שלום/הצילו

טסוס

New member
שלום/הצילו

אני לא יודעת אם אני אצליח להחזיק פה מעמד, אני טובה בלברוח ולהיעלם, מצד אחד להיות עצובה על שוויתרתי,מצד שני לקוות שמישהו יזכור אותי ויחפש אותי ומצד שלישי לקוות שאף אחד לא יזכור אותי ואז אצא אמינה ביני לבין עצמי כשאני חושבת שאני חסרת ערך. אני אנורקטית לשעבר,שודרגתי לבולמית,שינוי נוסף מתבקש, כבר 6 שנים שאני בבוץ הזה,התחלתי טיפולים,הפסקתי טיפולים והיום אני בכוחות עצמי מעבירה את הימים. החיים כל כך יפים ואני מסתכלת עליהם מתוך בועת וואקום בלתי חדירה ובלתי נפרצת,נגזר גורלי רק לרצות אבל לעולם לא לחוות. אני שונאת את העובדה שאני צריכה לראות איך אני מאבדת הכל ולהרגיש באבל מזוכיסטי תוך כדי. איך כל מה שנלחמתי בו,זכיתי בו,התאהבתי בו,לא יכולה בלעדיו,נסדק,מתרופף ומשאיר אותי לבד. במצבי הטבעי אני אדישה,מרוחקת,שקטה,במצבים מסוימים אני בורחת מאנשים ונשארת לבד ובמצבים מסוימים אני בכלל לא מאפשרת לאף אחד להיכנס. אני מרגישה שאני יכולה להגיע לירח מבלי שאצטרך מישהו לצידי, עד שאני נשברת,מתחילה לאכול,התקפי אכילה שנמשכים בערך 24 שעות, אכילה ברציפות,בלי סוף (כן כן עם אימון זה אפשרי) ואז אני נהפכת לאדם חם ואוהב שמחפש קרבה וצריך אהבה, כמובן שאין לי מזה (ניתקתי קשרים עם כל חבריי ויש לי חבר שלא מודע למצבי כי אני לא מסוגלת להראות כשקשה לי וכשאני קצת מראה,מהר מאוד אני חוזרת לסטטוס-סוס איתן, הוא חושב שאני מאושרת), אני הבחורה שנקברה חייה תחת מפולת של אבנים ועדיין שומעת איך חוגגים מעליי את החיים. עכשיו דיברתי עם חבר שלי בטלפון,אכלתי כל הלילה,הפעם לא הצלחתי להסתיר את העצב, הוא שאל הרבה פעמים מה קרה וכל מה שעשיתי היה לענות "הכל בסדר" תוך כדי שאני נחנקת כדי שלא ישים לב שאני בוכה. לצערי,זה הצד האופטימי של הסיפור שלי.
 
למעלה