שלום, אני חדש פה.

[ירין בקהאם]

שלום, אני חדש פה.

שלום לכל חברי הפורום, אני ירין, בן 13.5 ואני כבר זמן רב עוקב אחרי ההתנהלות של הפורום והפורום מאוד מצא חן בעיני, אבא שלי נפטר לפני 7 שנים אחרי מחלה, ולפני ארבעה חודשים אמא שלי נפטרה, וזה היה מאוד פתאומי, למרות שהיא היתה אישה לא כל כך בריאה, {היתה לה בעיה של יתר לחץ דם.} אבל זה לחלוטין לא הפריע לה ביום יום, ולכן אף אחד לא חשב שהיא תעזוב אותנו כל כך מהר,היא נפטרה במה שנקרא "מיתת נשיקה". שזה אומר שהיא פשוט לא קמה בבוקר אחד, ואולי זו קלישאה, אבל אפשר בהחלט לומר שהחיים שהיו לי לפני הפטירה של אמא שלי, לא יחזרו, אז זהו בינתים. אני מאוד מקווה להעזר בפורום הזה, כי אני עוד לא חזרתי לעצמי מאז הפטירה של אמא שלי.. אז שיהיה שבוע טוב ושקט.

 

[ירין בקהאם]

עוד משהו חשוב.

רק רציתי להוסיף שיש לי עוד שישה אחים,שני הגדולים בצבא, ואני ושלושת הקטנים, חיים אצל הסבא והסבתא, וככל שעובר הזמן אני כבר לא כל כך בטוח שאני אי פעם יחזור לעצמי, כי כתוב ש"מצווה על המת שישתכח מהלב". אבל אני לא ממש מצליח להפסיק לחשוב על אמא שלי, ובאיזה שהוא מקום, אני כל הזמן אומר לעצמי ש"זה רק חלום רע".וזה לא ממש עוזר לי ב"השלמה עם האסון". אבל הנקודה שהכי מפריעה לי, היא הגעגועים, וזו נקודה שאני לא מצליח להתמודד איתה, ואפילו שאני דתי, ואני מאמין ש"הכל לטובה". ושכל מה שאלוקים עושה הוא עושה מתוך הבנה שזה מה שצריך ליהיות,אבל זה לא מקל במאומה מהקושי שלי,אני היתי מאוד קשור אליה, במיחוד מעצם העובדה שמגיל 6 ועוד לפני כן, היא היחידה שגידלה אותי ואת אחים שלי, ואני מנסה לנהל אורח חיים "נורמלי". אבל הגעגוע רודף אותי לכל מקום. וזה כבר הפך לסוג של פסיכוזה, כי מדי פעם יש לי התקפי בכי בלתי נשלטים.. ומלבד מעצם העובדה שזה מביך, זה גם מקשה על הסדר יום..... אז בבקשה אם יש לכם אי אילו עיצות, אני מאוד אודה לכם..

 

[חמניה בשמש]

ברוך הבא!

משתתפת בצערך, ירין! גם אמי נפטרה במפתיע תוך כדי שינה בגיל מאוד צעיר... אין שום פסיכוזה, התהליך שאתה מתאר הוא תקין מבחינה נפשית לחלוטין במצב הזה. הכאב הבלתי נשלט בא בגלים, והתדירות של הגלים האלה תלך ותרד עם הזמן. אין מה להתבייש באלה, כולם יהיו שם יום אחד. כלומר, אלה התקפי בכי שעוברים גם אנשים מבוגרים שמאבדים הורה, לא נראה שיש אפשרות להימנע מהם. מה שכן בזמני שמתי לב שבמידה ולוקחים שעה ביום להעלאת זכרונות ( מה שבדרך כלל גורר התקפי בכי) בסביבה מבוקרת ( כלומר לבד בבית למשל), תדירותם של התקפים אלה בסביבה לא מבוקרת יורדת באותם ימים בהם כבר "הוצאת את זה". העומס הרגשי שמלווה מות הורה הוא עומס רגשי אדיר ויש לכבדו. תן לו את הזמן שלו במקום שנוח לך, אחרת הוא יקח לעצמו את הזמן במקום שלא נוח לך.

 

[אופטימית17]

../images/Emo24.gif

קודם כל-ברוך הבא! אתה מוזמן להרגיש בבית ולכתוב מה שאתה רוצה.. כל מה שתיארת- זה באמת קשה! והכי מדהים, שלמרות הכל אתה לא מתייאש אלא אומר שהכל לטובה..נראה לי שהאמונה היא שתעזור במצב הזה, להאמין שלמרות הכל, יהיה טוב.. אני לא כ"כ יודעת איך לעזור לך במצב המסובך הזה, אבל רק להגיד לך שאנחנו כאן בשבילך ואתה יוכל לפרוק/להתייעץ איתנו בשמחה.. שבוע טוב.!

 

[אדי מרפי2]

הי ירין ברוך הבא!!!!!!../images/Emo140.gif../images/Emo140.gif

הי ירין. אני לא ממש יכול לנחם אותך או להחזיר לך את אמא או אבא שלך. אבל אני רק יכול לשלוח לך חיבוק ענק

ולאחל לך שתצליח לחזור לעצמך כמה שיותר מהר.. אה. והשתלבות נעימה בפורום..

 

[X Offender]

ברוך הבא ../images/Emo201.gif

מצטער לשמוע שלילד בגילך מגיע לעבור כ"כ הרבה סבל

מי יתן ולא תדע עוד צער

 

[אביב פרסקי 1]

שלום יאיר

ברוך הבא לפורומנו החם

גם אני בן אדם מאמין ולדעתי זה בסדר שתמשיך לכאוב גם אחרי שנה. אבא שלי נפתר מסרטן כשהייתי בן 15 ואני יודע כמה זה קשה... מעריך,מחזק ומחבק!

אני.

 

[אביב פרסקי 1]

הכוונה שנה-לאורך זמן (כמה שתצתרך)

 

[ירין בקהאם]

הבעיה שאין לי ממש חשק וכוח להמשיך הלאה.

אני קם בבוקר. פותח את העינים, וכשאני חושב "למה לי לקום? למה לי החיים האלה???" אני אומר לעצמי ש"אלוקים רוצה שאני אחיה".. אבל אין לי שום סיבה אחרת..ואני מתכוון שאני אוכל רק כדי לא למות. שותה רק כדי לא למות.. ובעצם אני הפכתי ליהיות סוג של רובוט.. אני לא מרגיש כיף בלאכול,לשתות,ללמוד,להתפלל,לראות טלויזיה,. והסיבה היחדיה שאני עושה את הדברים האלה היא, מתפלל/לומד-כי אלוקים אמר. אוכל/שותה-כדי לא למות רואה טלויזיה/מחשב-כדי להעביר את הגעגועים והמחשבות. בקיצור אני הפכתי לרובוט.. וכבר כמה חודשים שלא צחקתי באמת, יש לפעמים שאני "צוחק".

אבל צחוק אמיתי לא צחקתי כבר הרבה זמן.. ואני פוחד שאני אשאר ככה לשארית חיי הרעים גם ככה..... ואני רק "מנחם". את עצמי ש"יותר רע מזה כבר לא יכול ליהיות"

 

[Shelly Webster]

תשמע יאיר,

אני אדבר איתך מנקודת מבט של מישהי אתאיסטית שלא מאמינה באלוהים. בן כמה אתה? 13 וחצי? לא עשית עדיין כלום בחיים שלך. אז נכון, מה שאתה חווה זה נוראי אבל רבאק, תתפוס את עצמך בידיים, תסתכל על מה שיש מסביבך. תסתכל על מה שקורה בחוץ. אתה תגדל, תהיה לך אהבה ראשונה, יהיו אהבות טובות אהבות רעות, תתחתן, תגדל ילדים. בדיוק כמו שההורים שלך עשו. ואין מה לעשות, דברים רעים קורים ואני לא יכולה להסביר למה הם קורים, אבל צריך ללמוד לעמוד על הרגליים. תישא את זכרם בחיוך. הם מסתכלים עלייך מלמעלה, אל תתן להם לראות אותך שבור. תחשוב כמה הם יתאכזבו.

 

[ירין בקהאם]

איזה יאיר?!?! ירין!! י-ר-י-ן חחחחחחחח.....

על זה נאמר "קל לדבר קשה לעשות"....... אני גם מנסה להחדיר לעצמי לראש ש"החיים ממשיכים" "אני רק בן 13" ועוד כאלה מחשבות "אופטימיות".. אבל זה לא ממש עוזר... הגעגועים אוכלים אותי. א-ו-כ-ל-י-ם!!!!!...... ולנתק את עצמי מהגעגועים/מחשבות האלה. זה משהו שמאוד קל להגיד. אבל כשזה נוגע לפרקטיקה. זה ממש ממש קשה על סף הבלתי אפשרי,.....

 

[yaeli20]

שלום ירין

ברוך הבא לפורום שלנו

אני לא יכולה לתאר לעצמי איך זה להיות בגילך וכבר לאבד את שני ההורים. התחושות שאתה מרגיש מובנות, טבעיות וברורות לחלוטין. 4 חודשים זה זמן קצר מאוד לכל הדעות בכדי להתמודד עם מוות של מישהו, כל אחד ואחת מהכותבים בפורום יספרו לך שאת השנה הראשונה "לא סופרים" בשנה הזו אנו בעיקר עסוקים באבל שלנו ובנסיון להתחיל את החיים "מחדש". קח את הזמן להבין, לעכל, להתמודד, אל תתנתק מהגעגועים להפך תחווה אותם! תן לעצמך להתפרק אל תבלום את עצמך זה לא בריא!. כמו שכתבו לך לפני, אתה עדיין ילד יש לך עוד המון שנים לפניך. ההבדל העיקרי הוא שאתה ילד שחווה דברים שלא היית צריך לחוות בגיל צעיר כל כך ולכן התבגרת מהר מידי! עם הזמן אתה תלמד לחזור להיות הילד שאתה, קצת שונה אבל ילד שנהנה מהחיים כמו שהם.