שלום ענת, נעים להכיר!
אני מירי, בת עשרים ושתיים, וקבלתי את ההתקף הראשון שלי לפני שנים ספורות. זה היה שוק אמיתי... הייתי בחורה תוססת, עסוקה ומלאת חיים והתקשיתי לקבל את הגדרתי החדשה כ"חולה". היה לי רופא – דווקא סימפטי מאד - ש"ניחם" אותי ואמר לי "זה בסדר, זה לא קטלני" ודיכא אותי בכך סופית... אבל מהר מאד הבנתי שאני לא "בחורה חולה", המשכתי את החיים שלי כמעט כרגיל. היום אני מוצאת את עצמי אפילו גאה באפילפסיה שלי. אבל למרות הכל, אני לא חושבת שיש לנו זכות לכעוס על מי שבוחר לחיות אחרת... אנשים שמאמללים את עצמם על ידי החיים במחתרת, לא חסר להם גם הכעס של האחרים. אפשר לנסות להבין את האחרים ולא לכעוס עליהם... בסדר?