שלום, אני חדש.
היי. אלעד, בן 17. אני "יוצא" כבר לא מעט זמן, לומד בישיבה תיכונית (לצערי, אבל זו השנה האחרונה, אז רואים את הסוף). אני קורא כבר לא מעט זמן בפורום ומודע לעובדה שאני צעיר יחסית לשאר המשתתפים (אם לא הצעיר ביותר), אבל אני מרגיש שממש יועיל לי להשתתף פה, כי אין לי באמת מישהו לדבר איתו על כל זה, שיצליח להבין. כי גם אם מספרים לחבר משהו, ברגע שתגיד ש, למשל, חיללת שבת (באגביות, לא כדי לעשות דווקא), הוא ישר יחייך ויקרא לי "כופר". והם כאילו מחכים לשמוע את ה"פרטים המלוכלכים", וזה כמו אוויר לנשימה בשבילם לשמוע שאתמול אכלתי במקום בלי תעודת כשרות, כי זה גורם להם להרגיש כל-כך צדיקים טהורים ואנשים כאלה טובים. וזה לא כאילו שהם כאלה שומרי מצוות אדוקים. הם מבריזים מתפילות, לא באמת מברכים ואפילו לא (רחמנא לצלן) לובשים ציצית. אני לא בא לשפוט אף אחד אבל הם מסוג האנשים שלא באמת דתיים (יש את אלה שיקראו לזה "דתי לדעתי"), אבל לשמוע על כך שהם כביכול כופרים יותר ממני, לשמוע על כך שהם בעצם צבועים - בטח שלא. כי הם מאמינים באלוהים, ולא משנה מה אני אגיד, תמיד יהיה להם איזה טיעון מנצח שיקבע שיש אלוהים, ושהתורה היא אמת. וזה שהם לא מתפללים - "נו מה, לפחות אנחנו שומרים שבת, מה שאתה אפילו לא עושה". וכל דבר קטן שאני יכול להגיד, להתלונן, למשל, על משהו שקורה בישיבה שלא מוצא חן בעיני, אפילו אם הטיעון שלי הגיוני, אני תמיד אקבל תגובה של "מה אתה אנטי", וזה כל-כך מעצבן. וזה מתסכל כי אלה אנשים שפעם היו החברים הכי טובים שלי, וגם היום, אם מבלים יחד אז אני אפילו נהנה לפעמים, אבל זה כבר לא אותו הדבר, כי אני נמצא במקום אחד והם באחר, ואני מרגיש שעם כל היציאה בשאלה הזאת אני יוצא לבדידות, כי אני בעצם כמעט ולא מכיר אף אחד חוץ מהאנשים שהכרתי עד היום, שהם, כמובן, שייכים לחברה הדתית. וזה כל כך הרבה חוסר וודאות, כל העניין הזה של מה יקרה בעתיד, ואיך אבא ואמא יקבלו את זה, כי הם עדיין לא יודעים, ואני מפחד לספר להם כי אני יודע שזה ישבור להם את הלב. ואני מפחד שעם כל זה אני אשאר בסוף לבד. וכבר הרבה זמן שאני לא מאמין שהוא קיים, אבל אפשר לומר שהקש ששבר את גב הגמל היה המסע לפולין, שהיה לפני כחצי שנה. ואני יודע שיהיו את האנשים שיגידו שאנשים משתמשים בשואה רק בתור תירוץ, אבל זה לא ככה אצלי. כי כשהייתי שם, באושוויץ ובכל המקומות הנוראיים, יחד עם המשלחת של הישיבה, ובאמצע כל הבלבול והזעזוע, הם התפללו וזעקו 'שמע ישראל', אני רק חשבתי - איך הם יכולים? איך הם יכולים, דווקא שם, לעמוד במקום שרצחו אלפי יהודים, ולהתפלל אל האלוהים שגרם לכל זה? נסתרות דרכי האל או לא נסתרות, לראות את כל הדברים האלה ולנסות להבין קצת יותר מה קרה שם (למרות שאי אפשר באמת להבין) גרם לי להבין שהאלוהים הזה לא באמת קיים, וגם אם כן, לא אכפת לו מאתנו ובטח שלא אכפת לו אם נקיים איזשהו ספר חוקים עתיק בצורה עיוורת. וזהו. אין לי יותר מה לכתוב, אני באמת מקווה שלא הבהלתי אתכם עם המגילה הזו ו... תודה באמת אם קראתם. מקווה להשתלב (וגם להנות, אם אפשר)...
היי. אלעד, בן 17. אני "יוצא" כבר לא מעט זמן, לומד בישיבה תיכונית (לצערי, אבל זו השנה האחרונה, אז רואים את הסוף). אני קורא כבר לא מעט זמן בפורום ומודע לעובדה שאני צעיר יחסית לשאר המשתתפים (אם לא הצעיר ביותר), אבל אני מרגיש שממש יועיל לי להשתתף פה, כי אין לי באמת מישהו לדבר איתו על כל זה, שיצליח להבין. כי גם אם מספרים לחבר משהו, ברגע שתגיד ש, למשל, חיללת שבת (באגביות, לא כדי לעשות דווקא), הוא ישר יחייך ויקרא לי "כופר". והם כאילו מחכים לשמוע את ה"פרטים המלוכלכים", וזה כמו אוויר לנשימה בשבילם לשמוע שאתמול אכלתי במקום בלי תעודת כשרות, כי זה גורם להם להרגיש כל-כך צדיקים טהורים ואנשים כאלה טובים. וזה לא כאילו שהם כאלה שומרי מצוות אדוקים. הם מבריזים מתפילות, לא באמת מברכים ואפילו לא (רחמנא לצלן) לובשים ציצית. אני לא בא לשפוט אף אחד אבל הם מסוג האנשים שלא באמת דתיים (יש את אלה שיקראו לזה "דתי לדעתי"), אבל לשמוע על כך שהם כביכול כופרים יותר ממני, לשמוע על כך שהם בעצם צבועים - בטח שלא. כי הם מאמינים באלוהים, ולא משנה מה אני אגיד, תמיד יהיה להם איזה טיעון מנצח שיקבע שיש אלוהים, ושהתורה היא אמת. וזה שהם לא מתפללים - "נו מה, לפחות אנחנו שומרים שבת, מה שאתה אפילו לא עושה". וכל דבר קטן שאני יכול להגיד, להתלונן, למשל, על משהו שקורה בישיבה שלא מוצא חן בעיני, אפילו אם הטיעון שלי הגיוני, אני תמיד אקבל תגובה של "מה אתה אנטי", וזה כל-כך מעצבן. וזה מתסכל כי אלה אנשים שפעם היו החברים הכי טובים שלי, וגם היום, אם מבלים יחד אז אני אפילו נהנה לפעמים, אבל זה כבר לא אותו הדבר, כי אני נמצא במקום אחד והם באחר, ואני מרגיש שעם כל היציאה בשאלה הזאת אני יוצא לבדידות, כי אני בעצם כמעט ולא מכיר אף אחד חוץ מהאנשים שהכרתי עד היום, שהם, כמובן, שייכים לחברה הדתית. וזה כל כך הרבה חוסר וודאות, כל העניין הזה של מה יקרה בעתיד, ואיך אבא ואמא יקבלו את זה, כי הם עדיין לא יודעים, ואני מפחד לספר להם כי אני יודע שזה ישבור להם את הלב. ואני מפחד שעם כל זה אני אשאר בסוף לבד. וכבר הרבה זמן שאני לא מאמין שהוא קיים, אבל אפשר לומר שהקש ששבר את גב הגמל היה המסע לפולין, שהיה לפני כחצי שנה. ואני יודע שיהיו את האנשים שיגידו שאנשים משתמשים בשואה רק בתור תירוץ, אבל זה לא ככה אצלי. כי כשהייתי שם, באושוויץ ובכל המקומות הנוראיים, יחד עם המשלחת של הישיבה, ובאמצע כל הבלבול והזעזוע, הם התפללו וזעקו 'שמע ישראל', אני רק חשבתי - איך הם יכולים? איך הם יכולים, דווקא שם, לעמוד במקום שרצחו אלפי יהודים, ולהתפלל אל האלוהים שגרם לכל זה? נסתרות דרכי האל או לא נסתרות, לראות את כל הדברים האלה ולנסות להבין קצת יותר מה קרה שם (למרות שאי אפשר באמת להבין) גרם לי להבין שהאלוהים הזה לא באמת קיים, וגם אם כן, לא אכפת לו מאתנו ובטח שלא אכפת לו אם נקיים איזשהו ספר חוקים עתיק בצורה עיוורת. וזהו. אין לי יותר מה לכתוב, אני באמת מקווה שלא הבהלתי אתכם עם המגילה הזו ו... תודה באמת אם קראתם. מקווה להשתלב (וגם להנות, אם אפשר)...
