שלום אני חדשה

[חלום האחת]

שלום אני חדשה

עוקבת כשנה אחר ההודעות בפורום הזה. אני אמא לילד בן 14 עם גמגום. אני לא יודעת להגיד אם הגמגום קל או לא. אין לי מקור להשוואה. הגמגום החל מגיל 2-3 כלומר עם התחלת הדיבור. בבית ספר יסודי ניסינו מספר טיפולים אצל קלינאיות אך לא היה שיפור והטיפול הופסק. החלטנו על טיפול פסיכולוגי כי חשנו שקיים דחק שנגרם מהגמגום או שגורם לגמגום או שניהם ביחד. הטיפול היה מצויין מבחינות רבות ומאז (3 שנים חלפו מסוף הטיפול ) לא הזכרנו את נושא הגמגום למרות שלא פסק. ראינו שמצב הרוח טוב, יש לו חברים והוא חביב עליהם מאד. לאחרונה (לפני כחודש ) החלטנו להעלות שוב את נושא הגמגום גם בעקבות ברור יותר מקיף שעשיתי דרך האתר על השיטות השונות לטיפול ובעיקר לאחר קריאת ההודעות באתר. כשהעלינו את הנושא הרגשנו שהוא נכנס לאי שקט נוראי, מצד אחד רוצה שהמצב ישתנה מצד שני חוסר מוטיבציה מוחלט לדבר על הנושא עד כדי גרושנו מן החדר כשמדברים על האפשרות לטיפול. מה עושים? אני עובדת עצות ? האם להניח לו עד אשר יפנה הוא אלינו ? איך שנראה לנו עכשיו, זה לעולם לא יבוא ממנו? הייתי מוטרדת פחות אם הייתי בטוחה שהגמגום לא מפריע לו בתפקוד היומיומי. אמנם יש לו חברים אולם אין לי ספק נמנע מסיטואציות שמצריכות דיבור. גם בתוך המשפחה המצומצמת והמורחבת הוא משתמש במשפטים קצרים וכשהוא נשאל הוא משדר לחץ רב. תודה לכם על האתר הנהדר הזה. אשמח לתגובות.

 

[ארי פטסנה]

שלום לך וברוכה הבאה לפורום

תראי זה מצב שבהחלט אפשר להבין אותו הגימגום גורם להרבה מצבים בהם נמנעים מלדבר אני פוסל כל טיפול פסיכולוגי רק אם את רוצה לבזבז את הכסף ורוצה לתרום סתם. גימגום זה דבר מאד מורכב אצל כל אחד ואחד אבל אם הוא לא רוצה לטפל בבעייה אז עדיף להניח אותו.אולי כשיגדל הוא ירצה לשמוע על טיפול שיתאים לו,אבל אין תרופות פלא לגמגום אם לא מטפלים כל יום זה יחזור שוב.אני מגמגם מגיל 12 ולא היה לי יום שלא חויתי מתח ולחץ,כיום אני מטפל כל יום בבעייה והלחץ ירד המון יש יותר שתף ויותר בטחון עצמי.אבל אין ספק שהגימגום גורם לדברים נוראים בחיים היום יום,יש הרבה מגמגמים שמקבלים את עצמם איך שהם ומצליחים לחיות ככה אבל יש הרבה מאלה שלא מקבלים את עצמם ושם מתחיל הבעייה.יכול להיות שהוא יקבל טיפול ותשלמי המון כסף וזה לא יפתור את הבעייה, אני חושב שאת צריכה לשאול אותו מה הוא מרגיש כשהוא מדבר. בכל זאת אנחנו כאן,מקווים לראות אותך שוב ארי גוסטבו פטסנה

 

[j o x e r]

אל תפסול

טיפול פסיכולוגי. לי זה עזר מאוד

 

[stkachov]

טיפול פסיכולוגי

בהחלט יכול לעזור למי שיש בעיה פסיכולוגית כלשהי, ובגלל הבעיה הזו הגימגום אצלו מחמיר. למי שאין בעיות שכאלה, אין לו גם צורך בטיפול פסיכולוגי.

 

[stkachov]

הניחו לו

עד כמה שזה נשמע אולי קשה לכם כהורים, לדעתי זו הבחירה הנכונה. כל הטיפולים, הפסיכולוגים והקלינאים יכולים עוד להחמיר לו את הדיבור. ובמקום הגימגום היחסית קל שאת מתארת, אולי הוא ייקח מאוד קשה את זה שכאילו משהו לא בסדר איתו, שהוא זקוק לטיפולים ויחס מיוחד. זה יכול רק להלחיץ אותו ולהחמיר את המצב. אם תראו החמרה בדיבור שלו, או החמרה בבית הספר, אז תשקלו זאת מחדש. אני כמובן לא איש מקצוע, רק מביע את דעתי.

 

[a9981]

אולי...

ממרומי גילי המבוגר (24), אולי לא כדאי להשאיר את ההחלטה הזאת בידי ילד בן 14 שלא רואה את כל התמונה ? (למרות שאם הייתם אומרים לי את זה בגיל 14 הייתי אומר לכם לעוף לכל הרוחות)

 

[stkachov]

דווקא

ההורים לא רואים את כל התמונה. הם לא יודעים איך זה לגמגם, איך הילד מרגיש, איך הוא מתמודד עם זה. מי שיש לו את הראיה הרחבה ביותר הוא דווקא הילד.

 

[b e ll]

שלום לך

דווקא אני חושבת שאם הטיפול הפסיכולוגי עזר מבחינות רבות והילד הסכים לטיפול הזה - יש מקום לשקול שוב חזרה לטיפול הפסיכולוגי כדי לעזור לילד להתגבר על העכבות שהגימגום משרה. לגבי טיפולים בגימגום - הטיפול היחיד שכדאי הוא טיפול אינטנסיבי שניתן בהדסה או ד"ר פלואנסי שמתבסס על הדסה אבל מגיע עד הבית שלך. לשני הטיפולים האלה צריך להגיע עם שיכנוע פנימי אמיתי שרוצים שינוי ושמוכנים לעבוד למען השטף שמושג על יום. ילד בן 14 עדיין צעיר מדי מכדי להתחייב לתרגול היומיומי שנדרש בשני הטיפולים האלה. הוא רק יהיה מתוסכל מחוסר יכולתו להיות עיקבי והטיפול יכשל. חבל על נפשו של בנך (וגם, אמנם מישני, חבל על הכסף). אני הייתי חושבת יותר לקבל הדרכה בעצמי כאמא, איך לעזור לילד שלי לדבר בשטף גבוה יותר ואיך ליצור אוירה מקבלת בבית ולא מלחיצה. את מוזמנת לקומונה שלי - " הורים לילדים עם גימגום". הכתובת נמצאת בחתימה שלי.

 

[b e ll]

על=כל

 

[painlies]

פשוט עזבו אותו....

אני זוכר את עצמי בגיל 14 (שלא היה לפני הרבה זמן

), וממש לא היה לי כח לטיפולים למינהם, למרות שכן עברתי בתל השומר - אך בשלב מסויים זה כבר התחיל להמאס עלי. לדעתי, עזבי אותו. בייחוד שאנחנו יודעים שרוב הטיפולים לא פותרים את הגמגום רק משפרים אותו במקרה הטוב. אם הוא מסתדר, בבית הספר, עם החברים, אין שום סיבה להעלות את הנושא, רק לחיות איתו. הוא יודע טוב מאוד מה זה גמגום, ובטח גם יודע על טיפולים למינהם מהעובדה שכבר עבר חלק. תחכי ותראי ששכל שהוא יתבגר הוא כבר יבין כי אולי כן כדאי ללכת לטיפולים, כאשר הנושא יפריע לו (בנות....) אני אישית החלטתי שהטיפולים האלה לא בשבילי. אין לי סבלנות. הייתי באין ספור, ואני יודע שלי אישית זה פשוט לא שווה את ההשקעה הגדולה. אני חיי עם הגמגום ומתמודד איתו יום יום, זה מה יש. את הנושא הזה הטיפולים גם הם לא יוכלו לפתור.