הנה המאמר: קרא ותהנה
הסכנה שבהרגל חיים היה נשוי באושר לאשתו. כשהתחתן איתה היתה היא בעיניו כלילת המעלות: יופי, חכמה ומידות במקום אחד. ממש: "אשת חיל מי ימצא". רבות היה מתפאר באשתו כי היא-היא בת זוגו מן השמיים. במשך הזמן התחיל חיים "להתרגל" אליה. אין היא כה יפה כפי שחשב. גם חכמתה אינה מן הגבוהות. השגרה היום-יומית, הרגילות אליה, הביאוהו לבסוף למאוס בה, ומתוך כך - הדרך לגירושין לא היתה ארוכה במיוחד… יונתן חזר בתשובה לפני כחמש עשרה שנה. זוכר הוא את הימים הראשונים שלו כשומר מצוות. היה נכנס אל בית הכנסת בחרדת קודש. פיק ברכיים היה אוחזו כל אימת שהזמינו הגבאי לשאת את ספר התורה אל התיבה. זוכר היה את תפילות השבת והחג, ויותר מכולם - את תפילות הימים הנוראים, השתפכות הנפש, חרדת קודש, אווריה של קדושה. והנה, לאט לאט, במשך הזמן הרגיש יונתן איך גופו ונשמתו "מתרגלים". אין הוא מרגיש יותר את הטעם הנפלא של הקדושה אותו הרגיש בתחילת הדרך. "מה אעשה?", שאל יונתן, "כיצד אחזיר לנשמתי את ההתלהבות שהיתה בה קודם?" יוסף היה אברך צעיר, שוקד בכולל על לימוד הגמרא והפוסקים. עיני ראש הכולל לא משו ממנו וממידותיו הטובות. היה מביט בו בחיבה ובהרגשה, שהבחור נועד לגדולות. לא פלא, שכאשר הגיעו ממשפחתו של גדול הדור לכולל, וביקשו אברך שיסייע לגדול הדור הקשיש, לא היסס הרב, ומיד הצביע על יוסף. "זהו בחור בעל מידות", אמר בבטחה. ויוסף, כששמע לראשונה, כי הוא מועמד לשרת בקודש את גדול הדור, היה רועד מהתרגשות וחרדה. בימים הראשונים היה יוסף מקיים את רצון הרב בדחילו ורחימו. מורא רבו - כמורא שמיים. אך במשך הזמן כבוד גדול הדור ירד בעיניו. לא שחס ושלום היה מזלזל בו, אלא שההתרגשות חלפה, והשגרה וההרגל שבשימוש הרב הם שהפחיתו את התלהבותו. הרגל! משמש הוא בשתי כוחות: טוב ורע. הדבר המניע אותנו לקום בוקר-בוקר ולהתפלל שחרית, הכוח הדוחף אותנו לקיים את מצוות בוראנו יום יום, במעגל שנה מושלם, הינו כוח ההרגל. ויש שכוחו - רע הוא! כאשר חדוות עשיית המצוות פוחתת, מפנה ההתלהבות את מקומה לטובת השגרה המשעממת. עשיית המצוות נעשית בלי חשק, כמעט בלי כוונה, וכך אט אט יורד האדם במדרון חייו, וחי בבחינת: "מצוות אנשים מלומדה". ´ההתלהבות היא כמו פתילת הנר - בלא השעווה, ההרגל, תיכבה במהירות! משפט חכם, אך כיצד אפשר באמת לקיימו הלכה למעשה? כיצד אפשר לשמור על החשק בעשיית המצוות? כיצד אפשר לקיים מצווה ולהרגיש כאילו אני מקיימה בפעם הראשונה? התשובה היא פשוטה: עלינו לתאר לעצמנו איך היו נראים חיינו ללא כל המושגים הרוחניים העוטפים אותם. כיצד הייתי נראה ומתנהג לו הייתי אדם שחי על פי רצונותיו-יצרו? יום ועוד יום, שעה ועוד שעה - חיים ריקניים מתוכן אמיתי. חיים של חושך: מידי פעם עומדת בפני משימה כלשהי: לבנות בית, להתקדם בעבודה, ליצור דבר-מה, אך כשהמשימה מושלמת, שוב אני חש ריקנות איומה. השלמתי את המשימה, ושוב אין היא חשובה לי כל כך. בניתי בית - והתרגלתי אליו, אין הוא מהווה חידוש יותר, ורבות הן הדוגמאות. כאשר נתאר לעצמנו חיים כאלו, ומולם נעמיד את חיינו המלאים בתוכן אמיתי ונצחי, הרי שמיד נרגיש אחרת: שלימים עם עצמנו, מאושרים מהיותנו יהודים שומרי מצוות. לו במקום ללכת לבית הכנסת, להתפלל ולשמוע שיעור תורה, הייתי מוצא את עצמי במגרש כדורגל, צווח וצורח כמטורף, ומביט בשגעון על עשרים ושניים מבוגרים, הרודפים אחר כדור קטן ועלוב. לו הייתי חי חיים שכאלו: בבוקר כדורגל, בערב פאב או דיסקוטק, ה´ ישמור, כמה עלובים חיי היו נראים! כמה ריקניים היו הם! כאשר נתאר לעצמנו את החושך, נבין טוב יותר את האור. נרגיש אותו בלבנו פנימה, וכך תחזור לה אהבת המצוות, אהבת החיים המושלמים. זהו מה שאנו מברכים יום יום: "ברוך שלא עשני גוי". ברוך הוא שעשני יהודי! יהודי בכל רמ"ח אברי, יהודי החי על פי התורה, שאם חס ושלום גוי הייתי - מה עלובה היתה תכליתי בעולם, מה מגושמים היו מעשיי! על יונתן, החוזר בתשובה, לדעת, ששגרת החיים יכולה אמנם להפריע, אך בכוחו לרתום אותה לעבודת ה´ - שגרה ללמוד בחשק גמרא! שגרה להתפלל ולקיים מצוות לשמן! שגרה ורגילות להתלהב בעשיית מצוות! כשיראה יונתן אלו חיים חי בהיותו חילוני, ואלו חיים מאושרים חי הוא עכשיו, כבר לא ישאל שאלות, כבר יבין שחיים יהודיים - שונים הם לעין ערוך מחיי אנוש אחרים! בתקופת "בין הזמנים" יוצאים אלפי בחורי ישיבות לבתיהם, לשמוח עם משפחתם את חג הפסח או הסוכות. ולנוח מעמל התורה ולהתחזק בחודש אב. לכאורה הדבר אינו טוב.. זמן כה רב ללא לימוד מסודר? זמן כה רב נתונים לסכנת הרחוב הפרוץ? אולם במחשבה שנייה ומעמיקה יותר, יתברר שאין רע בלא טוב. כאשר ישכילו אותם בני הישיבות לראות את החושך שבחיי הבטלה שבביטול התורה, הרגשת הגעגועים לישיבה תגבר ביתר שאת, ובתום החופש רגליהם ירוצו מאליהם אל הישיבה. * * * שלוש פעמים עלו בני ישראל לרגל. מדוע לא עלו כל שבוע או לכל הפחות כל חודש לבית המקדש? התשובה ברורה כעת! כוח הטבע שבאדם גורם לו להמעיט בחשיבות דבר הנראה אליו תדיר. כלום עמדנו פעם לפני ים סוער, מביטים בתדהמה כיצד גלי הים באים לשטוף את היבשה ונסוגים מעצמם? האם אי פעם נתן מישהו את דעתו לתופעה המוזרה, שזרע חיטה רקוב מצמיח גבעול חיטים משובחים? כמובן שלא! הן רגילים אנו לראות את מוצרי החיטה יום יום על שולחננו. רגילים אנו לראות בנופי הארץ את הים וגליו, ורגילות זו היא שגורמת לעצמת הפלא להתעמעם. מדוע אם נראה חללית נתפלא כיצד היא טסה ומגיעה למקומות רחוקים, ואילו למראה ציפור לא נשתומם? כמובן! כוח ההרגל! עם ישראל בא לבית המקדש בקביעות רק שלוש פעמים בשנה או באירועים מיוחדים כהבאת ביכורים הקרבת קרבן וכדו´. אף כשהעם מגיע נכנס הוא בשער אחד ויוצא בשער אחר, כדי שלא יתרגל לבית ה´, ומתוך כך ימעיט בחשיבותו. מי לנו כדור דעה, דור המדבר, שכשהביא עליהם ה´ את המן, לחם-פלא, מן השמיים יום יום, התרגלו אליו האנשים עד שאמרו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"… המן - שיא השיאים של אוכל מעודן ורוחני, נחשב בעיניהם כקלוקל! פשוט מפני שקיבלו אותו יום יום והתרגלו אליו. אותו חיים, שמאס באשתו, על אף היותה כליל המעלות, הלך בדרך סלולה. מרוב שהתרגל אליה - שוב לא נדמתה בעיניו כמושלמת. מסופר על מטרונה אחת שאמרה לרבי יוסי, שאמורה היתה להינשא לאחי אמה, ומתוך שגדלו יחד בבית, נעשתה ככעורה בעיניו, והלך ונשא אישה אחרת שאינה נאה כמותה. ומה הפתרון? הפתרון אינו קל. יש צורך לברר היטב את רגשותיו של האדם, לנקותם מכל רגש גשמי, ולעדנם, כך שיהיו רגשות אלה רוחניים ככל הניתן. על חיים לכבד ולאהוב את אשתו לא בגלל יופייה, אלא בגלל מידותיה, בגלל צניעותה, בגלל מעשיה הטובים. אהבה שכזו, התלויה במצוות נצחיות של צניעות ושאר מידות טובות, תחזיק מעמד לנצח. אם יאהב את אשתו בגלל יופייה - הרי שכשתזקין ימאס בה. * * * פעמים רבות קורה לנו שרואים אנו דבר מסויים הנראה חסר חשיבות, אולם בהתבוננות עמוקה בו מגלים אנו צדדים בדבר שלא הרגשנו בהם קודם. יוסף, שמשו של גדול הדור לא התבונן בדברים החשובים. היה רואה את רבו כאדם רגיל, כאדם זקן הזקוק לעזרה, ומתוך כך לא שם אל לבו להתבונן בהנהגותיו של גדול הדור, במידותיו התרומיות, בצניעותו וצדקותו. לו היה עושה כך - ודאי שהערכתו היתה גוברת מיום ליום. שמשים ומקורבים לגדולי הדור, דוגמת ה´בבא סאלי´ זיע"א, ה´סטייפלר´ זצוק"ל ורבים אחרים, כתבו ספרים עבי כרס על הנהגותיהם המופלאות של רבותיהם. לא עלה על דעתם לרגע אחד לחשוב שמדובר באדם רגיל. השמשים ידעו כי נמצאים הם בשליחות קודש - ללמוד את דרכי רבותיהם וללמד לאחרים. אם אנו נשכיל להתבונן במעשנו בשימת לב, לקיים את מצוות הבורא בדקדוק וכוונה. אם נשכיל להכניס בלבנו את אהבת ה´ ותורתו, על ידי שנראה מה רב החושך השורר בעולם הנוכרי, ואשרנו מה טוב חלקנו. אם נעשה זאת נוכל לומר בפה מלא: מצווה גדולה להיות בשמחה - שמחה גדולה להיות במצווה!
)))))
