שלום... אני חדשה...

[חסויה אך גאה]

שלום... אני חדשה...

אז ככה, הסיפור שלי בקצרה: אני פצפיסטית... למה התגייסתי? (כן... ואני בצבא...) לא יודעת למה, בטח שלא חשבתי לעצמי לפני הגיוס "יואו אני הולכת להגן על מדינת ישראל אני שליחת העם היהודי" או משהו בסגנון, לא חשבתי כלום האמת, האמת היא שגיליתי עד כמה שאני פצפיסטית רק בצבא עצמו, ולפני זה לא הבנתי את זה... כלומר, הייתי שוחרת שלום ונגד אלימות והכל מהכל, אבל איכשהו לא נפל לי מעולם האסימון שבצבא יורים בנשק, איכשהו לא חשבתי על זה בכלל... כך קרה שכשהגעתי לבקו"מ ולאט לאט התחלתי להבין שהנה, אני בצבא... ומאז- הבכי לא פוסק. אתם לא יודעים (או אולי דווקא אתם כן יכולים לתאר לעצמכם) מה עובר עלי... בכל החודש הראשון אני בכיתי בלי הפסקה, לא יכלתי לפתוח את הפה מרוב שפחדתי לבכות תוך כדי דיבור, כל הזמן היה אותו גוש הבכי בגרון, קראו לי בשם שלי- התחלתי לבכות, העירו לי למתוח את היד או הרגל או החולצה או הכובע במסדר, התחלתי לבכות, עשינו שכיבות שמיכה, בכיתי... המצב התמידי היה בכי עומד בגרון, עד שקצת נרגעתי בימים הראשונים (וגם זה יחסי) אז אחרי שבוע קיבלנו נשק, יום לפני זה פתאום ירד לי האסימון ו... התחלתי לבכות. בכיתי לכולם, לבד בלילה במיטה, כשעמדנו בשלשות, כשעמדנו בחמישיות, כשעמדנו בח', כשעמדנו בשני טורים... ביקשתי מהמפקדות לא לקבל נשק אבל לעעעעעעעעעעעע- אין דבר כזה... אז התעלתי על עצמי, אמרתי שאני אלך לקב"ן אחרי זה ואוציא פטור מנשק, הוא בטוח יבין אחרי שאני אסביר לו גם על המצב הנפשי שלי ושפעם הייתי על סף התאבדות (דברים שלא סיפרתי לצבא אבל בשביל לקבל פטור מנשק הייתי מוכנה לספר), והיה כל כך קשה להיות מוקפת 24 שעות ביממה באנשים מורעלים שלא מבינים מה הקטע שלי וחושבים שנשק זה דווקא "יההההההה מגניבבבבבבבבב", ופחדתי לשפוך את הלב כי ידעתי שיסקלו אותי, גם שאר האנשים בקורס שלי וגם המפקדים... מאז שקיבלנו נשק אני מרגישה ר---ע. אני מחזיקה את עצמי באופן שאני בכלל לא הייתי מאמינה על עצמי שאני אצליח, כשבא לי לקחת את הנשק ולנפץ אותו על הקיר אני מבקשת לצאת לשרותים, מורידה אותו מעלי בתא, יושבת קצת על האסלה, בוכה, וחוזרת לכיתה כמו טהטהלה... וכן, כבר הגעתי למצב שהייתי אצל קבנית ובכיתי לה שתוציא אותי מהצבא שאני לא יכולה עם נשק, והיא צ-ר-ח-ה עליי והשפילה אותי ככה שאפילו לענות לא יכלתי... ונכנסה לי לפסים אישיים ומה לא, בקיצור "תחזרי לבסיס שלך- שום פטור את לא מקבלת", הדרך היחידה לצאת מהצבא זה על נפשי אבל... זה יהרוס לי את החיים!!! ואני כן רוצה לתרום... למה לעזאזל לא עשיתי שירות לאומי? טוב... אם אני אמשיך לכתוב זה לא ייגמר לעולם, אז אם תוכלו לשאול שאלות או למקד אותי ואני אענה לכם... אני ממש במצב נוראי, אתמול היו לנו מטווחים ובכיתי ויריתי... אני מרגישה שנשטף לי המח ומה לא... אוווווווווףףףףףףףףףףף... אני צריכה עזרה זה לא יכול להמשך ככה אני כל כך שונאת את עצמי על זה שאני מחזיקה נשק ועוד על זה שעשיתי מטווחים התפללתי ברצינות שכדור יפגע בי ואני אמות... תודה חסוי

 

[חסויה אך גאה]

אגב- אני חודשיים וחצי בצבא כרגע

 

[היפית בדימוס]

שלום

דבר ראשון, אני מאד שמחה שפנית אלינו לתמיכה

אני בטוחה שאני לא יודעת בדיוק מה עובר עליך, כי לא חוויתי את זה. אבל הפעם היחידה, הראשונה והאחרונה שבקרתי במטווח, בכיתי ויריתי ומאז קבעתי שאני לא מתקרבת לנשק בחיים שלי. השאלה היא, יקירתי, מה תרצי לעשות מפה? הרי מובן מאליו שאת שבורה לגמרי בצבא, זה לא הגיוני שתמשיכי להיות במצב הזה שאת בוכה יום וליל.. את צריכה אבל לרדת לסוף דעתך, ולחשוב באמת (ואני שואלת את השאלות האלה על מנת שתוכלי לשתף אותי בתשובות), הסלידה שלך היא מהצבא? מה מפריע לך בצבא? (חוץ מהנשק), את חושבת שאם תקבלי תפקיד בלי נשק תוכלי לשרת בשקט? לאחר שתעני לעצמך ולי על השאלות, תוכלי לדעת אם אלו באמת מניעים פציפיסטים, ואז לפעול בהתאם. דבר נוסף, חוץ מטסט נוסף ואי קבלה לרפואה באונברסיטה, לצאת על פרופיל נפשי לא מזיק לחיים בשום אופן. כאן בשבילך, אסיה.

 

[חסויה אך גאה]

אז ככה..

קודם כל תודה על התגובה המהירה

אממ... בתפקיד שלי בצבא (שאני כבר יודעת מהו- אני בקורס כרגע) אני לא אצטרך להיות עם נשק עלי (אם הייתי צריכה הייתי כבר מזמן יוצאת מהצבא על נפשי או לא על נפשי) אבל כל 4 חודשים יהיו לי מטווחים (אני חושבת שזה ככה לכל החיילים, לא?)וחוצמזה שאני אצטרך לצאת לאבטשי"ם (אבטחת ישובים) כל כמה זמן שזה במחסומים וכאלה וצריך להיות לא סתם עם נשק אלא עם מחסנית בהכנס... ז"א- הנשק שלי נמצא במצב שהוא מוכן לירי בכל רגע... טוב, אז אני אצא מנקודת הנחה שיתנו לי פטור מנשק (אני מפחדת שיעיפו אותי מהתפקיד אם אני אלחץ יותר מדי בכיוון של הפטור...) אוף... אני מפחדת לכתוב פה מה התפקיד שלי יהיה בצבא (הוא לא קרבי חלילה) כי יש קורס רק פעם בחצי שנה ואם אני אכתוב מה הקורס ומישהו ממנו או אחד המפקדים יכנס איכשהו לפורום ויקרא את ההודעה לא תהיה בעיה לגלות שזאת אני (כולם מודעים לבעיות שלי עם הנשק) טוב- אז נגיד ויתנו לי פטור מהנשק- כמובן שזה יהיה הרבה יותר עדיף... אבל מה- אני לא רוצה לעשות משהו שיועיל לצבא באופן כלשהו. אני יודעת שהצבא שלנו הוא לכאורה מגן על המדינה וזה נוראי מצדי לדבר עליו ככה ועוד כשאני חלק ממנו (אולי פה זה פחות נורא) אבל... זאת פשוט לא הדרך לדעתי. מלחמות. אז נכון שאני לא יכולה להסתגר בתוך בועה ולהגיד "לא למלחמות וכן לשלום"- כי יש מלחמה וזאת המציאות, אבל... לקחת בזה חלק? וזה לא שהצבא שלנו מסכן, לא שאנחנו מותקפים וצריך דחוף כוחות לחזית בכדי למנוע חדירת מחבלים (למרות שזה גם חלק מהמציאות- אבל יש דרך לעשות את זה ואני לא מסכימה עם כל הכיבוש הזה- הייתי במחסום ליד בית לחם והיה נוראי0 אפרט בהמשך) אלא הצבא שלנו עושה טעויות נוראיות... הצבא שלנו מעכב שעות על גבי שעות אזרחים בגשם ובכפור מחוץ למחסומים, הצבא שלנו פורץ לבתים של אזרחים ומשכיב אותם על הרצפה כי הוא צריך תצפית מהחלון של הסלון שלהם, הצבא שלנו מסכים להעביר אנשים במחסום "בתנאי ש...", הצבא שלנו (ואני אישית מכירה מישהי שהייתה עדה למקרה כזה) צועק "כוסית" ושורק לנערה ערבייה שעוברת במחסום, החיילים שלנו חוסמים את דרכה של אותה הנערה ומבקשים ממנה, גם אם בצחוק, מספר טלפון... אז נכון שהצבא שלנו גם מגן, אבל כמות האנשים שבו שמחזיקים נשק לא מתוך הכרח ורצון רק להגן על המדינה אלא מתוך רצון "לטבוח בהם" ועוד... הוא בלתי נספר. ואותן בנות מהקורס שלי שיושבות איתי בהפסקות על סיגריה בפרגולה בבסיס קוראות עיתון ואומרות "מגיע להם" כשהן קוראות כתבה על 6 ערבים שטבעו למוות... אז מה הורג אותי בעצם בצבא? ההתעסקות התמידית בנשק... כמעט כל יום מוקדשת לפחות שעה בכדי לשבת ולנקות אותו, ואני מפרקת אותו בישיבה מזרחית, ובהתעמקות והשקעה מצחצחת הכל... את הנוקר, את הקנה, את השושנה, את ההדק... עוברת עליהם ביסודיות כמה וכמה פעמים עד שהמפקדת אומרת שזה נקי... וכל הזמן, אבל כל הזמן אומרת לעצמי שיהיה בסדר... אחרי זה הולכת לעשות קו יורים, עושה את כל הפעולות של הירי מבלי להכניס מחסנית בערך 5 פעמים ביום, וכל פעם מבקשת סליחה מה' לפני שאני "נוקרת"- לוחצת על ההדק, אז מה אם זה בלי תחמושת? אני בכל זאת עושה את זה... טוב, מצאתי את עצמי מסבירה את עצמי בפורום פצפיזם... אני פשוט מוצאת תסמינים של גרמניה הנאצית בצבא שלנו... (ולפני שתהרגו אותי- אני לא משווה חלילה...) וכואב לי להיות חלק מזה... כמו שמישהו פה כתב "כיבוש- מי שלא מתנגד- שותף"... אז נכון שאני לא הולכת לירות באף אחד (אני ארה בעצמי לפני זה...) אבל עצם העובדה שאני מסתובבת כבר חודשיים לבושה כולי ירוק וM16 תלוי לי בהצלב קדמי על הכתף הורגת אותי. אני עומדת באוטובוס מפוצץ אנשים עם הנשק וילדים קטנים עוברים לידי, ולרגע הקנה נוגע לאחד מהם ביד או ברגל ואני כולי מתאמצת להזיז אותו מהר ומצטמררת... אני מרגישה חלק ממשהו נוראי... מקווה שהיה למישהו כוח לקרוא את כל זה!!! שאלה לסיום-- אין מצב שבעולם שאם אני יוצאת מהצבא נותנים לי לעשות שירות לאומי? האמת שעוד אחת מהסיבות שאני לא יוצאת היא שיש גם משהו מועיל בתפקיד שלי, משהו טוב שעוזר לאוכלוסייה אזרחית... וזאת אחת הסיבות שאני עדיין שם- אני רוצה לתרום, אני רוצה לעזור... אבל האם זה שווה את זה? אז אם יש סיכוי אפילו קטן שאם אני יוצאת מהצבא נותנים לי לעשות שירות לאומי (למרות ששמעתי שאין סיכוי) אז זה יהיה נורא נחמד... תודה חסויה

 

[היפית בדימוס]

אוקיי

אני רוצה רק שנהיה ברורות אחת עם השניה. את אומרת שהתפקיד המיועד לך הוא ללא נשק, ושאת חושבת שהוא נחוץ בגלל שהוא תומך באוכלוסיה אזרחית גם, אך עד סיום הקורס שלך את משתתפת באבט"שים ובמטווחים ואת לא יכולה לסבול את ההתעסקות והשמוש בנשק. את אומרת שהצבא עושה טעויות חמורות אך את לא רוצה לחיות בבועה וחייבים את קיומו לשם הגנה. לסיכום, את רואה בכיבוש משהו חמור ואת לא רוצה להשפיל את האוכלוסייה הערבית במחסומים ולכן את לא רוצה לקחת חלק באבט"שים כדי לא לחוות את זה.. ונשק מרתיע אותך. איך שאני רואה את זה, פציפיסטית את לא, ואני לא תוקפת, ואני ממשיכה להקשיב, אבל מה שאת אומרת זה שלחשוב 'כן לשלום ולא למלחמה' זה להסתגר בתוך בועה, איך את אומרת את זה אם את נגד מלחמות (מי לא?) אם את חושבת שלקחת חלק בצבא כיבוש זה לא בסדר- זה דבר אחד, וזה נקרא סרבנות סלקטיבית. אם את חושבת שלקחת חלק בכל צבא אשר יהיה מכיוון שהוא גורם למלחמות ושלל הסבות האחרות- זה נקרא סרבנות מצפון. והכל לפי מונחי הצבא, כן? עכשיו בקשר לשירות הלאומי, אין לי מושג מי קישקש לך את זה, אבל זה לא נכון אם תקבלי בשעתו פטור מהצבא תוכלי להכנס ללא בעיה לשירות לאומי, גם עם פרופיל 21 נפשי. וכן, אני מכירה הרבה שעשו את זה. בכל אופן, קראי את מה שכתבתי, חשבי על זה, תקראי עוד חומרים על פציפיזם, תביני את מהותו.. והכי חשוב, תחשבי אם תהיי מסוגלת (ואני לא מדברת על פיזית) להמשיך את שירותך הצבאי גם כשהוא יהיה ללא נשק.

 

[חסויה אך גאה]

ממ...

אני חושבת שלא הבנת נכון, כשכתבתי שלחשוב "כן לשלום לא למלחמות" זה לחיות בבועה לא התכוונתי שאני לא רוצה שלום, ברור שאני כן (ובאמת... מי לא?) אלא שבאמת, אני לא יכולה להגיד "כן לשלום לא למלחמות" ולהסתגר בתוך זה בעקשנות כי... כן, צריך להודות בזה שיש מלחמה... וכן, מישהו צריך להגן על המדינה... אבל כן, אני חושבת שצבא זאת לא הדרך. הרי מגיל קטן מלמדים אותנו שאלימות זה לא הפיתרון... אנחנו סגורים במעגל דמים שאלימות מביאה לאלימות וזה לא ייגמר בצורה כזאת... ממ... לא יודעת, אני מגדירה את עצמי פצפיסטית... החלק של הכיבוש ניתן בתור דוגמא... אוי אלוהים אני ממש עייפה עכשיו אז אני אמשיך לכתוב כבר מחר או משהו... אע- עוד משהו- אנשים בקורס שלי אשכרה נהנים לעשות מטווחים... למההההההההההה???????????????? אומרים שזה נותן להם כוח... ציטוט "את תהני מזה... זה להרגיש את העוצמה בידיים שלך..." (אהע...בטח...) כנראה שזה טבע האדם להיות הרסני... ררר חסויה

 

[היפית בדימוס]

חסויה,

אם את מבינה את עקרונות הפציפיזם, ומגדירה עצמך פציפיסטית. מי אני שאתווכח? אז עכשיו לשאלה הקריטית ביותר, מה את רוצה לעשות עכשיו? בקשר להתלהבות של החיילים מנשק, מודעת לזה, וזה מחליא אותי. לאן הגענו שילדים בני 18 חשים עוצמה כשיש להם נשק ביד?.. ולא התחבטויות מוסריות.

 

[חסויה אך גאה]

ממ...

אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות.... כאילו, אני יודעת- אני רוצה לצאת מהצבא. אבל האם אני אעשה את זה? עוד חודש נגמר לי הקורס, עוד חודש אני מפקידה את הנשק המחורבן הזה, עוד חודש אני יוצאת לתפקיד שלי... אני חושבת שאם כבר עברתי מטווחים- חבל שזה יהיה לחינם. אני אנסה להפיק את המיטב מהתפקיד (שהוא גם לעזור לאוכלוסיה אזרחית) ו... זהו... נחיה ונראה... חסויה

 

[מסלינה]

יש לי שאלה

נניח שהיו ממנים אותך לראש הממשלה של ישראל, עם סמכות וכוח לקבוע בכל הנוגע לתחום הצבאי. הכל היפוטתי, כך שברור שאין אופוזיציה והכל יעשה על פי החלטותך, ללא אילוצים מבית. מה תאכלס היית עושה? האם היית מפרקת את הצבא? האם היית משאירה אותו אבל לוקחת ממנו את קלי הנשק? איך היית פועלת אם נניח היו יורים עלינו טילים (או קאסמים, קטיושות או כל חפץ אחר) מצד שכנינו הקרובים או הרחוקים? איך היית פועלת אם מחבלים היו מנסים להכנס לתוך ישראל על מנת לבצע פיגוע? איך היית פועלת אם צבאות אויב היו מתקדמים לעבר גבולנו? יתכן שאת מרגישה שדברים כאלה לא יתכנו, אבל אנו דנים באופן תאורטי, ודווקא מכיוון שאיומים כאלה לא קיימים אז ניתן להתיחס בהיגיון שברחיק, מבלי לערב רגשות.

 

[Tiryon]

אני אומר לך מה היא הייתה עושה...

היא הייתה פותחת במו"מ עם הפלסתינים,נותנת להם את כל הארץ,ואחר-כך מתפרקת מהצבא בהסכם דו צדדי עם הפלסתינים..

 

[היפית בדימוס]

כן,

נניח ש.. למרות שזו לא תהיה אפשרות בחיים כי אני לא הולכת להתגייס. אבל כן, היפותטית. אני לא ממש חשבתי על תוכניות ושרטוטים ברורים, אבל אני יכולה לענות לך גם בלי שטיירון ידבר בשמי. הייתי מגיעה להסכם קבע עם הפלסטינים שיכלול פריקת נשק דו צדדית וקביעת גבולות ברורים, שהם יהיו גבולות 67' כמובן. לאחר מכן, הסכמים עם מדינות סובבות במזה"ת, הסכמי פריקת נשק. לאחר שלום עם המדינות והסכם פירוק נשק ברור, תהיה תקופת נסיון שבה נראה איך המצב כמות שהוא פועל. במידה, ואני משערת שכך יהיה (למה? כי כאשר כל אחד מקבל את מה שמגיע לו, אין שום סיבה לערער), וישרור שלום, כלי הנשק יתנתקו באופן מוחלט מהמערכת הצבאית. לאחר מכן המערכת הצבאית תפורק לאלתר. אם הייתי רה"מ.. הייתי עושה הרבה מעבר לזה, אבל זה לא העניין כרגע.

 

[Tiryon]

פרוק נשק חייב להיות עולמי!

פירוק נשק שלנו והפלסתינים,או אפילו פרוק נשק אזורי לא יספיקו,וזאת כמובן,לצערנו הרב,בגלל ההתפתחות הרבה של אמצעי הלחימה והטרור.. כאשר קיימים ארגונים עצמאיים שאינם משויכים למדינות כמו אל קעידה שפעילים ברחבי העולם אין שום אפשרות לבצע פרוק נשק... אם תהיי רה"מ אני מציע לך לא לעשות צעד כזה,אחרת עוד יזרקו אותך מהחלון של משרדי הממשלה....

 

[Mיקי_]

אני מסכימה איתך לגבי פירוק עולמי

אבל מי בדיוק אמור להתחיל אותו? הרי מישהו צריך להתחיל תהליך של פירוז... למה שזה לא יהיה אנחנו? את ייתר תאורית הדומינו שלי קראת בעבר ותוכל למצוא אותה בחיפוש מתקדם בפורום.

 

[blond ambition]

היי בבקשה תקראי!!!

גם אני הרגע נכנסתי לפורום, קראתי את ההודעה שלך והייתי חייבת להגיב... הזדהיתי איתך בהמון נקודות. אני חודש וחצי בצבא. התגייסתי בלי שום רצון, או מוטיבציה, עם סלידה עצומה מהגוף שנקרא צבא. כל מה שהחזיק אותי זה שידעתי שאני אחזור כל יום הביתה, אעשה תפקיד בסביבה אזרחית לגמרי ושהצבא שלי יהיה הכי פחות צבא שיש. כמוך גם אני החזקתי בדעות נגד אלימות. בדיעבד אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, למה בכלל התגייסתי. בעיקר כי ידעתי שזה יאכזב את המשפחה שלי אם אני לא אתאכזב, חשבתי שאולי אני אנסה וזה לא יהיה כ"כ נורא... כמוך גם אני בכיתי מהרגע הראשון. כל הטירונות סבלתי נורא אפילו שזו הייתה טירונות בנות טיפשית. למזלי הייתי בגימלים שבוע [מסיבה מוצדקת] ויצאתי בזול. הבנתי מהר מאוד מהמפקדות [ומאחותי הגדולה שהייתה גם מ"כית, מ"מית וכו'] שאי אפשר לעבור טירונות בלי לקבל נשק ולעשות מטווח וכל התכניות שהיו לי לגבי פטור מנשק התאדו. עם כל הקושי שהיה לי, למדתי טוב טוב בשיעורי נשק, הקשבתי לכל ההדרכות לפני המטווחים רק כדי שאני אצטרך לעשות אותם פעם אחת וזהו. אין לי מילים לתאר את ההרגשה אחרי המטווח הראשון. [היו לנו יומיים] כל הגוף כאב לי, בקושי נשמתי, ופשוט התחלתי לבכות בהיסטריה. אבל הצלחתי לעשות אותו בסדר, וזה ניחם אותי. יום אח"כ, מטווח שני, היה יותר ארוך ויותר מגעיל וגם בסיומו בכיתי. פשוט הרגשתי בצורה נורא חזקה שאני לעולם לא רוצה לעשות יותר את מה שעשיתי כרגע. זהו. לא הרגשתי שומדבר חוץ מזה. לא רוצה לעשות את זה יותר לעולם. הגעתי לסדיר שלי ושומדבר לא נהיה יותר טוב. הסלידה מהמערכת רק גדלה ככל שנכנסים אליה. הכי, לפחות אצלי, לא נחלש. מיום ליום רק מתבהר לי כמה שאני הולכת נגד עצמי... ובגלל זה החלטתי עם עצמי שאני אצא מהצבא. אני צריכה רק קצת לקרוא בנושא, להחליט את ההחלטות שלי, לדבר עם המשפחה ויאללה להריץ את זה. אני לא מנסה לעודד אותך לעשות את אותו הדבר, אבל ממה שנראה לי, אם כ"כ רע לך, אין שום דבר בעולם ששווה את זה ובטח לא צבא שאת מחזיקה בדעות נגדו. חוצמזה, ממה שהבנתי [לא יודעת אם זה נכון לחלוטין], אין כזה דבר פטור מנשק [אלא אם כן מעורבת בזה בעיה בריאותית שממש לא מאפשרת נשיאת נשק]. הבנתי שפטור מנשק משמעו פטור מהצבא... אבל צריך לבדוק את העניין הזה. בכל אופן, אני חושבת שאת צריכה טוב טוב לחשוב על למה את עושה את זה, קחי בחשבון שאפילו בסדיר שלך את לא תהיי עם נשק מדי פעם את תעשי שמירות בהן כן יהיה לך נשק. שומדבר לא שווה שתסבלי בשבילו ותלכי נגד עצמך. וגם - אל תקני את השטויות של "פרופיל 21 הורס את החיים", פשוט לא נכון. בהצלחה לך!

 

[חסויה אך גאה]

תודה ../images/Emo45.gif