ומופסה היה אומר
New member
שלום אני צריכה עזרה
מאז שאני זוכרת את עצמי עד לתקופת הצבא, אנשים (לרוב ילדים אבל לא רק, למרבה החרפה) היו מעליבים ומקללים אותי לעיתים תכופות ואף מכים אותי לעיתים קרובות בגלל המראה החיצוני שלי. זה היה דבר שבשגרה. הייתי הולכת לבית הספר והייתי כבר מצפה מראש להתנהגות כזו כלפיי. גם ברחוב ובמקומות ציבוריים לא נחסכו ממני עלבונות, שלא לדבר על פרצופים מעוותים ששוגרו אליי. בתקופת הצבא דברים נרגעו באופן משמעותי, אך מיד עם השחרור דברים החלו לשוב לסורם. כיום מעליבים אותי בחורים (שכבר מזמן חדלו מלהיות ילדים מפגרים) ואפילו בחורות (לא ילדות או נערות, בחורות!) ולא מזמן אמרה לי מישהי ליד החברה שלה (שתיהן בערך בגילי או קצת יותר גדולות) שכואב לה להסתכל עליי והיא לא מבינה איך יצאתי "כזאת מכוערת" ואני צריכה למצוא "סמרטוט" כלשהו כדי לכסות את הפנים שלי. המראה החיצוני שלי הוא נקודת התורפה הכי כואבת אצלי והוא אחראי לחוסר הביטחון שלי. מי שלא סופג עלבונות מדי יום לא יוכל להבין את זה. בילדות ובבגרות הייתי בוכה ובוכה עד שהפסקתי לבכות והפכתי במידה מה לקהת חושים (אולי מהרצון העז לפתח מנגנון הגנה כלשהו) בכל מה שנוגע אליי לרבות מערכת יחסים עם גבר (שמעולם לא הייתה לי). היום אני בת 21, מחפשת עבודה (וקשה לי למצוא. אני די משוכנעת שהבעיה שלי היא הסיבה לכך.) ומרגישה מכוערת יותר מתמיד. אני לא מוזנחת, אני מסדרת את עצמי, מתלבשת יפה ומעצבת את השיער אך זה לא עוזר וגם לא יעזור. אפילו ניתוח פלסטי לא יוכל לפתור את הבעיה (אין בעיה באף גדול, משקל או שיעור יתר, אלא הבעיה היא במבנה של הפנים, צבע העור, צורת העיניים והלסת). אני מרגישה רע. ממש רע. אני הגעתי למצב שאני מפחדת להסתכל לאנשים בעיניים, מפחדת לצחוק, ואני מעדיפה להיות לבד מאשר עם אדם כלשהו. בשביל מה אני צריכה את החיים האלה עם הקללה הזו לא מאפשרת לי לחיות כמו בחורה נורמלית? אלוהים ישמור, שבחורה בת 25 תעליב אותי?! למה? למה אני צריכה לסבול דברים כאלה?? אין לי מה לעשות עם חיים כאלה, באמת. אני קמה בבוקר כדי לשמוע מוזיקה, לאכול וללכת לישון. יש עצה שאפשר לתת לי?
מאז שאני זוכרת את עצמי עד לתקופת הצבא, אנשים (לרוב ילדים אבל לא רק, למרבה החרפה) היו מעליבים ומקללים אותי לעיתים תכופות ואף מכים אותי לעיתים קרובות בגלל המראה החיצוני שלי. זה היה דבר שבשגרה. הייתי הולכת לבית הספר והייתי כבר מצפה מראש להתנהגות כזו כלפיי. גם ברחוב ובמקומות ציבוריים לא נחסכו ממני עלבונות, שלא לדבר על פרצופים מעוותים ששוגרו אליי. בתקופת הצבא דברים נרגעו באופן משמעותי, אך מיד עם השחרור דברים החלו לשוב לסורם. כיום מעליבים אותי בחורים (שכבר מזמן חדלו מלהיות ילדים מפגרים) ואפילו בחורות (לא ילדות או נערות, בחורות!) ולא מזמן אמרה לי מישהי ליד החברה שלה (שתיהן בערך בגילי או קצת יותר גדולות) שכואב לה להסתכל עליי והיא לא מבינה איך יצאתי "כזאת מכוערת" ואני צריכה למצוא "סמרטוט" כלשהו כדי לכסות את הפנים שלי. המראה החיצוני שלי הוא נקודת התורפה הכי כואבת אצלי והוא אחראי לחוסר הביטחון שלי. מי שלא סופג עלבונות מדי יום לא יוכל להבין את זה. בילדות ובבגרות הייתי בוכה ובוכה עד שהפסקתי לבכות והפכתי במידה מה לקהת חושים (אולי מהרצון העז לפתח מנגנון הגנה כלשהו) בכל מה שנוגע אליי לרבות מערכת יחסים עם גבר (שמעולם לא הייתה לי). היום אני בת 21, מחפשת עבודה (וקשה לי למצוא. אני די משוכנעת שהבעיה שלי היא הסיבה לכך.) ומרגישה מכוערת יותר מתמיד. אני לא מוזנחת, אני מסדרת את עצמי, מתלבשת יפה ומעצבת את השיער אך זה לא עוזר וגם לא יעזור. אפילו ניתוח פלסטי לא יוכל לפתור את הבעיה (אין בעיה באף גדול, משקל או שיעור יתר, אלא הבעיה היא במבנה של הפנים, צבע העור, צורת העיניים והלסת). אני מרגישה רע. ממש רע. אני הגעתי למצב שאני מפחדת להסתכל לאנשים בעיניים, מפחדת לצחוק, ואני מעדיפה להיות לבד מאשר עם אדם כלשהו. בשביל מה אני צריכה את החיים האלה עם הקללה הזו לא מאפשרת לי לחיות כמו בחורה נורמלית? אלוהים ישמור, שבחורה בת 25 תעליב אותי?! למה? למה אני צריכה לסבול דברים כאלה?? אין לי מה לעשות עם חיים כאלה, באמת. אני קמה בבוקר כדי לשמוע מוזיקה, לאכול וללכת לישון. יש עצה שאפשר לתת לי?
שרון