איתכם על מקרה של אח של מישהי שאני מכירה, אולי תוכלו לעזור.
מדובר על בחור, בשנות השלושים המוקדמות לחייו, גר עם ההורים, ממשפחה נורמטיבית.
בילדותו חווה דחייה חברתית, החברים עשו ממנו צחוק. כך בילה את תקופת ילדותו ונעוריו. לאחר מכן עשה צבא ולמד לתואר..
בשנים שלאחר הצבא עבד קצת במקצוע אותו למד ולאחר מכן עשה הסבה והחליט שברצונו להיות אומן.
בשנים האחרונות נראים אצלו כל מיני התנהגויות שונות, אני אפרט כמה מהם-
באופן כללי, ההתנהגות קצת ילדותית, ״מתהבל״- למשל- מדבר בצורה מוזרה. או שאומר סתם דברים.
כשההורים מעירים לו על משהו, מגיב בצורה הפגנתית, ממש כמו ילד בן 18-״נו מההה? מה את רוצה?? מההה? כמה את מדברת? שגעת אותי״.. מרים את הקול. מסרב לעזוב את הבית של ההורים, גם אחרי שדיברו איתו מספר פעמים שזה יהיה טוב בשבילו, הוא מסרב- לא מסיבה כלכלית. הוא לא גר ביחידה נפרדת או משהו, אלא בחדר רגיל בבית- וההורים עושים לו הכל- אם זה כביסה, אוכל...
כשאורחים מגיעים- אם זה אנשים שלא מרבים לבוא, הוא נרגע, מתנהג כרגיל...
בשיחות הרבה פעמים הוא ״מתלהב״- מרים את הקול, לא בגלל שהוא כועס, פשוט מדבר בקול רם, כאילו שבתוך תוכו חושב שאם ידבר בקול, כך אנשים יותר יקשיבו...
באופן כללי הוא לא יותר מדי מבולגן, אך יש לו בעייה עם הזמן, לא מצליח לנהל את הזמן כראוי, מבזבז את הזמן עד הרגע האחרון. הרבה פעמים ביציאות משפחתיות למשל הבנתי שכולם מוכנים, והוא ברגע האחרון מתחיל להתארגן וכך, פעם אחר פעם, מעכב משפחה למשל זמן מה. כשמעירים לו כמובן צועק. ולא מצליח להקשיב לצד השני, גם כשמדברים איתו ואומרים איזה הערה.. מגיב-״נו דיייייייי, דיייייייי!! די כבר! די״. הוא עקשן באופי.
כשהוא בבית, יכול לנגן בתופים חזק, גם בשעות מאוד מאוחרות של הלילה. כשהוא שר הוא שר בקול רם מאוד מאוד, ממש צעקות (לא מטאל, אם מישהו מכיר, לא שירה פרועה. אופרה למשל...).
נעלב יחסית בקלות. אם למשל מעירים לו על משהו, יכול ללכת ולהסתגר בחדר לכמה זמן...
אין לו, ולא היו לו חברים בגיל שלו מאז תקופת העבודה שלו. חבריו מהנעורים כבר בעלי משפחות וילדים, ולא היה לו קשר איתם. אם היה נפגש עם אנשים, הם היו מבוגרים ממנו בהרבה בד״כ, או צעירים ממנו בכמה שנים- וזה בעיקר קשרים שהתפתחו סביב תחום האומנות שלו.
הזמן עובר וההורים מצפים שימצא מקצוע הגון שיניב לו נכסים ושיבנה את ביתו... אך הוא מתעקש על אומנות, וזה בסדר, אך הוריו טעונים שהרווחים שלו לא מעשיים בעולם הגדול. הייתה לו חברה אחת בחייו, לפני כמה שנים, לכמה חודשים ואז נפרדו.
נראה כי הוא תקוע בחייו, הוא לא מרגיש את זה, או לפחות לא מפגין שהוא מרגיש את זה, ומתעקש לעשות את הדברים שלו. נראה כי יש לו חוסר במודעות חברתית, ולא יודע איך ליצור קשרים נורמטיביים עם אנשים. בשטח זה לא נראה בצורה קיצונית, למשל- כשיבוא מישהו חדש, הוא יתחיל לדבר איתו, וכן יהיה חברותי אליו.
יש לציין, שהוא אובחן כמחונן כבר מקטנות, גם באוניברסיטה למד לבד וסיים בהצלחה. הוא לא הטיפוס של הבחור השמנמן המופנם, חסר הכישורים החברתיים. הוא דווקא גבוה ונראה טוב, ועדיין- חסר קצת מודעות.
ההורים דואגים, ואינם יודעים מה לעשות. מה אתם חושבים ממה שתיארתי כרגע? קשה מאוד להעביר את התחושות דרך מסך, אבל מקווה שיצרתי תמונה בהירה יחסית...
שאלתי את אביו אם חשבו פעם על טיפול, והוא אמר לי שהוא בחיים לא יסכים לזה, והם לא רוצים להעלות את זה, כדי לא לגרום לו לחשוב שהוא ממש לא יוצלח, כי במילא הוא מרגיש ויודע שמצפים ממנו לדברים אחרים ממה שהוא עושה כרגע.
השאלה- מה ניתן לעשות ביום יום כדי להעלות את המודעות החברתית שלו/ לגרום לו לזאת באחריות כלשהי/ לעזור לו לפתח עצמאות... ואיך כדאי להגיב אליו כשהוא צועק, או מתהבל, האם כדאי להעלות שוב את העניין של המעבר מהבית...? מקווה שהבנתם את הראש, ותודה רבה מראש על הזמן שזה גזל מכם..
