שלום, אני חדשה כאן
- פותח הנושא לונה..
- פורסם בתאריך
היי לונה ../images/Emo39.gif
אם תדפדפי קצת בדפים אחורנית, תוכלי לקרוא על כל אחד ואחת מאיתנו. וכן, יש וחלקנו תוהים ומתחבטים ומתמודדים עם רגשות אשם במינון זה או אחר. זה לא משהו חדש... אני חושבת שזה קורה כמעט לכולנו. את שואלת למה, ואני חושבת שזה מתוך המקום של לקבל תשובה ולמצוא "אשמים" ולקחת אחריות על מי שאהבנו כל כך ועודנו אוהבים אותו/ה. אני, למשל, מאשימה את עצמי, לפעמים, ככה יוצא לי, שאם הייתי יותר עקשנית ואסרטיבית, אחותי היתה היום בחיים. מצד שני, אני מאוד מאמינה שכל דבר צריך היה לקרות. אז יש לי דילמות וקונפליקטים כל הזמן, בלי הפסק. אגב, אני ממליצה לראות את ההצגה "תמרה" בהבימה. יצאתי מההצגה הזו בתחושות מעורבלות. פיק ברכיים וקושי לדבר והתרגשות ופחדים ומחשבות מטורפות ומה לא. ההצגה הזו טלטלה אותי מאוד, ואני עדיין ממליצה עליה, כי היא מביאה איזה סוג של זוית לכל העסק הזה של מוות. ההצגה עוסקת באישה בת כ 50 שמחליטה לשים קץ לחייה ובמהלך ההצגה הצופים נחשפים לכל מיני פרקים מחייה, הבת, החתן, הבעל, המאהב, הדודות. ונכון שהפורום הזה לא "עוסק" במוות של מתאבדים/ות, אבל מה שאני לקחתי מההצגה הזו, זה שכשמישהו מת, אין מה להאשים אף אחד. ואני רוצה להגיד, שעם כל הקושי שהיה לי עם ההצגה, אני מרגישה הקלה מסוימת. שזה בעצם לא היה משנה מה היינו, אלה שנותרו מאחור, עושים. בכל אופן, אני לא יודעת איזה סוג של תשובה יכול להקל, אני לא חושבת שיש באמת תשובה, כי אולי השאלה הזו "איפה טעינו" או "מה היה קורה אם...", או "איך היינו עושים אחרת על מנת ש..." הוא שגוי ורק מביא לנו עוגמת נפש בלתי רגילה ומפילה אותנו שדודים ומותשים. השאלה היא קודם כל להבהיר לעצמך, מה בדיוק גורם לך לחוש באותם רגשות אשמה. למה את מרגישה אשמה. איך את רואה את "החלק" שלך במוות של אותו אדם קרוב. אחרי שתעני לעצמך על השאלות האלה, נוכל לדבר יותר ל האיך וכמה ומה עושים איתם. שלך, רויטל.
אם תדפדפי קצת בדפים אחורנית, תוכלי לקרוא על כל אחד ואחת מאיתנו. וכן, יש וחלקנו תוהים ומתחבטים ומתמודדים עם רגשות אשם במינון זה או אחר. זה לא משהו חדש... אני חושבת שזה קורה כמעט לכולנו. את שואלת למה, ואני חושבת שזה מתוך המקום של לקבל תשובה ולמצוא "אשמים" ולקחת אחריות על מי שאהבנו כל כך ועודנו אוהבים אותו/ה. אני, למשל, מאשימה את עצמי, לפעמים, ככה יוצא לי, שאם הייתי יותר עקשנית ואסרטיבית, אחותי היתה היום בחיים. מצד שני, אני מאוד מאמינה שכל דבר צריך היה לקרות. אז יש לי דילמות וקונפליקטים כל הזמן, בלי הפסק. אגב, אני ממליצה לראות את ההצגה "תמרה" בהבימה. יצאתי מההצגה הזו בתחושות מעורבלות. פיק ברכיים וקושי לדבר והתרגשות ופחדים ומחשבות מטורפות ומה לא. ההצגה הזו טלטלה אותי מאוד, ואני עדיין ממליצה עליה, כי היא מביאה איזה סוג של זוית לכל העסק הזה של מוות. ההצגה עוסקת באישה בת כ 50 שמחליטה לשים קץ לחייה ובמהלך ההצגה הצופים נחשפים לכל מיני פרקים מחייה, הבת, החתן, הבעל, המאהב, הדודות. ונכון שהפורום הזה לא "עוסק" במוות של מתאבדים/ות, אבל מה שאני לקחתי מההצגה הזו, זה שכשמישהו מת, אין מה להאשים אף אחד. ואני רוצה להגיד, שעם כל הקושי שהיה לי עם ההצגה, אני מרגישה הקלה מסוימת. שזה בעצם לא היה משנה מה היינו, אלה שנותרו מאחור, עושים. בכל אופן, אני לא יודעת איזה סוג של תשובה יכול להקל, אני לא חושבת שיש באמת תשובה, כי אולי השאלה הזו "איפה טעינו" או "מה היה קורה אם...", או "איך היינו עושים אחרת על מנת ש..." הוא שגוי ורק מביא לנו עוגמת נפש בלתי רגילה ומפילה אותנו שדודים ומותשים. השאלה היא קודם כל להבהיר לעצמך, מה בדיוק גורם לך לחוש באותם רגשות אשמה. למה את מרגישה אשמה. איך את רואה את "החלק" שלך במוות של אותו אדם קרוב. אחרי שתעני לעצמך על השאלות האלה, נוכל לדבר יותר ל האיך וכמה ומה עושים איתם. שלך, רויטל.
קודם כל,
תודה שהגבת. הדילמות והקונפליקטים שאת מדברת עליהם - גם לי יש אותם, ובדיוק בגלל האמונה שלי בזה שמה שקרה היה צריך לקרות בסופו של דבר... ולאו דווקא במקרה המסויים הזה.. העניין הוא, שאצלי, הסיפור הזה ארוך מאוד.. והוא נמשך הרבה שנים, ואני לא יכולה שלא לתהות - היה לי כל כך הרבה זמן.. למה לא עשיתי שום דבר.. אני יודעת מה גורם לי לחוש רגשות אשמה, ולמה אשמה... ולדעתי החלק שלי במוות היה, שפשוט לא עשיתי שום דבר... את יודעת מה זה אדישות? תכפילי במיליון.. ותקבלי את איך שאני הגבתי.. לא עזרתי בשום דבר.. לא הייתי בכלל בבית על מנת לעזור.. אולי היא פשוט הרגישה שאין לה בשביל מה להילחם... אין לה שום דבר יותר בעולם.. ושבשביל מה לה לחיות.. והיא פשוט ויתרה.. הייתי פותחת את הסיפור.. אבל אני לא יודעת אם אפשר לדבר על זה כאן בפורום.. בכל מקרה.. אשמח לקבל תגובות נוספות, ואם יאשרו לי לכתוב את הסיפור שלי... תודה לך רויטל..
תודה שהגבת. הדילמות והקונפליקטים שאת מדברת עליהם - גם לי יש אותם, ובדיוק בגלל האמונה שלי בזה שמה שקרה היה צריך לקרות בסופו של דבר... ולאו דווקא במקרה המסויים הזה.. העניין הוא, שאצלי, הסיפור הזה ארוך מאוד.. והוא נמשך הרבה שנים, ואני לא יכולה שלא לתהות - היה לי כל כך הרבה זמן.. למה לא עשיתי שום דבר.. אני יודעת מה גורם לי לחוש רגשות אשמה, ולמה אשמה... ולדעתי החלק שלי במוות היה, שפשוט לא עשיתי שום דבר... את יודעת מה זה אדישות? תכפילי במיליון.. ותקבלי את איך שאני הגבתי.. לא עזרתי בשום דבר.. לא הייתי בכלל בבית על מנת לעזור.. אולי היא פשוט הרגישה שאין לה בשביל מה להילחם... אין לה שום דבר יותר בעולם.. ושבשביל מה לה לחיות.. והיא פשוט ויתרה.. הייתי פותחת את הסיפור.. אבל אני לא יודעת אם אפשר לדבר על זה כאן בפורום.. בכל מקרה.. אשמח לקבל תגובות נוספות, ואם יאשרו לי לכתוב את הסיפור שלי... תודה לך רויטל..
לונה....
כמה דברים, קודם כל אני רוצה לעודד אותך לכתוב את כל מה שבא לך כאן. הכתיבה עצמה גורמת למעין "שחרור קיטור" וחשוב מכך, היא גורמת לארגון של הדברים וארגון של המחשבות ולכן בכתיבה (כך לפחות אני חש) הדברים מתבהרים מעצמם. לגבי תחושת האשמה, אז זה משהו שאני יכול להעיד על עצמי ועל משפחתי שהוא קיים בצורה זו או אחרת אצל כל אחד מאיתנו - למרות הידיעה הברורה שלאיש לא היתה יכולה להיות דרך להשפיע על מה שקרה. תוכלי לדפדף בהודעות הקודמות ולקרוא את הסיפור כולו. רגשות האשם מציפים את כולנו וחשוב לי שההורים ינקו את עצמם מתחושת האשמה כיוון שהם אינם אשמים אך התהליך הוא ארוך. ועוד הערה קטנה לגבי הנושא הראשון, אז דעי לך שיש כאן אנשים נפלאים שלי אישית נוח לחלוק איתם את המחשבות, למרות שאני ממעט לכתוב כיוון שאני מפחד לפגוע ברגשות. אני יודע שאני נפגע בקלות מכל אמירה המכוונת לעברי (כאן ובמחוזות הפחות וירטואליים) ואיני רוצה לפגוע באיש. (מבחינתי) את מוזמנת לכתוב כאן כל דבר שעולה על דעתך. אני כאן כדי לקרוא לפחות כמה פעמים ביום. שלך פשוש
כמה דברים, קודם כל אני רוצה לעודד אותך לכתוב את כל מה שבא לך כאן. הכתיבה עצמה גורמת למעין "שחרור קיטור" וחשוב מכך, היא גורמת לארגון של הדברים וארגון של המחשבות ולכן בכתיבה (כך לפחות אני חש) הדברים מתבהרים מעצמם. לגבי תחושת האשמה, אז זה משהו שאני יכול להעיד על עצמי ועל משפחתי שהוא קיים בצורה זו או אחרת אצל כל אחד מאיתנו - למרות הידיעה הברורה שלאיש לא היתה יכולה להיות דרך להשפיע על מה שקרה. תוכלי לדפדף בהודעות הקודמות ולקרוא את הסיפור כולו. רגשות האשם מציפים את כולנו וחשוב לי שההורים ינקו את עצמם מתחושת האשמה כיוון שהם אינם אשמים אך התהליך הוא ארוך. ועוד הערה קטנה לגבי הנושא הראשון, אז דעי לך שיש כאן אנשים נפלאים שלי אישית נוח לחלוק איתם את המחשבות, למרות שאני ממעט לכתוב כיוון שאני מפחד לפגוע ברגשות. אני יודע שאני נפגע בקלות מכל אמירה המכוונת לעברי (כאן ובמחוזות הפחות וירטואליים) ואיני רוצה לפגוע באיש. (מבחינתי) את מוזמנת לכתוב כאן כל דבר שעולה על דעתך. אני כאן כדי לקרוא לפחות כמה פעמים ביום. שלך פשוש
הי לונה....קודם כל ברוכה הבאה בצל
קורתינו השחורה....ולגבי ריגשות אשמה? אז אני רוב הזמן מצליחה לחיות טוב עם עצמי, יחד עם זאת, שנה וחציאחרי, לפני כשבועיים , פתאום שקעתי במרה שחורה, והחלטתי שבעצם לא נתתי לו אפשרות אחרת חוץ מלמות. לי היה ברור מהרגע הראשון שאין תקוה במחלה שלו, והובלתי אותו ועזרתי לו להתמודד ולקבל עליו את הגזירה. וככל שהמשכתי במחשבות הרעות האלו, שכנעתי את עצמי שהיו גם מצבים שבהם לא רצה לבוא להיות אצלי, אז בטוח שזו היתה הסיבה. אבל את יודעת מה? הוא איננו, ואני פה. וזה מה שיש. יודעת שעשיתי את המכסימום, יודעת שאהב אותי. יודעת שאהבתי אותו. יודעת שחייבת להמשיך. יודעת שמחשבות מהסוג הנ"ל לא יובילו אותי למקום טוב יותר, והיום יותר מאי פעם, לא מוכנה לתת למחשבות האלה להשתלט עלי. כן יודעת שהחיים קצרים מדי מכדי לוותר לעצמי. וכשתרגישי מוכנה ספרי את סיפורך. לא בגלל חוש המציצנות שלנו, רק מתוך הרגשת של פורקן ושיחרור לנפשך. שיהיה לך ולכולנו רק טוב.
קורתינו השחורה....ולגבי ריגשות אשמה? אז אני רוב הזמן מצליחה לחיות טוב עם עצמי, יחד עם זאת, שנה וחציאחרי, לפני כשבועיים , פתאום שקעתי במרה שחורה, והחלטתי שבעצם לא נתתי לו אפשרות אחרת חוץ מלמות. לי היה ברור מהרגע הראשון שאין תקוה במחלה שלו, והובלתי אותו ועזרתי לו להתמודד ולקבל עליו את הגזירה. וככל שהמשכתי במחשבות הרעות האלו, שכנעתי את עצמי שהיו גם מצבים שבהם לא רצה לבוא להיות אצלי, אז בטוח שזו היתה הסיבה. אבל את יודעת מה? הוא איננו, ואני פה. וזה מה שיש. יודעת שעשיתי את המכסימום, יודעת שאהב אותי. יודעת שאהבתי אותו. יודעת שחייבת להמשיך. יודעת שמחשבות מהסוג הנ"ל לא יובילו אותי למקום טוב יותר, והיום יותר מאי פעם, לא מוכנה לתת למחשבות האלה להשתלט עלי. כן יודעת שהחיים קצרים מדי מכדי לוותר לעצמי. וכשתרגישי מוכנה ספרי את סיפורך. לא בגלל חוש המציצנות שלנו, רק מתוך הרגשת של פורקן ושיחרור לנפשך. שיהיה לך ולכולנו רק טוב.
תודה לך, וגם לפשוש..
האמת היא שרציתי לכתוב פה כבר מהצהריים.. אבל לא ידעתי אם זה המקום.. חשבתי הרבה איך לנסח את ההודעה הזו, כדי שתהיה ברורה גם לכם וגם לי, אז החלטתי קודם לספר את הסיפור, ואח"כ לדבר על המסקנות שלי, הרגשות שלי, וכדו´.. (אגב, מן הראוי לציין, שאני בת 16, יום הולדת בדיוק היום, ה-17.7.02 ואני מרגישה נורא ואיום.. ) בערך בשנות ה-50, היו המון מחלות ומגיפות בארץ ישראל (שיתוק ילדים, מחלות עיניים, שחפת, וכדו´) וביניהן, מחלה מסויימת שנקראת "גזזת". מחלה זו נוצרת כאשר "כינים" או חרקים, או מה שלא יהיה, ממין מסויים, היו עוברות מילד לילד (מחלה זו הייתה נפוצה בעיקר בקרב הילדים), משתקעות על הקרקפת, ומתחילות לאכול אותה.. ולהיכנס מתחתיה.. הפתרונות למחלה היו גזיזת השיער, ולאחר מכן הקרנות ממושכות... משהו שממש דומה לסרטן.. ואמא שלי חלתה בזה, כמו גם 3 אחיה. הטיפולים חלפו, הילדים הבריאו, והעתיד היה נראה ורוד ונחמד.. ואז אני באתי לעולם.. בלה בלה בלה (מריצה את ה"קלטת" הדימיונית שלי) כשהייתי בת 7 בערך, תקפו את אמי סחרחורות וכאבי ראש חוזרים ונשנים.. כל בוקר היא הייתה קמה, מקיאה ת´נשמה.. חוזרת לישון.. ותוך כדי מנסה להחזיק בית.. מנקה, מבשלת.. מטפלת בילדה בת 7, בבעל שעובד קשה וחוזר מאוחר הביתה.. היא הלכה להמון רופאים, שבדקו, ולא הבינו בכלל מה יש לה, ושלחו אותה לפסיכיאטר, שקבע שכל הכאבים זה אצלה בראש, ושהיא קצת לא בסדר... נתן לה כדורים ושלח הביתה.. בינתיים ההקאות והסבל נמשכים.. רק לאחר שנה וחצי מתחילת התופעות, רופא עיניים שביצע בדיקה פשוטה, ראה שמשהו לא בסדר.. נערכו בדיקות נוספות, והתברר שהתפתח לה גידול באורך 8.5-7 ס"מ על גזע המוח. הפתרון היה ניתוח, שבו הסירו רק חלק מהגידול, ולאחר מספר חודשים התבצע ניתוח נוסף, במטרה להסיר את החלק הנותר. כל הבית נרתם לעזרה (אבי, ואחי הגדול, המבוגר ממני ב-17 שנים) ורק אני המשכתי לחיות כרגיל... הכל בסדר.. אין שום בעיות.. אתם בוודאי חושבים לעצמכם "היא היתה בסה"כ ילדה קטנה, מה היא מבינה? איך היא מצפה מעצמה לעזור בגיל כזה.." וכו´.. וזה גם מה שהמשפחה שלי חשבה.. בהתחלה. לאחר מכן, היו הקרנות וטיפולי כימותרפיה נוספים, בדיקות מעקב, וכל מה שכרוך בכך. לאט לאט המצב החל להדרדר, אמי התקשתה במטלות הבית, בעיות בזיכרון, בתפקוד הרגיל, נבדקה שנית, ונשלחה לניתוח נוסף, כי התברר שהגידול חזר.. לאחר הניתוח השלישי, הבאנו הביתה מטפלת פיליפינית, שטיפלה ועזרה 24 שעות ביממה, למשך שנה.. אחריה הגיעה מטפלת נוספת, מבולגריה, שהיא כבר סיפור אחר לגמרי.. היא לא טיפלה באמי כראוי, ופעמים רבות גיליתי אותה במצב קשה (חצי מיובשת, רעבה, וכדו´). בינתיים, המצב ממשיך להתדרדר, אמי נתקלת בקשיים בדיבור, בהליכה, בחשיבה, וכדו´. לאחר שנה בערך, נעשו בדיקות נוספות שגילו שלאמי יש נוזלים שלוחצים לה על גזע המוח וזה הגורם לבעיות בתפקוד.. מיד נעשה ניתוח רביעי על מנת לנקז את הנוזלים.. המצב הוקל במעט, אך חזר להתדרדר. לבסוף, יומיים לאחר מסיבת הסיום שלי בכתה ח´, נכנסתי לחדר של אמי. היא הייתה צמאה מאוד, והביטה בכוס מיץ התפוזים שהחזקתי ביד. קרבתי אליה את הכוס והיא שתתה בעזרת קש.. אחרי שהיא סיימה.. היא אמרה לי (אחרי חודשים שהיא בכלל לא הגיבה!!) "אני אוהבת אותך, נשמה שלי". ואז אמרתי לה "גם אני אוהבת אותך" הנחתי את הכוס, ונכנסתי להתקלח. כעבור 10 דקות שמעתי צעקות מחדר השינה.. אבי ניסה להעיר את אמי, ולא הצליח.. עברו עוד 10 דקות, ומד"א נכנסו... היו ניסיונות להחיותה, שנכשלו לבסוף.. וזה סוף הסיפור.. אני רוצה להוסיף, שכל מה שכתבתי, נמשך במשך 7 שנים.. (היא נפטרה כשהייתי בת 13 וחצי...) 7 שנים שלמות של סבל לאמי, ושל אדישות מצדי.. כשהגעתי לגיל 10,11,12 יכולתי לעזור, לנסות לשוחח איתה, להכין לעצמי ארוחת צהריים, לא להתפנק על כל שטות.. לטייל איתה ברחוב מדי פעם.. טוב שנזכרתי רק בחצי השנה האחרונה לפני מותה, וגם זה היה לא לעיתים קרובות מדי.. חוץ מזה, שחודש וחצי לפני מותה גיליתי שאבי בוגד בה עם המטפלת הבולגרייה... שאגב, חיה בבית שלי עד היום.. ניסיתי להתפטר ממנה, וכל ניסיונותי עלו בתוהו.. אולי פשוט נמאס לה להיאבק.. סביר להניח שהיא הבינה שמשהו לא בסדר עם אבא שלי, אולי היא הבינה, עמוק בפנים, ופשוט לא יכלה להביע את מה שרצתה לומר... דודתי, אחותה של אמי, סיפרה לי פעם שאמי ניסתה לספר לה משהו בקשר לזה כשהיא מלמלה את שמו של אבי.. אולי היא ראתה שאין לה סיבה לנסות להמשיך.. אולי הבינה שאני לא אהיה איתה תמיד בשביל לעזור, ושאם אבא שלי זה אבוד... אחי כבר היה נשוי והקים משפחה משלו.. אולי אם הייתי שם יותר, אם הייתי מראה יותר אכפתיות, היא לא הייתה מוותרת.. כאילו כמה קשה היה לי להכנס ולהביט בה, לשאול לשלומה, גם בידיעה שהיא לא תגיב.. רק שתראה, שתנסה, לא יודעת מה.. לסיכום, זה כבר יום ההולדת השלישי שלי, בלעדיה, ואני פותחת אלבום ונזכרת בתמונות משפחתיות מימי הולדת קודמים, שלי, שלה, של אבי.. ופשוט עולות לי דמעות בעיניים.. רק דמעות.. זה אפילו לא בכי... רק דמעה או שתיים בזוית העין.. וזהו.. אני משערת שזה התארך יותר ממה שציפיתי.. אבל תודה, באמת עזר לי לספר.. השאלה היא מה יעזור לי להתגבר, אם בכלל.. כבר חלפו שלוש שנים.. מה יהיה איתי? תגיבו, אם מתחשק לכם..
האמת היא שרציתי לכתוב פה כבר מהצהריים.. אבל לא ידעתי אם זה המקום.. חשבתי הרבה איך לנסח את ההודעה הזו, כדי שתהיה ברורה גם לכם וגם לי, אז החלטתי קודם לספר את הסיפור, ואח"כ לדבר על המסקנות שלי, הרגשות שלי, וכדו´.. (אגב, מן הראוי לציין, שאני בת 16, יום הולדת בדיוק היום, ה-17.7.02 ואני מרגישה נורא ואיום.. ) בערך בשנות ה-50, היו המון מחלות ומגיפות בארץ ישראל (שיתוק ילדים, מחלות עיניים, שחפת, וכדו´) וביניהן, מחלה מסויימת שנקראת "גזזת". מחלה זו נוצרת כאשר "כינים" או חרקים, או מה שלא יהיה, ממין מסויים, היו עוברות מילד לילד (מחלה זו הייתה נפוצה בעיקר בקרב הילדים), משתקעות על הקרקפת, ומתחילות לאכול אותה.. ולהיכנס מתחתיה.. הפתרונות למחלה היו גזיזת השיער, ולאחר מכן הקרנות ממושכות... משהו שממש דומה לסרטן.. ואמא שלי חלתה בזה, כמו גם 3 אחיה. הטיפולים חלפו, הילדים הבריאו, והעתיד היה נראה ורוד ונחמד.. ואז אני באתי לעולם.. בלה בלה בלה (מריצה את ה"קלטת" הדימיונית שלי) כשהייתי בת 7 בערך, תקפו את אמי סחרחורות וכאבי ראש חוזרים ונשנים.. כל בוקר היא הייתה קמה, מקיאה ת´נשמה.. חוזרת לישון.. ותוך כדי מנסה להחזיק בית.. מנקה, מבשלת.. מטפלת בילדה בת 7, בבעל שעובד קשה וחוזר מאוחר הביתה.. היא הלכה להמון רופאים, שבדקו, ולא הבינו בכלל מה יש לה, ושלחו אותה לפסיכיאטר, שקבע שכל הכאבים זה אצלה בראש, ושהיא קצת לא בסדר... נתן לה כדורים ושלח הביתה.. בינתיים ההקאות והסבל נמשכים.. רק לאחר שנה וחצי מתחילת התופעות, רופא עיניים שביצע בדיקה פשוטה, ראה שמשהו לא בסדר.. נערכו בדיקות נוספות, והתברר שהתפתח לה גידול באורך 8.5-7 ס"מ על גזע המוח. הפתרון היה ניתוח, שבו הסירו רק חלק מהגידול, ולאחר מספר חודשים התבצע ניתוח נוסף, במטרה להסיר את החלק הנותר. כל הבית נרתם לעזרה (אבי, ואחי הגדול, המבוגר ממני ב-17 שנים) ורק אני המשכתי לחיות כרגיל... הכל בסדר.. אין שום בעיות.. אתם בוודאי חושבים לעצמכם "היא היתה בסה"כ ילדה קטנה, מה היא מבינה? איך היא מצפה מעצמה לעזור בגיל כזה.." וכו´.. וזה גם מה שהמשפחה שלי חשבה.. בהתחלה. לאחר מכן, היו הקרנות וטיפולי כימותרפיה נוספים, בדיקות מעקב, וכל מה שכרוך בכך. לאט לאט המצב החל להדרדר, אמי התקשתה במטלות הבית, בעיות בזיכרון, בתפקוד הרגיל, נבדקה שנית, ונשלחה לניתוח נוסף, כי התברר שהגידול חזר.. לאחר הניתוח השלישי, הבאנו הביתה מטפלת פיליפינית, שטיפלה ועזרה 24 שעות ביממה, למשך שנה.. אחריה הגיעה מטפלת נוספת, מבולגריה, שהיא כבר סיפור אחר לגמרי.. היא לא טיפלה באמי כראוי, ופעמים רבות גיליתי אותה במצב קשה (חצי מיובשת, רעבה, וכדו´). בינתיים, המצב ממשיך להתדרדר, אמי נתקלת בקשיים בדיבור, בהליכה, בחשיבה, וכדו´. לאחר שנה בערך, נעשו בדיקות נוספות שגילו שלאמי יש נוזלים שלוחצים לה על גזע המוח וזה הגורם לבעיות בתפקוד.. מיד נעשה ניתוח רביעי על מנת לנקז את הנוזלים.. המצב הוקל במעט, אך חזר להתדרדר. לבסוף, יומיים לאחר מסיבת הסיום שלי בכתה ח´, נכנסתי לחדר של אמי. היא הייתה צמאה מאוד, והביטה בכוס מיץ התפוזים שהחזקתי ביד. קרבתי אליה את הכוס והיא שתתה בעזרת קש.. אחרי שהיא סיימה.. היא אמרה לי (אחרי חודשים שהיא בכלל לא הגיבה!!) "אני אוהבת אותך, נשמה שלי". ואז אמרתי לה "גם אני אוהבת אותך" הנחתי את הכוס, ונכנסתי להתקלח. כעבור 10 דקות שמעתי צעקות מחדר השינה.. אבי ניסה להעיר את אמי, ולא הצליח.. עברו עוד 10 דקות, ומד"א נכנסו... היו ניסיונות להחיותה, שנכשלו לבסוף.. וזה סוף הסיפור.. אני רוצה להוסיף, שכל מה שכתבתי, נמשך במשך 7 שנים.. (היא נפטרה כשהייתי בת 13 וחצי...) 7 שנים שלמות של סבל לאמי, ושל אדישות מצדי.. כשהגעתי לגיל 10,11,12 יכולתי לעזור, לנסות לשוחח איתה, להכין לעצמי ארוחת צהריים, לא להתפנק על כל שטות.. לטייל איתה ברחוב מדי פעם.. טוב שנזכרתי רק בחצי השנה האחרונה לפני מותה, וגם זה היה לא לעיתים קרובות מדי.. חוץ מזה, שחודש וחצי לפני מותה גיליתי שאבי בוגד בה עם המטפלת הבולגרייה... שאגב, חיה בבית שלי עד היום.. ניסיתי להתפטר ממנה, וכל ניסיונותי עלו בתוהו.. אולי פשוט נמאס לה להיאבק.. סביר להניח שהיא הבינה שמשהו לא בסדר עם אבא שלי, אולי היא הבינה, עמוק בפנים, ופשוט לא יכלה להביע את מה שרצתה לומר... דודתי, אחותה של אמי, סיפרה לי פעם שאמי ניסתה לספר לה משהו בקשר לזה כשהיא מלמלה את שמו של אבי.. אולי היא ראתה שאין לה סיבה לנסות להמשיך.. אולי הבינה שאני לא אהיה איתה תמיד בשביל לעזור, ושאם אבא שלי זה אבוד... אחי כבר היה נשוי והקים משפחה משלו.. אולי אם הייתי שם יותר, אם הייתי מראה יותר אכפתיות, היא לא הייתה מוותרת.. כאילו כמה קשה היה לי להכנס ולהביט בה, לשאול לשלומה, גם בידיעה שהיא לא תגיב.. רק שתראה, שתנסה, לא יודעת מה.. לסיכום, זה כבר יום ההולדת השלישי שלי, בלעדיה, ואני פותחת אלבום ונזכרת בתמונות משפחתיות מימי הולדת קודמים, שלי, שלה, של אבי.. ופשוט עולות לי דמעות בעיניים.. רק דמעות.. זה אפילו לא בכי... רק דמעה או שתיים בזוית העין.. וזהו.. אני משערת שזה התארך יותר ממה שציפיתי.. אבל תודה, באמת עזר לי לספר.. השאלה היא מה יעזור לי להתגבר, אם בכלל.. כבר חלפו שלוש שנים.. מה יהיה איתי? תגיבו, אם מתחשק לכם..
רציתי להוסיף..
שהמצב בבית שלי, הוא לא ממש טוב, אני ואבא שלי לא מסתדרים, ויש המון כעס. ניסיתילדבר איתו על זה, אבל הוא עקשן מאוד, וקשה לדבר איתו על דברים, הוא מסרב להבין ולהביט בדברים דרך נקודת המבט שלי.. המפלץ הבולגרי עדיין כאן, ואין בינינו תקשורת.. בכלל. ותודה לאל שכך. וזהו.. לא כל כך נחמד לי מבחינת הבית.. אבל חוץ מזה, הכל טוב אצלי בעצם.. לפעמים אני חושבת שרק כשאני אעזוב את הבית (עוד שנתיים, הלוואי!!!) החיים יתחילו להסתדר לי.. אבל אני לא יודעת.. בכל מקרה, תודה
שהמצב בבית שלי, הוא לא ממש טוב, אני ואבא שלי לא מסתדרים, ויש המון כעס. ניסיתילדבר איתו על זה, אבל הוא עקשן מאוד, וקשה לדבר איתו על דברים, הוא מסרב להבין ולהביט בדברים דרך נקודת המבט שלי.. המפלץ הבולגרי עדיין כאן, ואין בינינו תקשורת.. בכלל. ותודה לאל שכך. וזהו.. לא כל כך נחמד לי מבחינת הבית.. אבל חוץ מזה, הכל טוב אצלי בעצם.. לפעמים אני חושבת שרק כשאני אעזוב את הבית (עוד שנתיים, הלוואי!!!) החיים יתחילו להסתדר לי.. אבל אני לא יודעת.. בכל מקרה, תודה
מזל טוב ילדה יפה ....../images/Emo65.gif
אין דבר יותר מרגיז לשמוע כשכואב לך ש..."הזמן יעשה את שלו..." אבל מה לעשות- כנראה שזו האמת. מה שעבר עלייך ומה שעדיין עובר עלייך, זה הרבה יותר ממה שילדה בגילך מסוגלת להכיל. מאחלת לך שתמצאי אוזן קשבת אצל מישהו שיוכל להקשיב , לעזור, לתמוך. אנחנו פה כמובן, אך אולי תוכלי למצוא מישהו דרך בית- ספר, הורים של חברות, שכנים....מישהו בעל מקצוע שיוכל להנחות אותך בכיוונים חיוביים. הכי חשוב מבחינתי , לא להסתגר, לא להרגיש בושה, לא להרגיש שאת היא זו שלא בסדר. אכן, את בסך הכל היית ועודך ילדה. ולא היתה שום סיבה שבגילך הכל כך צעיר תאלצי לטפל במבוגרים ממך. בואי נזכור שכל אחד אחראי לחייו, ולנסות לשנות מישהו אחר זו משימה בלתי אפשרית. אז אבא שלך מצא נחמה ברומניה, אחיך התחתן, ועכשיו- תורך!!! מגיע לך כל הטוב שבעולם!!אל תוותרי. חפשי אותו ובטוחה שתמצאי. אל תפחדי לפתוח פצעים, אל תפחדי להתמודד, להסיר חומות, להיפתח לפני אנשים, ותגלי שהעולם מלא באהבה שרק מחפשת נפש רגישה כמוך שתקבל אותך. מאחלת לך יומולדת שמח, גיל 16 גיל מפחיד אבל גם מלא הרפתקאות, הזדמנויות, ריגושים,אהבה. לכי על זה. באהבה גדולה, ממני.
אין דבר יותר מרגיז לשמוע כשכואב לך ש..."הזמן יעשה את שלו..." אבל מה לעשות- כנראה שזו האמת. מה שעבר עלייך ומה שעדיין עובר עלייך, זה הרבה יותר ממה שילדה בגילך מסוגלת להכיל. מאחלת לך שתמצאי אוזן קשבת אצל מישהו שיוכל להקשיב , לעזור, לתמוך. אנחנו פה כמובן, אך אולי תוכלי למצוא מישהו דרך בית- ספר, הורים של חברות, שכנים....מישהו בעל מקצוע שיוכל להנחות אותך בכיוונים חיוביים. הכי חשוב מבחינתי , לא להסתגר, לא להרגיש בושה, לא להרגיש שאת היא זו שלא בסדר. אכן, את בסך הכל היית ועודך ילדה. ולא היתה שום סיבה שבגילך הכל כך צעיר תאלצי לטפל במבוגרים ממך. בואי נזכור שכל אחד אחראי לחייו, ולנסות לשנות מישהו אחר זו משימה בלתי אפשרית. אז אבא שלך מצא נחמה ברומניה, אחיך התחתן, ועכשיו- תורך!!! מגיע לך כל הטוב שבעולם!!אל תוותרי. חפשי אותו ובטוחה שתמצאי. אל תפחדי לפתוח פצעים, אל תפחדי להתמודד, להסיר חומות, להיפתח לפני אנשים, ותגלי שהעולם מלא באהבה שרק מחפשת נפש רגישה כמוך שתקבל אותך. מאחלת לך יומולדת שמח, גיל 16 גיל מפחיד אבל גם מלא הרפתקאות, הזדמנויות, ריגושים,אהבה. לכי על זה. באהבה גדולה, ממני.
אויששששש
את כזאת מתוקה! אני חושבת שזה החיוך הראשון שלי היום.. תודה רבה לך, מכל הלב. בנוגע למה שאמרת, האוזן הקשבת, מישהו שיוכל להקשיב - זאת לא הבעיה... המורים שלי החליטו משום מה שאני "לא פנויה רגשית ללימודים" ושלחו אותי לפסיכו(לוגית). הפסיכו בסדר, אבל זה לא זה.. הורים של חברים, דודים, חברים, מורים, יועצת... עם כולם דיברתי, ודיברתי ודיברתי ודיברתי, ושום דבר לא יצא מזה... כאילו שאני מחכה למשהו או מישהו שאין לי מושג מהו או מיהו.. לא יודעת.. שאחרי שיחה איתו או פגישה "בו" תגיע מין הרגשה כזו שכאילו תגיד לי "זהו, את יכולה להרגע, תנשמי עמוק, עכשיו תרגישי טוב יותר" או משהו כזה.. אז החלטתי לנסות כאן.. ובינתיים זה קצת עוזר לי.. אני מקווה שאת מבינה אותי, או לפחות מישהו אחר כאן, כי קצת קשה לי להבין את עצמי.. אני פשוט לא יכולה להסביר את זה במילים.. אני חושבת שזה משהו שמעל ומעבר למילים, כמעט לא אנושי... זהו, אני כל הזמן מסתבכת... די, התשובה תבוא לבד.. אני לא אנסה להסביר בכוח.. בסוף אני סתם אקבל כאב ראש.. תודה בכל מקרה..
את כזאת מתוקה! אני חושבת שזה החיוך הראשון שלי היום.. תודה רבה לך, מכל הלב. בנוגע למה שאמרת, האוזן הקשבת, מישהו שיוכל להקשיב - זאת לא הבעיה... המורים שלי החליטו משום מה שאני "לא פנויה רגשית ללימודים" ושלחו אותי לפסיכו(לוגית). הפסיכו בסדר, אבל זה לא זה.. הורים של חברים, דודים, חברים, מורים, יועצת... עם כולם דיברתי, ודיברתי ודיברתי ודיברתי, ושום דבר לא יצא מזה... כאילו שאני מחכה למשהו או מישהו שאין לי מושג מהו או מיהו.. לא יודעת.. שאחרי שיחה איתו או פגישה "בו" תגיע מין הרגשה כזו שכאילו תגיד לי "זהו, את יכולה להרגע, תנשמי עמוק, עכשיו תרגישי טוב יותר" או משהו כזה.. אז החלטתי לנסות כאן.. ובינתיים זה קצת עוזר לי.. אני מקווה שאת מבינה אותי, או לפחות מישהו אחר כאן, כי קצת קשה לי להבין את עצמי.. אני פשוט לא יכולה להסביר את זה במילים.. אני חושבת שזה משהו שמעל ומעבר למילים, כמעט לא אנושי... זהו, אני כל הזמן מסתבכת... די, התשובה תבוא לבד.. אני לא אנסה להסביר בכוח.. בסוף אני סתם אקבל כאב ראש.. תודה בכל מקרה..
ואת יודעת מה?
נראה לי שהיכולת שלך "להעביר" דברים בקלילות יחסית, לפנות מקום לשכל בראש,- זה מה שבאמת יעזור לך בסופו של דבר. שימרי על עצמך, אל תשכחי לצחוק מהגרון בכל הזדמנות, לבלות עד כלות, להנות מכל רגע אפילו אם הוא כואב,ומבטיחה לך שעם מודעות ענקית כמו שיש לך בגילך הכל כך צעיר, תגיעי למקומות מופלאים. שלך באהבה.
נראה לי שהיכולת שלך "להעביר" דברים בקלילות יחסית, לפנות מקום לשכל בראש,- זה מה שבאמת יעזור לך בסופו של דבר. שימרי על עצמך, אל תשכחי לצחוק מהגרון בכל הזדמנות, לבלות עד כלות, להנות מכל רגע אפילו אם הוא כואב,ומבטיחה לך שעם מודעות ענקית כמו שיש לך בגילך הכל כך צעיר, תגיעי למקומות מופלאים. שלך באהבה.
../images/Emo24.gifלונה-מזל טוב../images/Emo42.gif
|חיבוקקודם ברצוני לאחל לך ביום הולדתך את כל הטוב שבעולם ,מגיע לך,את פשוט מקסימה.ואני בטוחה שעוד יהיו לך ימים יפים ומאושרים בעתיד. אנא הרימי ראשך בגאון והביטי אל העתיד הצפון לך. באשר לכאבך הנורא אותו את נושאת,אני מאמינה כי יבוא יום ובו תוכלי לטפל ולקבל כח להמשיך הלאה,להביט אל העולם ולחייך ולהמשיך למרות הכאב. מי יתן ותפילתי למען אושרך בעתיד יתממש בהקדם. ליאת -אם ללא בן
|חיבוקקודם ברצוני לאחל לך ביום הולדתך את כל הטוב שבעולם ,מגיע לך,את פשוט מקסימה.ואני בטוחה שעוד יהיו לך ימים יפים ומאושרים בעתיד. אנא הרימי ראשך בגאון והביטי אל העתיד הצפון לך. באשר לכאבך הנורא אותו את נושאת,אני מאמינה כי יבוא יום ובו תוכלי לטפל ולקבל כח להמשיך הלאה,להביט אל העולם ולחייך ולהמשיך למרות הכאב. מי יתן ותפילתי למען אושרך בעתיד יתממש בהקדם. ליאת -אם ללא בן
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.