טולית המסטולית
New member
שלום בנות.
קוראים לי טלי, אוטוטו בת 18. עוד כפחות מחודשיים זה יהיה 13 שנה למותה של אמא. הטראומה הזו, שהובילה לאסונות בשרשרת, ביגרה אותי מאוד. היא זו שהביאה לי את העומק הזה, שכל כך מייחד אותי. את המודעות. עם זאת, כל כך הרבה סרטים נלווים לבגרות הזאת. אני לא מאמינה בקשר זוגי, כבר מן ההתחלה, בכל קשר שהיה לי עד כה, אני כבר מרגישה את הסוף. מרגישה את הנטישה. הבעיות שלי בקשר זוגי נובעות מכל כך הרבה מקומות- חוסר תקשורת עם אבא, המוות של אמא. הכל מקשה עליי. תמיד ראו בי כילדה חזקה. מתמודדת עם המוות של אמא. אבל הכל שקר. אני לא רואה בהדחקה סוג של בגרות. אני רואה בכך בריחה. התאונה הייתה לפני המון שנים, ההדחקה נעשתה כבר אז ואני איני מסוגלת לזכור דבר. הרגשות שלי עצורים. מתהלכת בין האנשים וההרגשה הפנימית רקובה. ריקה. משהו חסר שם בפנים. אני רוצה לשתף אתכן בקטע שכתבתי בבלוג לאחרונה: "היום הייתה לי פגישה אצל הפסיכולוג. בחודשיים האחרונים, הנושא המדובר ביותר היה בן. כעת, כשהוא כבר לא כאן, נותר חלל ריק. שוב שתיקות, סיפורים שחוזרים על עצמם. כדי להעביר את הזמן ובעיקר להפוך את הפגישה לבעלת תכלית, נתחנו את ההתנהגות שלי במערכת היחסים. ספרתי לו, שהתוודתי בפני בנצי, שבשום מקום אני לא מרגישה בטוחה, מעין תחושה של "זאת הפעם האחרונה, לכאן אני לא חוזרת שוב". התחלה שהייתה באווירה של סוף. "טלי, אל תשליכי את הסיפור של אמא על כל הקשרים שאת יוצרת. אמא הלכה, לא נטשה. הלכה מהעולם מסיבות שלא מפרי רצונה.". מה אפשר לצפות מילדה שאבדה את אמה בגיל ארבע?, אני לא כועסת, לא מאשימה. רק כואבת. מפחדת. הוא הגדיר אותי כמבוהלת. בהלה שמפריעה לי ביצירת קשרים. הבהלה הזו היא חלק ממני. המודעות לכך לא עוזרת. זה חזק ממני. אני רואה את המציאות דרך עייניה של הילדה בת ארבע, העזובה. ילדה שנעלמה לה דמות מרכזית בחייה, כך לפתע, ללא כל הסבר, לא בהדרגה. פשוט הלכה. הלוואי והוא יכול היה לעזור לי, הפסיכולוג. הרצונות שלו כל כך גדולים, אך היכולות שלי מצד שני, אפסיים. אמונה היא לא ערך בלקסיקון שלי. לא מאמינה בבנים, לא מאמינה באנשים, לא מאמינה בעזרה נקייה מאינטרסים. לא מאמינה בעצמי." ועוד קטע נוסף שניסיתי לתאר את הזכרונות שאני עוד מצליחה לסחוט בין חומות ליבי לגבי התקופה בה נפטרה: סינוור בעיניים, הבהוב באישונים. ושחור, מאז הכל שחור. מתעוררת לרקע הבכי ומצטרפת בקריאה "אמא, אמא, איפה אמא?" מסתכלת לימיני מבחינה באחותי, משהו קרה, אפילו העובדה שהייתי בת ארבע לא הקשתה על ההבחנה, הבחנה כי זוהי המציאות ולא עוד חלום רע. אני לא במכונית ישנה, אני כבר במכונית אחרת, חומה וגדולה ומסביבי אנשים שאני לא מכירה. "למה חזרת מהצבא?" שאלתי את אבא כשלקח אותי בידיו לשירותים בבית החולים ומראה ארשת פנים מודאגות. הבטתי במראה, הבחנתי ב"קישוט החדש", פנס שקבלתי בעין במתנה, אחרי יום כייף עם אמא והמשפחה. הוא לא ענה על השאלה, ובכלל לא אמר מילה. לא עבר יותר משבוע ואני כבר שוחררתי הביתה, שבאותה תקופה תמיד היה מלא באנשים. ערב אחד, כשאני שוכבת על מיטת הורי נכנסת חברת משפחה ובידה ארוחה, הגישה לי אותה ועל פניה ניכרת הבושה. הבושה שכיום אני מפרשת שהייתה בעקבות הפחד מן השאלה שלא איחרה לבוא מפי: "איפה אמא?" שאלתי בטון ילדותי. "מתי היא חוזרת מבית החולים?", ובהשיבה : "היא כבר לעולם לא תחזור" הנחתי את הארוחה, כבר לא הייתי רעבה. באותו לילה חלמתי חלום. אמא לבשה חולצה צהובה רחבה, עוטרת חיוך מלא אהבה. שערה המתולתל גולש לכתפיה והיא כמנהגה פתחה את ידיה וחיכתה שארוץ אליה כדי שאוכל להתעטף על ידה. חיבוק זה נשאר בגדר חלום, פנטזיה בלתי ניתנת למימוש. במשך תקופה ארוכה לא הייתי מוכנה לצאת מהמיטה. עם השנים הדחקתי וזרמתי עם החיים, אבל עכשיו אני יושבת כותבת ובפעם הראשונה מתמודדת. וקשה לי כי אני לא רגילה. ואני בוכה, והדף כבר רטוב וישאר כך לעולם כמו הילדה שלא תזכה לחיבוק מאמא. ואמא יש רק אחת, לא משנה אם היא כאפר בקבר שם על הגבעה, בחיים לא תהיה לה מחליפה. עברו שתים עשרה שנה, וגם בעוד עשרים אני לא אשכח את אותה התקופה. אסור לי, כי אני לא רוצה לשכוח אותה, לשכוח את פיסת הזכרון האחרונה שנותרה ממנה. יהי זכרה ברוך
תודה רבה על ההקשבה. טלי.
קוראים לי טלי, אוטוטו בת 18. עוד כפחות מחודשיים זה יהיה 13 שנה למותה של אמא. הטראומה הזו, שהובילה לאסונות בשרשרת, ביגרה אותי מאוד. היא זו שהביאה לי את העומק הזה, שכל כך מייחד אותי. את המודעות. עם זאת, כל כך הרבה סרטים נלווים לבגרות הזאת. אני לא מאמינה בקשר זוגי, כבר מן ההתחלה, בכל קשר שהיה לי עד כה, אני כבר מרגישה את הסוף. מרגישה את הנטישה. הבעיות שלי בקשר זוגי נובעות מכל כך הרבה מקומות- חוסר תקשורת עם אבא, המוות של אמא. הכל מקשה עליי. תמיד ראו בי כילדה חזקה. מתמודדת עם המוות של אמא. אבל הכל שקר. אני לא רואה בהדחקה סוג של בגרות. אני רואה בכך בריחה. התאונה הייתה לפני המון שנים, ההדחקה נעשתה כבר אז ואני איני מסוגלת לזכור דבר. הרגשות שלי עצורים. מתהלכת בין האנשים וההרגשה הפנימית רקובה. ריקה. משהו חסר שם בפנים. אני רוצה לשתף אתכן בקטע שכתבתי בבלוג לאחרונה: "היום הייתה לי פגישה אצל הפסיכולוג. בחודשיים האחרונים, הנושא המדובר ביותר היה בן. כעת, כשהוא כבר לא כאן, נותר חלל ריק. שוב שתיקות, סיפורים שחוזרים על עצמם. כדי להעביר את הזמן ובעיקר להפוך את הפגישה לבעלת תכלית, נתחנו את ההתנהגות שלי במערכת היחסים. ספרתי לו, שהתוודתי בפני בנצי, שבשום מקום אני לא מרגישה בטוחה, מעין תחושה של "זאת הפעם האחרונה, לכאן אני לא חוזרת שוב". התחלה שהייתה באווירה של סוף. "טלי, אל תשליכי את הסיפור של אמא על כל הקשרים שאת יוצרת. אמא הלכה, לא נטשה. הלכה מהעולם מסיבות שלא מפרי רצונה.". מה אפשר לצפות מילדה שאבדה את אמה בגיל ארבע?, אני לא כועסת, לא מאשימה. רק כואבת. מפחדת. הוא הגדיר אותי כמבוהלת. בהלה שמפריעה לי ביצירת קשרים. הבהלה הזו היא חלק ממני. המודעות לכך לא עוזרת. זה חזק ממני. אני רואה את המציאות דרך עייניה של הילדה בת ארבע, העזובה. ילדה שנעלמה לה דמות מרכזית בחייה, כך לפתע, ללא כל הסבר, לא בהדרגה. פשוט הלכה. הלוואי והוא יכול היה לעזור לי, הפסיכולוג. הרצונות שלו כל כך גדולים, אך היכולות שלי מצד שני, אפסיים. אמונה היא לא ערך בלקסיקון שלי. לא מאמינה בבנים, לא מאמינה באנשים, לא מאמינה בעזרה נקייה מאינטרסים. לא מאמינה בעצמי." ועוד קטע נוסף שניסיתי לתאר את הזכרונות שאני עוד מצליחה לסחוט בין חומות ליבי לגבי התקופה בה נפטרה: סינוור בעיניים, הבהוב באישונים. ושחור, מאז הכל שחור. מתעוררת לרקע הבכי ומצטרפת בקריאה "אמא, אמא, איפה אמא?" מסתכלת לימיני מבחינה באחותי, משהו קרה, אפילו העובדה שהייתי בת ארבע לא הקשתה על ההבחנה, הבחנה כי זוהי המציאות ולא עוד חלום רע. אני לא במכונית ישנה, אני כבר במכונית אחרת, חומה וגדולה ומסביבי אנשים שאני לא מכירה. "למה חזרת מהצבא?" שאלתי את אבא כשלקח אותי בידיו לשירותים בבית החולים ומראה ארשת פנים מודאגות. הבטתי במראה, הבחנתי ב"קישוט החדש", פנס שקבלתי בעין במתנה, אחרי יום כייף עם אמא והמשפחה. הוא לא ענה על השאלה, ובכלל לא אמר מילה. לא עבר יותר משבוע ואני כבר שוחררתי הביתה, שבאותה תקופה תמיד היה מלא באנשים. ערב אחד, כשאני שוכבת על מיטת הורי נכנסת חברת משפחה ובידה ארוחה, הגישה לי אותה ועל פניה ניכרת הבושה. הבושה שכיום אני מפרשת שהייתה בעקבות הפחד מן השאלה שלא איחרה לבוא מפי: "איפה אמא?" שאלתי בטון ילדותי. "מתי היא חוזרת מבית החולים?", ובהשיבה : "היא כבר לעולם לא תחזור" הנחתי את הארוחה, כבר לא הייתי רעבה. באותו לילה חלמתי חלום. אמא לבשה חולצה צהובה רחבה, עוטרת חיוך מלא אהבה. שערה המתולתל גולש לכתפיה והיא כמנהגה פתחה את ידיה וחיכתה שארוץ אליה כדי שאוכל להתעטף על ידה. חיבוק זה נשאר בגדר חלום, פנטזיה בלתי ניתנת למימוש. במשך תקופה ארוכה לא הייתי מוכנה לצאת מהמיטה. עם השנים הדחקתי וזרמתי עם החיים, אבל עכשיו אני יושבת כותבת ובפעם הראשונה מתמודדת. וקשה לי כי אני לא רגילה. ואני בוכה, והדף כבר רטוב וישאר כך לעולם כמו הילדה שלא תזכה לחיבוק מאמא. ואמא יש רק אחת, לא משנה אם היא כאפר בקבר שם על הגבעה, בחיים לא תהיה לה מחליפה. עברו שתים עשרה שנה, וגם בעוד עשרים אני לא אשכח את אותה התקופה. אסור לי, כי אני לא רוצה לשכוח אותה, לשכוח את פיסת הזכרון האחרונה שנותרה ממנה. יהי זכרה ברוך
