שלום..אני חדשה

[גליה משם]

שלום..אני חדשה

אני ישראלית, בת 14, שגרה כבר שנה בחו"ל. אני לא בטוחה שמה שאני עומדת לכתוב כאן ימצא חן בעינכם, ואולי זה בכלל לא המקום, אבל זה המקום היחד שאני הצלחתי למצוא, אז אם אתם לא בנויים לשמוע ביקורת.. דלגו. אני חושבת שלהביא ילדים, בני נוער, לחו"ל זאת התעללות. התעללות נוראה, שאנשים בגיל כזה לא צריכים לעבור, וההורים לא מבינים את זה. אני גרה באיזור שופע ישראלים, כולם באים והולכים, אחד לשנה ואחת לשנתיים. בטבעיות נוצרות חברויות מאוד קרובות בין בני הנוער הישראלים, וכן שיתופי פעולה מטעם אירגונים ישראלים. הבעיה היא שאנשים לא עוברים במטרה להישאר לכל החיים, וכך יוצא שעכשיו, רק שנה אחרי שנעקרתי מהסביבה הטבעית שלי, רק שנה אחרי שעברתי את התהליך הנורא הזה של להסתגל לחיות בלי החברים שלי, אלו שמהווים את כל מהות הקיום שלי, אני צריכה להיפרד מהאנשים שהיכרתי כאן, כי הם חוזרים לארץ. זה אכזרי, אני לא יודעת אם אתם מסוגלים להבין עד כמה. זה לא פייר שאני, ואני בסך הכל בת 14, צריכה לסבול כל כך הרבה פרידות בזמן כל כך קצר. אנשים בגילי לא אמורים להיפרד מאף אחד, מרחק פיזי בכלל לא אמור להטריד אותי. לא האמנתי, אבל הצלחתי להכיר כאן השנה כמה אנשים ששינו את החיים שלי, אנשים שבהתחשב בזמן הקצר הקשר שנוצר הוא מאוד עמוק, ויש לי את הביטחון המלא שלולא אותם אנשים היו חוזרים לארץ....... ומצד שני יש את כל החברים בארץ, שאיתם אני מנהלת שיחות שבועיות בטלפון מתגעגעים למה שהיה לפני שעזבתי.. ולא לשכוח את המקומיים, את אלו שהם לא ישראלים שגם איתם נוצר קשר עמוק, ום אותם אהיה חיבת לעזוב בעוד שנה. המצב שלי הוא בלתי אפשרי. בשבוע האחרוןן נפרדתי משני חברים שלי, והפעם הבאה שאראה אותם תהיה בעוד שנה שלמה. ואני בכלל לא מזכירה את התרבות החדשה, שלהכיר אותה זה לא תמיד כזאת חוויה חיובית. וסלחו לי על הביטוי, אבל שתלך לעזאזל השליטה בשפה, הייתי נותנת את יכולת הדיברו שלי בשביל להיות בישראל עכשיו. אני לא יודעת אם הצלחתי לבטא את מה שאני מרגישה.זה פשוט איום. זה קורע לי את הלב רק לחשוב על האנשים האלה, שמעכשיו הלאה הקשר איתם לא יהיה אותן שיחות ארוכות ארוכות על כל דבר שבעולם (הרי יש חשבון טלפון..), ולא ללצאת לסרט.. ולא סתם להתקשר ולהגיד, אני באה אליך עוד עשר דקות. מעכשיו הקשר הוא רק טלפונים של חמש דקות פעם בשבוע ומכתבים. ויש יותר מדי אנשים שיש לי סוג כזה של קשר איתם. שוב תסלחו לי, אבל זה מחורבן! זה גרוע! זה הדבר הכי מתסכל בעולם... אל תעשו את זה לילדים שלכם.

 

[ורד מלונדון]

גליה היקרה

אינני פסיכולוגית ואינני מתיימרת להיות. את צודקת זה לא פייר. אבל את רואה את המשברים ולא את היתרונות. את תגדלי ותתחזקי בעזרת המשברים. את תהיי אדם בעל אופקים רחבים שהכיר תרבויות אחרות; יצר קשרים מיוחדים ולמד מה הן פרדות. חשוב מאוד שלא תסגרי את עצמך ותחשבי ~בשביל מה להתאמץ~ ביצירת הקשר הבא? תהני מהרגעים היפים של אותן חברויות; תמשיכי להכיר עוד חברים; אל תפחדי ליצור אתם קשר; ותהיי חזקה! ההורים שלך עשו את מה שהם חשבו נכון למשפחה שלכם בגדול. גם להם לא קל; גם הם מרגישים אשמה. דברי אתם על זה; שתפי אותם בתסכולים; בכעס... הם יהיו המשענת שלך. אני בטוחה שהם יוכלו לעזור לך לעבור משברים כאלו בקלות. כשתחזרי לארץ; החוויה הזו של חו~ל מרחוק תיזכר בעינייך כחוויה יפה. תתרכזי בדברים היפים שקורים לך ואל תתני לכעס ולמרירות להשתלט עליך. את בחו~ל וזה מה יש! וכן; זה טוב דוקא בפורום הזה לשתף את הגולשים במחשבות האלו. זה דורש חוסן נפשי - והנה; יש לך את זה!

 

[Yaniv-DC]

הבאת כאן זוית ראייה שמעולם לא

חשבתי עליה. כשהייתי ילד, והמורה הייתה מציגה את "גידי התלמיד החדש בכיתה שחזר אלינו מאיטליה", הוא מייד הפך למרכז העיניינים. כשהמורה מציגה את "אביטל שחזרה אלינו מבוסטון" ויש לה מלא תמונות ואלבומים והיא מייד נכנסת ל"דוברי אנגלית" וגומרת עם הבגרות שנה לפני כולם, היא הייתה מושא הקנאה של כולנו. אף פעם לא חשבתי על הנקודה שאת מציגה כאן, הניתוק, המעבר, החזרה, הניסיון להתחיל מחדש. ברור לי גם שלמרות שהעולם היום עובד על אינטרנט ולכוווולם יש מסנג´ר מסוג כזה או אחר, אין שום תחליף ל"עוד עשר דקות אני קופצת אליך", וקצת מבאס כשזה הופך ל"עוד עשרה חודשים בביקור הבא שלי בארץ" שזה אגב מציק גם בגיל 25 המופלג... תמיד קל למצוא את הדברים השליליים בכל דבר (מי כמוני יודע...) אבל! כמו שאמרה לונדון - יש לך מצבור של חוויות שאחרים יכולים רק לחלום עליהם. באשר לחברים, עוד כמה שנים תגלי כמה פעמים במהלך החיים התחלפו לך מעגלי החברים... נכון, לכל אחד מאיתנו יש מישהו שאנחנו הולכים איתו מכיתה ב´3, אבל רוב החברים נרכשים בשל מאוחר יותר של החיים, את יודעת - אנשים משתנים וכו´. אז תנסי להפיק את המירב,

 

[נירנברג]

גליה אני יכול להבין אותך

אם זה שווה משהו אני יכול להבין אותך. אבל תדעי לך שזה לא רק לילדים, לדעתי זה קשור יותר באדם עצמו. חלקנו מסתמכים יותר על חברים מאחרים, ולחלקנו המשמעות של להיות ביחד פיזית (ללכת לסרט, לעשות טיול קטן וכו´) היא גדולה הרבה יותר. אני יכול להגיד לך שאני כבר לא ילד (28) ולי זה מאד חסר, המפגשים האלה של שישי אחר הצהרים עם החברה הקרובים, ללכת בשבת בבוקר לחוף הצוק, אפילו לטייל ברחוב ביום כיפור ולפגוש את כל אלה שלא פגשת מיום כיפור שעבר... יותר מזה אני חושב שאת עוד במצב טוב כי, "תקופת החברים לחיים" שלך עומדת רק להתחיל. (אני את רוב חברי הקרובים הכרתי בתיכון) אז תתעודדי לך ותדעי שיש זקנים ממך שגם להם זה מאד חסר... ניר-נברג

 

[גליה משם]

תודה רבה רבה על התגובות..

איני אדם שלילי, וכמובן שאני רואה גם את היתרונות. אחרי החודשיים הראשונים שלי כאן למדתי להסתגל, מחסום השפה נעלם, הכרתי המון המון אנשים חדשים, ישראלים ולא ישראלים. הכל היה טוב ויפה, הייתי מאושרת מאוד, והצלחתי להיות בקשר קרוב, גם אם בשלט רחוק, עם החברים בארץ. לא היו לי קשיים בכלל, ולמרות שתמיד אעדיף את הארץ על פני כל מקום אחר, אפילו לא ראיתי את השנה הבאה שאני הולכת לבלות כאן כמשהו לחשוש מפניו. אבל אז פתאום נפל לי האסימון, הגיע הקיץ וגם הגיע הזמן שהמון המון חברים שלי היו צריכים לחזור לישראל. וכך החל חודש מפרך של טקסי פרידה. כמעט בכל שבוע מישהו חשוב לי עזב. אז כתבתי לכל אחד מכתבי פרידה ארוכים וגם הם כתבו לי. אז קיבלתי את מספרי הטלפון שלהם בישראל. שבוע לפני, היינו נפגשים כל החברים של זה שעוזב ומנסים לבלות כמה שיותר זמן ביחד לפני הפרידה. הולכים למקומות הכי דומיננטים בחיים שלנו בשנה הזאת (הפארק ההוא מול התחנת רכבת שהדשא בו כבר התעצב לפני התנוחות שישבנו עליו יום ולילה, החנות ההיא שהמוכרים בה כבר מכירים את כולנו בשמות הפרטיים ובתאריכי יום הולדת, המסעדה ליד הבית ספר שהמלצרים בה יודעים שזאתי השחרחורת תמיד מזמינה סלט יווני והגבוהה תמיד שותה מיץ תפוחים חם..). וכל שבוע הטקס הזה חוזר רק עם אנשים אחרים. והשיא שלו הוא המפגש בבית של אותו בנאדם (שמתנצל שוב ושוב שאין לו איפה להושיב אותנו כי הרי הספה כבר נלקחה על ידי המוברז), ביום בו הוא עוזב... השתיקה המביכה... עד שמישהו צוחק ואומר שאנחנו בטח נראים נורא מפגרים. ושוב שתיקה.. ואז מישהו מתנפל על זה שעוזב בחיבוקים.. והמכתבי טיסה "לפתוח רק במטוס!! נועד למקרה חירום של שיעמום".. ואז מוענק האלבום שכולנו הכנו, עם התמונות המפדחות מהסילבסטר, וכולנו מצתופפים על הריצפה להיזכר... ואז מישהו בוכה.. ואז גם כל השאר.. ואז ההוא שעוזב נכנס למכונית וכולם יודעים שהפעם הבאה שנראה אותו, תהיה בעוד שנה שלמה. ורק יום אחרי ההתאוששות מהפרידה, כבר צריך להתחיל להתכונן לפרידה הבאה. ככה בערך נראה החודש האחרון שלי. ואתמול נפרדתי מהבנאדם הכי חשוב לי בעולם. סיכמנו שלא נבכה ובאמת לא בכינו. רק אחר כך דיברנו מהדרך ולמרות שלא הזכרנו את זה במפורש, לפי הקול והשתיקות הלא אופייניות לנו היה ברור ששנינו בוכים. ואיך אפשר להתנחם בעובדה שאני אהיה בדוברי אנגלית כשאחזור? אני לא בנאדם מאוד לא פרקטי, וכן אני מודעת לעובדה שלא כולם זוכים לעבור חוויה כזאת. אבל המחיר הוא עצום, הוא בלתי נסבל. וזה שונה ממכם, סטודנטים ואחרים שנלחמו לעזוב את הארץ. ההיפדות מהסביבה הטבעית שלכם היא -מרצונכם-, אתם החלטתם, אתם בחרתם, ולמרות כל הלחצים שאולי הייתם נתונים בהם, אף אחד לא הכריח אותכם לעלות למטוס. ומלבד זה, תזכרו שאנשים מחליפים חברים מרצונם, מתבגרים ומשתנים.. לא כך זה אצלי.

 

[שטיבלמן]

אני הולך להיות קשה איתך... sorry

בניגוד אלייך, אני סבור שדווקא כן יש לך אופי שלילי. את כבר אינך ילדה קטנה, ומבינה שאם הורייך בחרו לנסוע לחו"ל לשנתיים (נכון?), כנראה היו להם סיבות טובות מאוד מדוע לעשות זאת. ואת יודעת גם שזה מצב זמני בהחלט, ועוד מעט תשובי לארצינו האהובה (ממש לא ציני). תחשבי מה היה קורה אם: - הורייך היו מהגרים לתמיד וליבך היה נשבר מגעגועים - לא היה לך טוב באנגליה (?) - חברייך מישראל היו שוכחים אותך וזה היה כואב לך. אבל אף אחת מהתחזיות העצובות האלו לא התממשה. תחשבי על כל החברים הנפלאים שפגשת באנגליה, שלא היית זוכה להכיר לולא נסעתם. תראי איך הרחבת את המעגל החברתי שלך. אז את נאלצת להיפרד מהם כעבור שנה, אז מה??? תשמחי שיש לך מספיק חברים ושאת שומרת על קשר עם אלו שבארץ. בקיצור, תפסיקי לקטר. כן, קשה להיפרד מחברים. אבל אני יכול לחשוב על דברים הרבה הרבה יותר גרועים. אז קבלי את הרע באהבה, ויותר טוב, אל תתייחסי לזה כרע. תאמיני לי שכאשר תחזרי לארץ תתגעגעי לאנגליה, אז תנצלי עכשיו את הזמן שלך שם ואל תעסיקי אותך במחשבות שליליות. הרי אינך יכולה לשנות את המציאות בה את נמצאת - אז תדאגי להנות ממנה!! ובניגוד אלייך, אני חושב שזו חוויה נפלאה לילד לגור שנה-שנתיים בחו"ל. כן, גם השפה, גם נפתחים לעולם חדש, רוכשים חוויות חדשות, מכירים אנשים שונים. יש גם קשיים, אבל בכל פעולה בחיים יש טוב ויש רע.

 

[Yaniv-DC]

אפילו אני פחות קשה עם התלמידים

שלי...

 

[NYboy]

גליה משם../images/Emo62.gifלתשומת ליבך

תאמיני לי שיש כל כך הרבה בני גילך שמקנאים בבעיות האלו שיש לך, לא נורא מתוך ניסיון של שנים מגורים בשבע ערים בעולם (ללא הגזמה) עברתי אותם דברים ותאמיני לי זה רק חישל אותי. בגיל 14 גם שאלתי לפעמים שאלות כמוך וגם בי לא התחשבו ולא שאלו אותי איפה לגור ולאן לנסוע. וזה הזדמנות טובה לדעת מי הם החברים האמיתיים כי רק הם נשארים בקשר בסופו של דבר.

 

[שטיבלמן]

ברור...

באינטרנט יותר קל להגיד מה שבאמת חושבים (למרות שתמיד צריך לשמור על תרבות הדיון). מעבר לזאת, מנסיוני, אם רוצים לעזור לאנשים הנוטים לרחם על עצמם, לפעמים הכי טוב להיות תקיפים איתם. כמובן שאם מישהו נמצא במצוקה, עוזר לו אם מזדהים איתו ומצדיקים את רגשותיו. אך אם הוא ממשיך לדוש במצוקות שלו ולא מוצא דרך להתמודד איתם, לפעמים יעיל להתעמת איתו ולהגיד לו דברים קשים, לא להפגין הזדהות, וזאת על מנת להראות לו (או לאפשר לו לגלות לבד) זוית חדשה לדברים. טוב, אבל אתה המורה, לא אני...

 

[גליה משם]

אני בהחלט לא שלילית, בדיוק ההפך .

ואם היית מכיר אותי טוב יותר היית בוודאי יודע . אבל תודה רבה רבה על התגובות, האמת שזה דווקא כן שיפר לי את המצב רוח. הגלות שלי היא לא בריטניה אלא ארצות הברית. השיטה שבה נקטת מוכרת לי מאוד וגם אני השתמשתי בה לא פעם לנסות לעודד את חבריי המדוכאים (המוווון אנשים עצובים בזמן האחרון), אך נוכחתי לדעת שהיא לא ממש עובדת. צרת אחר חצי נחמה, הצגת מקרים יותר חמורים או תחזיות נוראיות למה שהיה יכול לקרות אך לא קרה. ובכן, זה לא ממש מנחם. לא אותי, לפחות. אני לא מרחמת על עצמי! בכלל לא, אני רק מהרהרת ומשתפת. בהחלט ניצלתי את המעבר לכאן, ומלבד החודשים הראשונים הייתה לי שנה פוריה מאוד. יש לציין שהיא היתה יכולה להיות פוריה בדיוק באותה מידה אילו התגוררתי בארץ, או אפילו יותר. אבל אני לא מתלוננת. החיים שלי טובים. וגם, כמובן שלא סיפרתי כאן את כל הפרטים על המצב, שהוא לא פשוט כמו שהוא נראה. כי הרי כשמדובר ביחסים בין אנשים תמיד יש משהו מעבר למה שאפשר להסביר במילים. ודבר כמעט אחרון, ההודעה הראשית שכתבתי נועדה רק כדי להזהיר הורים שרוצים לעבור לחוצלארץ, לחשוב טוב טוב על מה הם מעוללים לילדיהם. כי מהיכרות עם ישראלים שעברו לכאן אני מכירה כמה מקרים קיצוניים של אנשים שחיים בגעגועים לישראל ומסרבים ליצור קשר עם אמריקאים, או ההפך הגמור- אנשים שמתכחשים למולדתם ולא רוצים אפילו לחזור לעשות צבא (ורק זה חסר למדינה שלנו כרגע). כמובן שלא חסר כאלה שהסתגלו למצב כמו שצריך, אבל בגיל שביר כמו גיל ההתבגרות... צריך להיזהר. (אני מכירה אחד שאושפז כמה חודשים בבית חולים פסיכאטרי אחרי המעבר ובסוף החזירו אותו לארץ לגור עם הסבתא). ואם החלטתם כן לעבור, הכי חשוב זה לא לעשות צעדים בלתי הפיכים. לא למכור את הבית, או דברים כאלה. לבוא לשנה, שנתיים, ואז להחליט להמשך. אנשים איבדו את חסכונות חייהם על דברים כאלה. ואחרון חביב! אפשר להצטרף לפורום שלכם?

 

[ורד מלונדון]

גליה - אני מסכימה אתך

גם אני חושבת שאת חיובית ולא שלילית לחלוטין. זכותך "לקטר". כן, הוריך עשו לך את זה בלי לשאול אותך, ובלי להתחשב בך. אבל יש לך כושר ביטוי מעולה, הצלחת להביא את הבעיה לדיון ולשמוע כמה עיצות ודיעות, היית כנה עם עצמך ואתנו - ואם הייתי אמא שלך - הייתי מאוד גאה בך על כך. האם תראי לה את מה שכתבת בפורום ואת התגובות? הכי חשוב, כשחברים מסביבך עוזבים, שבבית תהיה לך משענת חזקה. לא כתבת אם יש לך אחים ואחיות ואיך הם מסתגלים למצב. חוצמזה, הרי גם אותם חברים ישראלים שנפרדו ממך השנה חווים את אותן חוויות - איך הם מרגישים? בתי נולדה בלונדון ולמדה בביה"ס "אינטרנשיונל" שכשמו כן הוא - גם שם כל קיץ היו פרידות ודמעות. היו תקופות שהיא נסתה לא להתקשר יותר מדי לתלמידים כי הם היו עוזבים. בגיל 16 היא עזבה לבית-ספר אחר. היא עדיין בקשרי אי-מייל עם החברים הישנים, אבל את הזמן מבלה עם חברים מבית הספר האחרון. עכשיו היא בת 18. וכן, כל אחד נפוץ לדרכו, לאוניברסיטה אחרת בעיר אחרת באנגליה. ואת יודעת מה? היא ממש מצפה בקוצר רוח לפגוש חברים חדשים. ולמה הסיפור הארוך הזה? כדי לעודד אותך שלכל מצב מתרגלים.

 

[גליה משם]

תודה רבה רבה רבה )

לשאלתך, לא, לא אראה להוריי את מה שכתבתי בפורום.. הם מכירים את תחושותיי, אבל לא מבינים אותי, כי הם לא שמרו קשר עם אף אחד מהארץ, וגם לא הקימו שום קשר ממשי כאן. ובהתחשב בילדות הרגועה שהיתה לכל אחד מהם, אני יודעת שמעולם לא חוו פרידה כזאת מחבריהם. יש לי אחים ואחיות שנשארו בישראל, כיוון שהם כבר עצמאיים. החברים הישראלים שלי גם סובלים נורא מהמצב, כמוני. ידיד שלי, שזאת שנתו השניה כאן, נפרד במשך השנתיים האלה מיותר משלושים אנשים קרובים אליו. אבל זה אף פעם לא נעשה בשבילו קל יותר. חברה אמריקאית שלי נפרדה במשך השנים מארבעה אנשים קרובים אליה, שחזרו לישראל, וכרק הגעתי היא התרחקה ממני כי פחדה שנקשר אחת לשניה ובסוף אעזוב. תודה רבה על התגובה אני מניחה שבתך באמת התרגלה למצב, אני חוששת שבשבילי זה לא יהיה כל כך פשוט .

 

[עדי בשמיים]

גליה, את כותבת נורא יפה

ולמרות שאני לא ממש כאן לאחרונה הייתי מוכרחה להגיב, כי אני כל כך מזדהה עם מה שאת אומרת. גם אני לא הגעתי הנה מרצוני או בגללי, הגעתי הנה מרצונו של אדם אחר... והמחיר שאני משלמת הוא כבד, לפעמים כבד מדי. ואני רוצה לשתף אותך במשהו שכתבתי ביום העצמאות האחרון. ואני רוצה לספר לך שזה לא תמיד יהיה כך, שזה נעשה יותר קל, ושאת החברים האלה שאת בונה עכשיו וכל כך חשובים לך, תדעי לשמור ולטפח והם יהיו לך לתמיד. כי כאחת שהחברים שלה הם כל מה שיש לה בעולם הזה ואחריו אני יכולה להגיד לך, שלא הזמן ולא המרחק העצום ולא הקשיים האחרים, לא מצליחים לטשטש אפילו במעט את עוצמת החברות שלנו. השארתי אחריי בישראל שלושה אנשים שכל יום שעובר לי בלעדיהם הוא נורא. אבל אני יודעת שתמיד תמיד אוכל לחזור אליהם, הם תמיד יהיו שם. ואני חושבת שגם את יודעת את זה. אז חבקי את החברים שלך וקבלי חיבוק אחד ארוך עבור עצמך, ותתנחמי בעובדה שאת ברת מזל שיש לך חברים שאת מרגישה כל כך הרבה לגביהם. ותאמיני לי, זה נדיר, וזה נפלא, וזה לתמיד. והנה הקישור.

 

[Drunkard pathway]

לגלית המקסימה

הייתי מציעה לא לעשות מהפרידות טקס. מספיק להיפגש פעם אחת כדי להיפרד ממישהו. ובוודאי לא לבוא אליו הבייתה אחרי שהרהיטים נארזו ונשלחו. כי הסלון הריק גורם לכולם להרגיש עוד יותר אולי ינחם אותך לדעת שזה גיל שנעים בו מקיצוניות לקיצוניות. כל מאורע משמח הופך לדבר הכי נפלא בעולם, וכל אירוע עצוב הופך לדבר הכי גרוע בלי שום פרופורציה. לו היית חווה את החוויות האלה בעוד עשר שנים היית רואה את זה בצורה אחרת לגמרי. לזמרת סי היימן הייתה אותה בעייה עם אבא שלה. גם הוא הריץ את משפחתו ממקום למקום מספר פעמים.ובכל פעם היא נשברה מחדש. בסופו של היא לא הסכימה למשיך להתרוצץ בעולם ונשארה בארץ בקיבוץ. את יכולה ליצור איתה קשר דרך פורום המעריצים שלה באתר תפוז. כרמלה מישראל

 

[גליה משם]

לכרמלה המקסימה עוד יותר

הטקסים לא נעשים באופן מודע. רק אחרי כמה פעמים הבחנתי בתבנית. אני חושבת שעד כמה שזה לא בריא, זאת הדרך הטובה ביותר לתת לבנאדם שעוזב הרגשה טובה.

 

[Taliy]

ואוו

עדי , נעלמו לי המילים ונאלמתי. מה קורה ?

 

[עדי בשמיים]

הי חמודה

לא ראיתי אותך כאן הרבה זמן. אני עוברת ימים לא קלים (כמו כולם?) וההודעות של גליה הוציאו את הכל החוצה. בינתיים היום אני נוסעת לסן פרנסיסקו, ומקווה שהשבוע הקרוב יהיה טוב ורגוע יותר... ספרי קצת מה קורה איתך.

 

[Taliy]

הי

אני די עסוקה בזמן האחרון, אני עובדת על התיזה ופרוייקטים שקשורים אליה , מה שדי גוזל את רוב הזמן שלי. אני נמצאת פה מידי פעם (העיניים כבר שורפות מover time על המחשב

), אבל משתתפת פאסיבית. אני עוד מעט מגיעה לצומת חדש, להמשיך באקדמיה או לחזור לתעשייה, ושאלת מיליון הדולר!! איפה?!!!! מה שבטוח משעמם לא יהיה. האחיין שלי (יש לי אחיין בן "שנתיים וחצי") פשוט מצליח לרכך כל מצב רוח, הוא כל-כך מצחיק ויש לו פה (שיהיה בריא טפו טפו טפו ). וכשהוא מגיע הוא מחבק עם הידיים הקטנות שלו ונותן נשיקות עם כל הלב - ואוו. מה קורה אתכם? לאן פניכם מועדות? סאן פרנסיסקו מדהימה

 

[גליה משם]

תודה, גם את כותבת נהדר )

קראת את הקישור בוואינט, ואני חייבת לציין שריגשת אותי מאוד. הזווית שלך בקשר להיותך ישראלים מעניינת מאוד, אבל למזלי, חוץ מהגעגועים וייסורים במחשבה על איך זה כאן ואיך זה שם, אני לא יכולה להזדהות עם כל השאר. הייתי רוצה להציג את נקודת המבט שלי בקשר ללהיות ישראלית בחו"ל. מאז שהגעתי לכאן אני עונדת שרשרת עם מגן דויד עליה, וכמובן שעל קיר החד שלי מתנוסס דגל ישראל שרכשתי בחנות יהודית. חבריי האמריקאים מקבלים את זה כמובן מאליו ואין שאלות בנושא. כאן אף אחד לא יוצא נגד ישראלים, גם כיוון שיש המונים, וגם כי כבר התרגלו. חבריי הקרובים יכולים לנהל שיחות שלמות בעברית עם מבטא מצחיק, וכמובן שבערך כל תלמיד בשכבה שלי יכול לקלל בשילוב של עברית וערבית במומחיות כמו כל ישראלי מצוי. חברה שלי, נוצרייה, קנתה גם מגן דויד והיא עונדת אותו עליה ורוצה להצטרף לתוכנית המתנדבים ולהגיע לקיבוץ בישראל בכיתה י"א. יש לי אפילו כמה חברים מוסלמים מאירן וכל עוד אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, הכל טוב ויפה, ויש המון דברים משותפים בין התרבויות. את האוכל אנחנו קונים בחנויות הערביות כמובן, כי לתוצרת האמריקנית התקשנו להסתגל. אנשים שלא מכירים אותי מקרוב בטוחים שישראל זה מקום שהסמים בו חופשיים למרות שהשתדלתי להסביר להם שזה לא נכון, גם אליהם הגיעה השמועה על "מסיבות האסיד הכי טובות בעולם". מנהג הנרגילה, שנפוץ מאוד בקרב הישראלים כאן ונותן לכולנו להרגיש מחוברים לשורשים, נראה לאמריקאים כמו צורה ים תיכונית של סמים קלים. ולא משנה כמה מסבירים להם. כשאני שומעת על אח של מישהו, שסיים תיכון ועכשיו הלך ללמוד באוניברסיטת קולומביה, ואני משווה אותו לסיפור של מישהו אחר שעכשיו משרת בצבא בארץ, אני לא מרגישה צביטה בלב, אלא גל של גאווה שהצעירים במדינה שלי "שווים" יותר. לא מבחינה פיזית או שיכלית, אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל בן 18 שמשרת את המדינה שלו נחשב בעיני הרבה יותר מבן 18 שהתקבל לאוניברסיטה מובילה. בדיונים על פטריוטיות בשיעורי היסטוריה, אני נדהמת לראות את הגישה האנוכית של חבריי לכיתה. כשהמורה שאל אם צריך שכל אזרח צעיר יעשה שנת שירות למדינה בארצות הברית, מלבדי לא היה אחד שאמר כן. ושוב מציפה אותי הגאווה כשאני נזכרת בדיונים אצלי בבית ספר בארץ, איך היה דיון ער בקשר לשירות הצבאי, והמתנגדים לא אמרו שהמיסים שהם משלמים הם השירות שלהם, אלא שבמקום צבא אפשר להתנדב במקום אחר. המעבר לכאן עורר בי המון המון תחושות חזקות כלפי ישראל, וקצת הזיז אותי ימינה מדעותיהם הפוליטיות של הוריי. אני גאה מאוד בהיותי ישראלית, ואני יודעת שאני לעולם, לעולם, לא משנה מה מי מו, לא אוריד את הדגל מהקיר.

 

[sirpad]

hi galia

אני על מקלדת וירטואלית ולכן רק אומר ישר כח תתעלמי משטיבלמן וכשאחזור לבית שלי עם המחשב הישראלי שלי אפרוס את משנתי בנושא