שלום בנות... יש לי אמא רעה- חייבת לשתף
היי בנות, שמי לין, בת 25. אני שמחה לגלות שיש פורום כזה, לא היה לי מושג שקיים אפילו.
אז ככה: אומנם לי יש אמא, אבל אני מרגישה שאין לי.
יש לי אחות אחת בת 26 ונדמה שאמא שלנו עושה אפליה. כאשר היא מעדיפה את אחותי כמובן.
אפשר להגיד שאני ואחותי היינו בקשר מעולה וצמוד מגיל אפס ועד לפני חצי שנה, כשהיא עברה דירה.
אין לי בעיה שאחותי עברה דירה (טוב, יש לי בעיה, אבל לא בהקשר שתכף אספר), ואני לא אוהבת להיות במחציתן של אמא שלי ואחותי ביחד. כל פעם שאחותי באה אלינו לבית, אמא שלי מנשקת ומחבקת אותה כאילו אין מחר- כאילו מינימום היא לא ראתה אותה שנה. לעומת זאת, כשאני מגיעה הביתה, אני מקבלת שלום עייף כזה, שגם יוצא בקושי. היא (האמא) לא שואלת איך היה לי בעבודה, מה שלומי.. ממש שום דבר. זה מעליב וזה פוגע.. שאני לא יכולה לתאר. אומנם אני שמה פני פוקר, אבל בפנים ממש כואב לי
זה דבר אחד מיני רבים. מעבר לזה, אני תמיד מקבלת ממנה יחס קר וביקורת על כל דבר, או לחילופין, שום יחס בכלל. ז"א, אין אמצע- או שהיחס הוא קר ומנוכר, או שאין יחס בכלל. ובמידה ויש יחס- הוא תמיד יהיה משהו שלילי- ביקורת, כעס או צעקות.
לאמא שלי יש מצבי רוח משתנים ללא הפסקה. רגע אחד היא נחמדה אליי, ורגע שני היא יכולה לצעוק כאילו אין מחר- ועל דברים שוליים שאין להם קשר אליה וואט סו אבר.
אבא שלי ואחותי טוענים שהיא "חולה", ושאינה מודעת למעשיה, אך לי ולה ברור שאין כך הדבר. שתינו יודעות שהיא יכולה ויודעת להתנהג כמו בנאדם נורמלי, אבל כזה נוגע אליי- היא "משחקת אותה" חולה. לפעמים כשהיא צועקת- היא תאשים אותי במה שהחיים "הפילו" עליה (להגנתי אני אגיד שיש לי אבא נדיר שלא מוצאים כל יום, והיא אישה לא עובדת, שלא עושה עם עצמה דבר מלבד לשבת על הספה כל היום ולראות תכניות בריאות).
בכל מקרה, היא יכולה להתעצבן ממשהו קטן ואז לצעוק ברחבי הבית במשך יומיים ולקלל אותי ולהגיד לי כמה זה "הסוף שלי" ושבוע אחרי לנסות לדבר איתי כי היא צריכה שמישהו יעשה לה את הסידורים שלה. היא לא מעריכה שום דבר האישה הזו. פשוט כלום. היא חולת נפש.
אני ממש אובדת עצות כבר ולא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עליה בשום דרך, אף פעם- בחיים. אני כל הזמן מרגישה רע ולעיתים קרובות מפחדת ממנה. אסור לאף אחד בבית הזה להביע דעה ששונה מהדעה שלה. אסור להתבטא. היא פשוט משליטה טרור בכל הבית. וגם אבא שלי חושב ככה, אולי טיפה פחות ממני. אבל הוא בהחלט מבין אותי ויודע מה אני מרגישה. ניסינו להביא לה פסיכולוג לבית, אבל היא לא רוצה לראות אף אחד. היא אישה מסכנה שמשליכה את הבעיות שלה על אחרים.
דבר נוסף הוא שהרבה פעמים היא מספרת לי כמה היא מרחמת עלך כל מיני אנשים, וכמה כואב לה עליהם על כל מיני דברים שהם עברו ואני שואלת את עצמי אם היא עיוורת או טיפשה או שהיא סתם עושה את עצמה? היא לא רואה איך היא מתייחסת אליי?! אבל אני לא יכולה להגיד לה את זה כי היא תתחיל לצעוק.
דבר נוסף והכי הכי חשוב הוא שאתמול בערב אני ואמא שלי דיברנו, הייתה לנו שיחה יחסית פתוחה (מה שלא קורה הרבה) והיא סיפרה לי שאחיינית שלה לא התחתנה עד היום והיא בת 40, וכנראה חלק מזה נובע מזה שהאחיינית הייתה מפחדת מדודה שלי (אמא שלה). אמא שלי סיפרה לי שהאחיינית ביקשה את האישור של הדודה ללא הרף, ושהייתה מעין לכלוכית שכל הזמן ניקתה את הבית ועשתה כביסות והאמא לא הייתה מתייחסת אליה יפה ותמיד יורדת עליה ולכן הבחורה הזו חיה במן פחדים והייתה לה תקופה קשה, הייתה מגמגמת ומפחדת מהצל של עצמה. ולעומת זאת לשאר האחים היא הייתה מתייחסת יפה מאוד.
הדבר הכי עצוב בכל הסיפור זה שכשאמא שלי סיפרה לי את הסיפור, היא כל הזמן אמרה את השם שלי (בטעות. פליטת פה פרוידיאנית כמו שאומרים) במקום את השם של האחיינית, מה שהסגיר את זה שהיא מודעת למעשים שלה, והיא לא קדושה מעונה. בכלל.
אני לא יכולה לסמוך עליה,לכן אני לא מספרת לה דברים. אני פשוט לא יודעת איך להתנהג איתה כבר... אני לא מבינה מה יא רוצה מהחיים שלי.אני כבר מבולבלת ממנה. כל שנייה היא משתנה.. אין לי כוח אליה יותר. חשבתי לעבור דירה, אבל זה לא בדיוק אופציה מבחינתי כרגע. לא פשוט בכלל..
סליחה על החפירה....
מה לעשות?
היי בנות, שמי לין, בת 25. אני שמחה לגלות שיש פורום כזה, לא היה לי מושג שקיים אפילו.
אז ככה: אומנם לי יש אמא, אבל אני מרגישה שאין לי.
יש לי אחות אחת בת 26 ונדמה שאמא שלנו עושה אפליה. כאשר היא מעדיפה את אחותי כמובן.
אפשר להגיד שאני ואחותי היינו בקשר מעולה וצמוד מגיל אפס ועד לפני חצי שנה, כשהיא עברה דירה.
אין לי בעיה שאחותי עברה דירה (טוב, יש לי בעיה, אבל לא בהקשר שתכף אספר), ואני לא אוהבת להיות במחציתן של אמא שלי ואחותי ביחד. כל פעם שאחותי באה אלינו לבית, אמא שלי מנשקת ומחבקת אותה כאילו אין מחר- כאילו מינימום היא לא ראתה אותה שנה. לעומת זאת, כשאני מגיעה הביתה, אני מקבלת שלום עייף כזה, שגם יוצא בקושי. היא (האמא) לא שואלת איך היה לי בעבודה, מה שלומי.. ממש שום דבר. זה מעליב וזה פוגע.. שאני לא יכולה לתאר. אומנם אני שמה פני פוקר, אבל בפנים ממש כואב לי
זה דבר אחד מיני רבים. מעבר לזה, אני תמיד מקבלת ממנה יחס קר וביקורת על כל דבר, או לחילופין, שום יחס בכלל. ז"א, אין אמצע- או שהיחס הוא קר ומנוכר, או שאין יחס בכלל. ובמידה ויש יחס- הוא תמיד יהיה משהו שלילי- ביקורת, כעס או צעקות.
לאמא שלי יש מצבי רוח משתנים ללא הפסקה. רגע אחד היא נחמדה אליי, ורגע שני היא יכולה לצעוק כאילו אין מחר- ועל דברים שוליים שאין להם קשר אליה וואט סו אבר.
אבא שלי ואחותי טוענים שהיא "חולה", ושאינה מודעת למעשיה, אך לי ולה ברור שאין כך הדבר. שתינו יודעות שהיא יכולה ויודעת להתנהג כמו בנאדם נורמלי, אבל כזה נוגע אליי- היא "משחקת אותה" חולה. לפעמים כשהיא צועקת- היא תאשים אותי במה שהחיים "הפילו" עליה (להגנתי אני אגיד שיש לי אבא נדיר שלא מוצאים כל יום, והיא אישה לא עובדת, שלא עושה עם עצמה דבר מלבד לשבת על הספה כל היום ולראות תכניות בריאות).
בכל מקרה, היא יכולה להתעצבן ממשהו קטן ואז לצעוק ברחבי הבית במשך יומיים ולקלל אותי ולהגיד לי כמה זה "הסוף שלי" ושבוע אחרי לנסות לדבר איתי כי היא צריכה שמישהו יעשה לה את הסידורים שלה. היא לא מעריכה שום דבר האישה הזו. פשוט כלום. היא חולת נפש.
אני ממש אובדת עצות כבר ולא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עליה בשום דרך, אף פעם- בחיים. אני כל הזמן מרגישה רע ולעיתים קרובות מפחדת ממנה. אסור לאף אחד בבית הזה להביע דעה ששונה מהדעה שלה. אסור להתבטא. היא פשוט משליטה טרור בכל הבית. וגם אבא שלי חושב ככה, אולי טיפה פחות ממני. אבל הוא בהחלט מבין אותי ויודע מה אני מרגישה. ניסינו להביא לה פסיכולוג לבית, אבל היא לא רוצה לראות אף אחד. היא אישה מסכנה שמשליכה את הבעיות שלה על אחרים.
דבר נוסף הוא שהרבה פעמים היא מספרת לי כמה היא מרחמת עלך כל מיני אנשים, וכמה כואב לה עליהם על כל מיני דברים שהם עברו ואני שואלת את עצמי אם היא עיוורת או טיפשה או שהיא סתם עושה את עצמה? היא לא רואה איך היא מתייחסת אליי?! אבל אני לא יכולה להגיד לה את זה כי היא תתחיל לצעוק.
דבר נוסף והכי הכי חשוב הוא שאתמול בערב אני ואמא שלי דיברנו, הייתה לנו שיחה יחסית פתוחה (מה שלא קורה הרבה) והיא סיפרה לי שאחיינית שלה לא התחתנה עד היום והיא בת 40, וכנראה חלק מזה נובע מזה שהאחיינית הייתה מפחדת מדודה שלי (אמא שלה). אמא שלי סיפרה לי שהאחיינית ביקשה את האישור של הדודה ללא הרף, ושהייתה מעין לכלוכית שכל הזמן ניקתה את הבית ועשתה כביסות והאמא לא הייתה מתייחסת אליה יפה ותמיד יורדת עליה ולכן הבחורה הזו חיה במן פחדים והייתה לה תקופה קשה, הייתה מגמגמת ומפחדת מהצל של עצמה. ולעומת זאת לשאר האחים היא הייתה מתייחסת יפה מאוד.
הדבר הכי עצוב בכל הסיפור זה שכשאמא שלי סיפרה לי את הסיפור, היא כל הזמן אמרה את השם שלי (בטעות. פליטת פה פרוידיאנית כמו שאומרים) במקום את השם של האחיינית, מה שהסגיר את זה שהיא מודעת למעשים שלה, והיא לא קדושה מעונה. בכלל.
אני לא יכולה לסמוך עליה,לכן אני לא מספרת לה דברים. אני פשוט לא יודעת איך להתנהג איתה כבר... אני לא מבינה מה יא רוצה מהחיים שלי.אני כבר מבולבלת ממנה. כל שנייה היא משתנה.. אין לי כוח אליה יותר. חשבתי לעבור דירה, אבל זה לא בדיוק אופציה מבחינתי כרגע. לא פשוט בכלל..
סליחה על החפירה....
מה לעשות?