שלום חברים
תארו לעצמכם שפתאום פונים אליכם ושואלים אם תרצו לעשות משהו טוב למען מישהו - או מישהם - שאכפת לכם מהם. זה נפלא! ומה זה אכפת, אני פה עוד מהשבוע בו פתחה ימימה (התודות והחיבוקים בשרשור שלך) את הפורום בנובמבר 2011, הספקתי להיקשר
אני מבטיחה לכם חגיגית לעשות כמיטב יכולתי להפוך את הפורום הזה למקום חי ומעניין, ולבית מבין וחם (או קריר וממוזג לכשיגיע הקיץ, מה שתרצו). השתייה והשוקולד עליי, אבל אני ומטבח זה מתכון לאסון אז שמישהו אחר ידאג לעוגות, טוב?
ברשותכם אעביר עכשיו את זכות הדיבור ליהודה עמיחי, שכתב מהו הפורום בעיניי טוב ממני:
כשהשמש יורדת במערב עולה בי תקוות הלילה.
כך, בביטחון של נדנדה, נספר על הדברים שעשינו
ואותם ראינו, אפילו מלחמות ואהבות
יעשו לנו שלווה ויתנו לנו ביטחון של נדנדה,
למעלה ולמטה, של כל מה שהיה.
כל אחד מגיע לפורום מנסיבותיו הוא, וזה המקום לכל הסובלים מכאב כרוני לסוגיו להתרווח ולדבר על דברים שזר לא יבין לטוב ולרע, איך הכאב משפיע על חיינו ומה נלווה אליו. זה לא מובן מאליו, אבל התמודדות עם כאב כרוני היא לא רק הכאב עצמו – היא מורכבת גם מהתמודדות של האדם עם עצמו, היחס של הסביבה, הזכויות, הבירוקרטיה, הפרטים השוליים של היומיום, אנשים שפוגשים על הדרך, השראה ועידוד, דיונים עקרוניים בעד ונגד, חדשות שקשורות לנושא, שיתוף בטיפים וחוויות, וכל דבר אחר שנרצה. אפשר לכתוב כאן לא רק כשרוצים כתף לבכות עליה
אבל אחרי הכל אנחנו פורום תמיכה ואתם יכולים לפרוק פה הכל – גם את הבכי והצרחות. אני רוצה להזכיר לכם בהזדמנות זו שכל אחד זקוק לתגובה, לדעת שמישהו איתו, שהוא לא לבד. כיוון שהמצב הבריאותי (או נסיבות אחרות) לא תמיד מאפשר לנו לענות באריכות, בא לעזרנו האייקון החביב עם החיבוק קצר-הזרועות
(כותבים בלי הרווחים: | פינגווין | ) שאפשר לשים כתגובה ומשמעותו: קראתי, אני איתך גם אם אני לא יכול/ה לכתוב יותר כרגע. כמובן שמילים עדיפות, אבל זה שימושי לעת הצורך.
אחרי שאמרתי כל זאת, נשאר לי לאחל לכולנו שנגדל להיות קהילה מכילה ומגוונת, ואני מזמינה את כל הקוראים הסמויים להצטרף ולכתוב בפורום. ושיהיה לנו כיף!
חופני חופנים של חיוכים,
סיגל
תארו לעצמכם שפתאום פונים אליכם ושואלים אם תרצו לעשות משהו טוב למען מישהו - או מישהם - שאכפת לכם מהם. זה נפלא! ומה זה אכפת, אני פה עוד מהשבוע בו פתחה ימימה (התודות והחיבוקים בשרשור שלך) את הפורום בנובמבר 2011, הספקתי להיקשר
ברשותכם אעביר עכשיו את זכות הדיבור ליהודה עמיחי, שכתב מהו הפורום בעיניי טוב ממני:
כשהשמש יורדת במערב עולה בי תקוות הלילה.
כך, בביטחון של נדנדה, נספר על הדברים שעשינו
ואותם ראינו, אפילו מלחמות ואהבות
יעשו לנו שלווה ויתנו לנו ביטחון של נדנדה,
למעלה ולמטה, של כל מה שהיה.
כל אחד מגיע לפורום מנסיבותיו הוא, וזה המקום לכל הסובלים מכאב כרוני לסוגיו להתרווח ולדבר על דברים שזר לא יבין לטוב ולרע, איך הכאב משפיע על חיינו ומה נלווה אליו. זה לא מובן מאליו, אבל התמודדות עם כאב כרוני היא לא רק הכאב עצמו – היא מורכבת גם מהתמודדות של האדם עם עצמו, היחס של הסביבה, הזכויות, הבירוקרטיה, הפרטים השוליים של היומיום, אנשים שפוגשים על הדרך, השראה ועידוד, דיונים עקרוניים בעד ונגד, חדשות שקשורות לנושא, שיתוף בטיפים וחוויות, וכל דבר אחר שנרצה. אפשר לכתוב כאן לא רק כשרוצים כתף לבכות עליה
אבל אחרי הכל אנחנו פורום תמיכה ואתם יכולים לפרוק פה הכל – גם את הבכי והצרחות. אני רוצה להזכיר לכם בהזדמנות זו שכל אחד זקוק לתגובה, לדעת שמישהו איתו, שהוא לא לבד. כיוון שהמצב הבריאותי (או נסיבות אחרות) לא תמיד מאפשר לנו לענות באריכות, בא לעזרנו האייקון החביב עם החיבוק קצר-הזרועות
אחרי שאמרתי כל זאת, נשאר לי לאחל לכולנו שנגדל להיות קהילה מכילה ומגוונת, ואני מזמינה את כל הקוראים הסמויים להצטרף ולכתוב בפורום. ושיהיה לנו כיף!
חופני חופנים של חיוכים,
סיגל
