שלום בנות..

[מיכי2]

שלום בנות..

קצת קשה לי לבטא את מה שאני רוצה לספר לכן.. לפני חמש ומשהו שנים, ממש שבוע לפני פסח, אבי נפטר במפתיע מדום לב. זה היה השיא של כמה שנים קשות במשפחה שלנו עקב סרובו לתת גט לאימי. הסיפור הוא ארוך ומייגע, אבל הנקודה אליה אני רוצה להגיע היא שחודש וחצי לפני מותו היה לנו ריב מאוד קשה שלאחריו לא דיברנו כלל. עזבתי את בית אמי ועברתי לגור עם חברי (היום בעלי) והוא אפילו לא בא. יומיים לפני מותו השלמנו ותכננו להיפגש ל"סולחה". אבל זה כבר לא קרה, כי יום לפני כן הוא נפטר. היה לי מאוד קשה ולקח לי כמה שנים טובות להתגבר על יסורי המצפון שלי שבעצם איבדתי אותו עוד לפני מותו. הוא היה רחוק מלהיות אבא מושלם. אבל הוא היא האבא היחידי שלי ולמרות הכל אני יודעת שאהב אותי. היום, חמש שנים אחרי, ובתור אמא טרייה למדתי כבר לסלוח לשנינו על כל מה שהיה ולהמשיך הלאה. אבל ישנו דבר אחד ויחד שאני לא מצליחה לעמוד בפניו, וזה ללכת לבית העלמין. וזה כך רק לגביו. אין לי בעיה ללכת לאזכרות ולקברים של סבים שלי, רק לקבר שלו. חשוב לי שילדיי ישמעו אל סבם שלא הכירו ושבבוא היום כשיגדלו, יבואו איתי לבית העלמין לראות את הקבר של סבא שלהם. אבל איך אוכל לעשות זאת כשאני עצמי עדיין לא מספיק מוכנה לזה בעצמי? האם לדעתכן זה קשור לאופן בו נפרדתי מאבי? מכל המשקעים שהיו?

 

[meshi4]

לדעתי הקושי

שלך נובע בגלל משקעי העבר.אומנם למדת לסלוח לשניכם על כל מה שהיה. אבל החוויות מהשנים הקשות במשפחה נחרטו בזכרונך.

 

[nypx]

מיכי

ביום שתחליטי שסלחת הוא היום שתהיי שם

ומותר לך להישבר שם ולבכות ולצעוק אם תלכי לבד מה טוב ואם תהיי עם מישהי או מישהו שתוכלי לפרוק רגשות לידו ושהמישהו הזה יהיה איתך שם אז עוד יותר טוב "כל דרך מתחילה בצעד אחד" תעברי את המחסום הזה -בהצלחה

 

[גריני]

קחי לך את הזמן

נכון שקל לי לדבר, כי גדלתי באווירה חילונית ואין עימי את "קדושת" בית הקברות. ומהמקום הזה אני יכול לשאול בכנות: למה ההכרח הזה ללכת לאזכרה??? האם לא מספיק שזוכרים בבית, בעבודה... בלב...? אם קשה לך ללכת - הרשי לעצמך לא ללכת. את עשית כברת דרך נפלאה - אל הסליחה. וכמה טוב שהספקתם להשלים עוד לפני מותו, גם אם הפיוס לא הושלם. מה יקרה כשהילדים יגדלו ותרצי שיתלוו אליך לבית הקברות? - אי אפשר לדעת כרגע... יש דברים שמתפתחים ומשתנים עם הזמן.

 

[nypx]

מנסה להעלות שוב

מקפיץ מקפיץ מקפיץ

 

[t u t i d a]

מנסה לחשוב איתך

מה יש בבית קברות? הגלוי הם מצבות ועליהם מילות תאור קצרות על האדם שמת. יש רגעים מיוחדים שחשים את המת כשעומדים ליד הקבר, אני הרגשתי את זה חזק בעת הקבורה עצמה. אבל אחרי פרק זמן, להיות בבית הקברות עשה לי הרגשה של קוצר רוח. למרות שאני גרה לא רחוק ואין לי בעיה להגיע לבית הקברות, אין בי את הרצון לכך. המילים החרוטות על האבן, חרוטות בליבי, המראה צרוב בזכרוני, האדם שכה חסר לי איננו איתי ואת זה אני יודעת מידי יום ביומו, איני צריכה את הביקור שם להיזכר. במידה רבה, כשחושבים על זה, גם אני נמנעת מללכת לשם. לא חשבתי על זה קודם, אבל כשהעלית את זה חשבתי שגם אני מרגישה לא נוח לעמוד שם. ובחזרה אליך... אולי זה קשור לטראומה של מותו, אי ההכנה ולכן אי ההשלמה עם המוות. אולי זה קשור לכעס על התנהגותו הבלתי מתחשבת במשפחה. והכעס על כך שלא חי ולא נתן לאחרים לחיות טוב יותר. הפספוס וההחמצה. והרצון לחנך את הילדים לפרגון, איך תתארי להם את אביך? לספר על היפה ולהסתיר את הכאב? הפחד לחשוף את הכאב שבך בנוגע לאביך והתנהגותו במשפחה. הפחד "לבגוד" בדמות אביך, סבם של ילדייך. זה לא פשוט להנציח מישהו שמת בלב ילדים. הם יודעים עליו רק מסיפורים ומתמונות. ואת אולי לא בטוחה איך לעשות את זה... נראה לי שבמקום לחשוב על כך, פשוט תתני לעצמך להיות טבעית, כשיגיע הרגע בו תראי תנועה שלו בילדייך, או כשהם יעלו את זה או סתם ככה כשתרצי פתאום, אז תספרי מה שאת חשה באותה שניה. הם חיים במציאות הזו מאז ומעולם, כל מה שתוסיפי לידע המשפחתי שלהם יהיה בונוס קטן לאוצר הזכרון שלהם. גם לספר להם מה לא אהבת בו בסדר כי אנחנו לא מושלמים ואולי בעתיד הם ירצו ללכת לבית הקברות ואת תצטרפי אליהם ואולי לא תצטרפי ורק תנחי אותם לאן ללכת (כשיהיו גדולים). הניחי לעצמך להיות ולחוש מי שאת ביחס למות אביך ולהרגיש כל רגש שצף. ולהתפלא על שהרגשות משתנים עם השנים (הרבה שנים), ולא לדאוג להנצחה, היא קיימת בעצם היותך בתו, אם נכדיו והשושלת ממשיכה... מזל גדול שהיתה לכם סולחה, גם אם לא הושלמה, זו היתה הכוונה שלכם.

 

[meshi4]

הזדהיתי עם דבריך.

בדומה לך. גם אני איני מרגישה צורך לפקוד את הקבר.כמובן ביום השנה -אבל כל כך לא נוח לי ליד אנשים.ותמיד מחכה שהטקס יסתיים. פעם אחת בלבד הרגשתי צורך חזק לעלות לקבר.[לפני שנה ולקראת החג] מיותר לציין שאין יום שאיני חושבת ונזכרת.אבל משתדלת להדחיק.כי אז אני מרגישה שאני מחטטת ופותחת פצע בנפשי.

 

[BooBee]

היי מיכי יקרה ../images/Emo20.gif

אני בהחלט חושבת שזה קשור לאופן בו נפרדת-לא נפרדת מאבא שלך. גם אם השלמתם בשיחת טלפון, זה אולי מרגיש לך השלמה לא שלמה. ויכול להיות שזה מה שמונע מבעדך לא לפקוד את קברו. האמת היא, שאני מבינה לגמרי על מה את מדברת. אחותי באה אלינו לסוף שבוע ואני בקושי ראיתי אותה ביום שישי כשהגיעה. ישנתי כמו משוגעת כל היום, קמתי אחר הצהריים וישבתי איתה אולי שעה, אחר כך היא הלכה לעשות בייביסיטר, נשארה לישון אצל השכנים (זה היה נובמבר, ומאוד קר, והם שכנים-חברים טובים כאלה), ובבוקר לא התעוררה.... ובמשך חודשים ארוכים כעסתי על עצמי נורא. לקח לי הרבה זמן להבין שדברים כאלה קורים. בכלל, בחודש שלפני המוות שלה היה לי ריב היסטרי איתה ולא דיברנו הרבה זמן והשלמנו איזה שבוע או שבועיים לפני שהיא נפטרה. אני חושבת שזה שנורא כעסתי עליה בחודש האחרון לחייה הרס אותי תקופה ארוכה אחרי המוות שלה. זה טבעי ונורמלי לחשוב ככה, להרגיש ככה. אבל אצלי זה עבר בעקבות טיפול פסיכולוגי, וגם שני קורסים בשתיקה שעשיתי (יש בעמוד של המאמרים בפורום משהו שכתבתי על ההשלמה והקבלה שלי בכל הקשור למוות שלה, אולי תרצי לקרוא). מחבקת אותך חזק, רויטל.