שלום בנות יקרות

[bazakt]

שלום בנות יקרות

אכן נעדרתי המון זמן מפורום זה והתגעגעתי מאוד.
אבל המלחמה שברה אצלי הרבה דפוסי התנהגות, כאלו לטובה וכאלו לרעה
וגם הרבה ענינים התרחשו במקביל
וגם אני מרגישה הרבה יותר טוב בתחומים מסוימים.
לצערי יש כאלו שרק הולכים ומחמירים \ כמו ריכוז למשל.
וכן רואה יותר ויותר דברים רצים מול העיניים כל עוד אין שם שום דבר רץ.
בעלי משכנע אותי שאלי תופעות לוואי של התרופות ושעדיין אין שם מאחורי מעטה ארפילי של התרופות נמצא מוח ללא עוררין שיודע להבחין בין אמת לבדיה.
נוכחתי לדעת משהו מעניין על חזרה לשיגרה.
אולי זה ישמע לכם עניין רחוק ופסה אבל הפעם התהליך אצלי הדרגתי ביותר
לא יודעת אם לקשור את זה למחלה ולרמת ולשיאי רמת החרדה שהגעתי אליהם או פשוט לגיל ולתרגיל
אבל ההתמודדות לא נגמרה באותו רגע שאמרו "הפסקת אש". לא ולא.
עד היום הלב קופץ מאיזה צליל לא במקום וכאלה ותמיד יש אי שקט קטנטן כזה שלא עובר..

בכל מקרה כבר כמה שבועות רציתי לכתוב לכן שסיימתי סדרת טיפולים אצל נטוראפיל (צמחוני בריאותי כזה)
בעיקר מסאז'ים ודיקור.
בנוסף לנטילה מתמדת מגנזיום+ויטמין D+ויטמין B מורכב+עוד כמה מכאלו
המצב השתפר בהחלט.
הוא כמובן לא ריפא לי את הפיברו כמו שהבטיח. אבל בינינו- היה ברור מהתחלה שלא יוכל.
אבל לזכותו אומר שאני הרבה יותר קלה בתנועה וגם בכאבים יש הקלה.
למרות שבעלי אומר שכל זה בזכות הליריקה.
הכל מקרה עדיין לא מצאתי את תרופת הפלא ועדיין לא מוכנה לחברות עם המחלה
אז החיים והחיפושים נמשכים.

 

[ויויאן טאץווד]

תודה על העדכון, אני די

אז אתייחס רק לעניין ההתאוששות מהמלחמה: אני שומעת מלא מעט אנשים, שעברו את המלחמה היותר לייט של אזור המרכז, שהם ממשיכים לסבול מהתקפי חרדה (רובם לא חוו כאלה מעולם קודם). ובכלל שהם מעורערים ושלוקח להם הרבה זמן להתאושש מהקיץ הקשה הזה.
וגם ה"קפיצות לב" האלה מרעשים פתאומיים.
אז אני מתארת לי שעל אחת כמה לתושבי הדרום. זו טראומה וסטרס גדולים מאד וזה הגיוני שלוקח זמן להתאושש מזה.

אני ביליתי קצת זמן בגליל, על גבול לבנון (הייתי בלי מחשב לכן נעדרתי מהפורום), והיו שם בומים שהיו מאד דומים למה שהיה פה במלחמה. לא האמנתי ששומעים את הדי המלחמה בסוריה ברמה כזו, עד שמישהי מהאיזור אוששה לי את זה, שבישובים שקרובים לגבול שומעים את זה.
אז כן, לצערנו עוד לא הגענו לשקט המיוחל.

חיבוקים ו-

. ומשמח לשמוע שיש שיפור, אם לא מצפים להחלמה מלאה (שזה פכי הנראה לא מאד ריאלי) אז שיפור זה המקסימום שאנחנו יכולים לשאוף אליו וזה הרבה מאד. המון.

ואני גם הייתי קושרת את העירפול הקוגניטיבי למתח שעדיין לא שכך מהמלחמה.

 

[ריפנזל]

גם אליך התגעגעתי!

תהיתי בימים האחרונים לאן פרחתן לכן, הייתן חסרות פה

&nbsp
ושאלה סקרנית, יש חדש מהגליל?

 

[ויויאן טאץווד]

יש לי כל כך הרבה לספר

תובנות על החיים בכפר ובספר מול החיים בעיר לחולי תת"כ. אני מקווה להצליח לכתוב, לפחות בנקודות כל פעם.

עוד אין משהו חדש מהגליל במובן של משהו מוצק, אבל השקט והשלווה, שלא לדבר על "לברוח" מהחגים, זה דבר נפלא - ממש הטענת בטריות וריסטרט. איך לא עשיתי את זה קודם!??

נכון ש"כולם" אומרים שלברוח זה לא פתרון.. אז הם טועים

לברוח זה פתרון מצוין ונהדר. בעיקר לנו. וואו, רק כשאתה יוצא מהשגרה שלך אתה מבין כמה זה מאושש ונותן כוחות.
נסו ותיהנו (אופרטיבית: סאבלט או החלפת בתים).

 

[יחפהבפארק]

ואם שואלים אותי, אני אומרת בדיוק מה שאת אומרת

הבריחה מהשיגרה היא התרופה הכי טובה בשבילי. כשאני יוצאת לנופש, גם אם זה רק סופ"ש קצר,
אני מרגישה ממש כמו בהפעלה מחדש

איך שאני מגיעה הבייתה לאחר החופשה, מייד כל הכובד וכל ההרגשה הרעה חוזרת אליי.
לא פעם ישבתי ושאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות? יום קודם הייתי בכנרת והרגשתי מצויין, אז למה בבית אני מרגישה חרא?
מה יש בבית שגורם לי להרגשה כל כך כבדה ולעייפות כל כך רבה? האם זה המחשב? האם זאת האנטנה הסלולרית שמחוץ לבית?
או שזאת השיגרה המוכרת להחריד?
איך זה שנסיעה קצרה לתל-אביב לאיזו הופעה או הצגה משנה את הרגשתי מהקצה אל הקצה?
אני באמת לא יודעת למה זה ככה, אבל זה ככה.

 

[kaktus14]

לא מתיימר ליעץ אבל כחולה לחולה ואחת שעברה את זה

אולי תנסי ליעל את ניהול האנרגיות שלך.
קשה להגיד את זה אבל בתור חולת פיברו, גם כשאת נהנת, תנסי לא להנות עד הסוף,
השקט כזה. ואז ישארו לך קצת אנרגיות גם לחזרה לבית.
הייתי שם... ניסיתי.... ומה לעשות, זה עובד.
מה לעשות שהמחלה הגבילה לנו את המאגרים
אני חיית בילויים ואטרקציות למיניהן אבל אחר כך צריך לשלם בסחבת -במקרה הטוב, או יום יומיים במיטה -במקרה הגרוע.
אז הכל בעצם שאלה כמה את מוכנה לשלם ומה התוכניות שלך לימים הבאים.
כמובן שכל הנ"ל לא מתאים לאנשים עובדים כי זה ממש בלתי אפשרי.
הייתי שם , ניסיתי... בלתי אפשרי.
אולי להתכוונן מחדש, אבל בהחלט לא לוותר על בילוים ומעשים מחוץ לבית.
אני ממש מתמידה עם זה כמו עם כדור כרוני.
בהצלחה

 

[יחפהבפארק]

תודה לך קקטוס

האמת היא שלא חשבתי על זה אף פעם ככה.
עכשיו שאני חושבת על זה, אז באמת כשאני בבילוי מחוץ לבית, אני משקיעה את כל כולי כדי ליהנות ואני באמת נהנית
אבל כשאני חוזרת הבייתה אני מרגישה גמורה עם הרגשה מזופתת. אולי באמת אני אנסה כעצתך. יש בזה מן ההיגיון

ושוב תודה רבה

 

[ויויאן טאץווד]

אוי זה מצחיק, ז"א מצחיק-עצוב

המשפט של קקטוס "תנסי לא להנות עד הסוף" - נראה לי שזה צריך להכנס לפנתיאון

קודם כל זה שאת מיישמת חופשות מדי פעם זה כבר מאד מתקדם. סחתיין עלייך!
ונראה לי שבאמת החוכמה, וזה ממש מדע מתקדם, איך לשמר משהו מה"חופש" והמנוחה גם כשחוזרים לשגרה.

נראה לי שככל שאתה מתרחק מהשגרה שלך, גם גיאוגרפית וגם במחינת משך הזמן, אתה מקבל איזו פרספקטיבה על השגרה שלך וזה הזמן לנסות לשנות הרגלים או להסתכל על דברים מנקודת מבט רעננה וחדשה.

קקטוס כמובן צודקת שעל "השתוללות פראית" של ממש להנות אנחנו משלמים מחיר כבד אח"כ, אבל אני מתכוונת דווקא להנאה בתחום של מנוחה ושל לא לעשות כלום. ואולי זה יכול למד אותנו עוד שיעור בענף האולימפי של לנוח, לנוח בראש בעיקר. לנוח זה מאד קשה מסתבר.

וכן, זה מתסכל איימים לחזור לשגרה ובום

מהר מאד להגיע לשחיקה ולעומס ולטירוף של מה שהחיים דורשים מאיתנו, ושכל ה"הישגים" של המנוחה נמחקים בשנייה. אבל נראה לי שזה משהו שאפשר ללמוד ע"י "אימון", איך להשאיר משהו מההרגשה הטובה של חופש לכמה שיותר זמן אחרי שאתה חוזר מחופשה.