שלום! גם אני הצטרפתי!
מצטרף לקהילה! במקום לספר מי אני והאם אני ראוי להיקרא דתל"ש או חרדל"ש (כנראה גם וגם), אפתח בדבר תורה אפיקורסי ואולי קצת מייגע שיסביר גם את המקור לשמי. *** בספר שמואל ב', פרק כ"א מספר המקרא על רעב גדול בימי דוד אשר פקד את הארץ שלוש שנים שנה אחרי שנה. בצר לו פנה דוד אל האלוהים וישאלו לפשר הרעב, שהרי מוסכמה היא בתנ"ך שאין צרה פוקדת את הארץ מבלי עוון אנושי שיגרום לה. התשובה האלוהית לא מאחרת לבוא. מתברר שהרעב הוא בעוון העוול שגרם שאול לגבעונים, הגרים שהצטרפו לישראל בימי יהושע בן נון. מתברר שהגבעונים נרדפו על ידי שאול. כדי לשכך את חמתם על שאול ולהסיר את חרון האלוהים, דורשים הגבעונים לראות דם. "ינותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול". המלך חמל על בנו של יהונתן, אך נטל שבעה אחרים מצאצאי שאול - שני בנים וחמישה נכדים. התנ"ך נוקב בפירוש שמם של שניים מהם – ארמוני ומפיבושת. הללו ניתנו בידי הגבעונים, אשר רצחו אותם בזה אחר זה ואף לא טרחו לקבור את הגופות. פלגשו של שאול ואמם של שניים מהנרצחים, רצפה בת איה, התיישבה לצד שרידי יקיריה וגוננה עליהם מעוף השמים ומחיית השדה. השמועה מגיעה לדוד, והוא, כחסד מאוחר, מורה על קבורה. מעשה זה, העומד בסתירה חריפה כל כך לציווי התורה:"ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו", מפייס את אלוהים במה שנראה כמוסר אצטקי, מוסר של קורבנות אדם. "ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן". הרעב פסק, והשובע חזר לארץ. ההתרחשות כולה נוחה מאוד לדוד שנפטר משרידי בית שאול, בהתאם לנוהג הקדום להשמיד את כל צאצאיו של בית מלוכה שנושל כדי למנוע טענות עתידיות לכתר. אך כרגיל דוד רוחץ בנקיון כפיו, ויוצא מהסיפור כמי שנאלץ בעל כרחו לשרת את נקמנותם של הגבעונים שגובתה בתמיכתו המוזרה של האל. מסיפור הגבעונים דווקא מפיקים חז"ל לקח מוסרי. על השאלה כיצד הותירו את גופות בני שאול תחת השמים בסתירה להוראת התורה:"לא תלין נבלתו", משיבים החכמים:"אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיה שהיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של אלו. אומרים להם – מבני מלכים הם, ומה עשו – פשטו ידם בגרים גרורים. אומרים אין לך אומה ראויה להידבק בה כאומה זו". מסר שוויוני מפתיע יוצא מכאן, הכת העלובה ביותר בעם זכאית לתבוע את עלבונה משושלת המלוכה בצורה האכזרית ביותר. אלא שקשה להתלהב מהאכזריות חסרת הטעם שבה מושג השוויון הזה, ואף קשה שלא להיזכר בתנועות שוויון אחרות, מודרניות יותר, שגם הן אהבו את השוויון שלהן נוטף דם עסיסי של חפים מפשע. לנין הורה על השמדת בית המלוכה הצארי בכיתת יורים, על נשותיו וטפיו, יריות פתיחה למרחץ הדמים שעתיד היה להתרחש ברוסיה בעשורים שלאחר מכן. אם משווים בין שתי ההתרחשויות, אירוני שבניגוד לגופותיהם המתגוללות בחוץ של בני ונכדי שאול, את משפחת הצאר המתה השליכו עמוק למכרה, לתוכו פוצצו חומר נפץ ולאחר מכן הציתו בו אש עם יותר ממאה גאלונים של דלק. כאשר התקררו הגופות החרוכות, הן נקצצו לחתיכות קטנות ונדחפו עמוק עוד יותר במעמקי המכרה. המלאכה הושלמה עם זרם אדיר של חומצה מאכלת שנועדה לפורר כליל את מה שהיה פעם שושלת השלטון של רוסיה. בחזרה למעשה הגבעונים, צאצאי שאול אינם החפים מפשע היחידים הנפגעים מהסיפור, העם כולו, שייסוריו מפויסים בידי רציחתם, סבל שלוש שנים מרעב כבד, שמשמעותו בהכרח קורבנות בגוף ובמחלה. סבלו, הנראה עונש קולקטיבי נטול כל הצדקה, מכופר אפוא על ידי עוד ענישה קולקטיבית. הרד"ק מנסה לתרץ ולומר שצאצאי שאול המומתים היו בין המתעללים בגבעונים, טענה שאינה מופיעה במדרשים, אך נאלץ לוותר עליה, אחר שעיון בלוח הכרונולוגי מגלה שהדבר אינו מסתבר, מה עוד שפרשנות זו לגמרי אינו משתמעת מהמקרא, שכל לשונו מצביעה על נקמה בגין פשעי אב בלבד. אירוניה נוספת ניתן לגלות בחז"ל המספרים על החלטתו של דוד להרחיק את הגבעונים מהקהל בעקבות נקמנותם שהרי אינם מגלים את סממניהם של בני ישראל, אשר הם:"רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים". אלא שלפי המקרא נקמנות זו זכתה לגיבויו המלא של האל, אשר בעקבותיה ורק בעקבותיה הפסיק את הרעב בארץ.
מצטרף לקהילה! במקום לספר מי אני והאם אני ראוי להיקרא דתל"ש או חרדל"ש (כנראה גם וגם), אפתח בדבר תורה אפיקורסי ואולי קצת מייגע שיסביר גם את המקור לשמי. *** בספר שמואל ב', פרק כ"א מספר המקרא על רעב גדול בימי דוד אשר פקד את הארץ שלוש שנים שנה אחרי שנה. בצר לו פנה דוד אל האלוהים וישאלו לפשר הרעב, שהרי מוסכמה היא בתנ"ך שאין צרה פוקדת את הארץ מבלי עוון אנושי שיגרום לה. התשובה האלוהית לא מאחרת לבוא. מתברר שהרעב הוא בעוון העוול שגרם שאול לגבעונים, הגרים שהצטרפו לישראל בימי יהושע בן נון. מתברר שהגבעונים נרדפו על ידי שאול. כדי לשכך את חמתם על שאול ולהסיר את חרון האלוהים, דורשים הגבעונים לראות דם. "ינותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול". המלך חמל על בנו של יהונתן, אך נטל שבעה אחרים מצאצאי שאול - שני בנים וחמישה נכדים. התנ"ך נוקב בפירוש שמם של שניים מהם – ארמוני ומפיבושת. הללו ניתנו בידי הגבעונים, אשר רצחו אותם בזה אחר זה ואף לא טרחו לקבור את הגופות. פלגשו של שאול ואמם של שניים מהנרצחים, רצפה בת איה, התיישבה לצד שרידי יקיריה וגוננה עליהם מעוף השמים ומחיית השדה. השמועה מגיעה לדוד, והוא, כחסד מאוחר, מורה על קבורה. מעשה זה, העומד בסתירה חריפה כל כך לציווי התורה:"ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו", מפייס את אלוהים במה שנראה כמוסר אצטקי, מוסר של קורבנות אדם. "ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן". הרעב פסק, והשובע חזר לארץ. ההתרחשות כולה נוחה מאוד לדוד שנפטר משרידי בית שאול, בהתאם לנוהג הקדום להשמיד את כל צאצאיו של בית מלוכה שנושל כדי למנוע טענות עתידיות לכתר. אך כרגיל דוד רוחץ בנקיון כפיו, ויוצא מהסיפור כמי שנאלץ בעל כרחו לשרת את נקמנותם של הגבעונים שגובתה בתמיכתו המוזרה של האל. מסיפור הגבעונים דווקא מפיקים חז"ל לקח מוסרי. על השאלה כיצד הותירו את גופות בני שאול תחת השמים בסתירה להוראת התורה:"לא תלין נבלתו", משיבים החכמים:"אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיה שהיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של אלו. אומרים להם – מבני מלכים הם, ומה עשו – פשטו ידם בגרים גרורים. אומרים אין לך אומה ראויה להידבק בה כאומה זו". מסר שוויוני מפתיע יוצא מכאן, הכת העלובה ביותר בעם זכאית לתבוע את עלבונה משושלת המלוכה בצורה האכזרית ביותר. אלא שקשה להתלהב מהאכזריות חסרת הטעם שבה מושג השוויון הזה, ואף קשה שלא להיזכר בתנועות שוויון אחרות, מודרניות יותר, שגם הן אהבו את השוויון שלהן נוטף דם עסיסי של חפים מפשע. לנין הורה על השמדת בית המלוכה הצארי בכיתת יורים, על נשותיו וטפיו, יריות פתיחה למרחץ הדמים שעתיד היה להתרחש ברוסיה בעשורים שלאחר מכן. אם משווים בין שתי ההתרחשויות, אירוני שבניגוד לגופותיהם המתגוללות בחוץ של בני ונכדי שאול, את משפחת הצאר המתה השליכו עמוק למכרה, לתוכו פוצצו חומר נפץ ולאחר מכן הציתו בו אש עם יותר ממאה גאלונים של דלק. כאשר התקררו הגופות החרוכות, הן נקצצו לחתיכות קטנות ונדחפו עמוק עוד יותר במעמקי המכרה. המלאכה הושלמה עם זרם אדיר של חומצה מאכלת שנועדה לפורר כליל את מה שהיה פעם שושלת השלטון של רוסיה. בחזרה למעשה הגבעונים, צאצאי שאול אינם החפים מפשע היחידים הנפגעים מהסיפור, העם כולו, שייסוריו מפויסים בידי רציחתם, סבל שלוש שנים מרעב כבד, שמשמעותו בהכרח קורבנות בגוף ובמחלה. סבלו, הנראה עונש קולקטיבי נטול כל הצדקה, מכופר אפוא על ידי עוד ענישה קולקטיבית. הרד"ק מנסה לתרץ ולומר שצאצאי שאול המומתים היו בין המתעללים בגבעונים, טענה שאינה מופיעה במדרשים, אך נאלץ לוותר עליה, אחר שעיון בלוח הכרונולוגי מגלה שהדבר אינו מסתבר, מה עוד שפרשנות זו לגמרי אינו משתמעת מהמקרא, שכל לשונו מצביעה על נקמה בגין פשעי אב בלבד. אירוניה נוספת ניתן לגלות בחז"ל המספרים על החלטתו של דוד להרחיק את הגבעונים מהקהל בעקבות נקמנותם שהרי אינם מגלים את סממניהם של בני ישראל, אשר הם:"רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים". אלא שלפי המקרא נקמנות זו זכתה לגיבויו המלא של האל, אשר בעקבותיה ורק בעקבותיה הפסיק את הרעב בארץ.
