חחח גם לך. וסיפור קורע לב.
עצבנת אותי אז אנצלש``ך לטובת מאבקי הצודק למען זכותם הלגיטימית של בני התמותה להתרווח על מושב כפול באוטובוס. היום הגעתי לתחנה מוקדם. כשהאוטובוס הגיע, חיפשתי מקום לא מאוד אטרקטיבי שלא יקרוץ לקרציות. הנחתי ילקוטי על המושב החיצוני. שלפתי נעליי, הנחתי רגליי בהפגנתיות על הילקוט, תחבתי אוזניות לשקעי האוזנים. וכול חזותי אמרה ``כאן ביתי פה אשהה ושמישהו ינסה להזיז אותי`` ליתר ביטחון, עצמתי עיניים. אם הבנאדם לא מבין בהתנחלויות, אולי יחוש מבוכה או סולידריות עם תנומתי. וזה עבד! אנשים חלפו על פניי. הצטופפו והתקבצו להם במושבים אחרים. וברגע שהנהג סגר סופסוף את הדלתות והרים עוגן. השתחררה מפי צהלה קטנה. מצאתי את הנוסחה לאושר נסייעתי! ממש סוף טוב. נכון? נראה לכם?? הרי זו אני! הסתבר שיש לאוטובוס עוד תחנה ביציאה מהעיר. זוכרים את הסיפרונים הכחלחלים של סיפורי צדיקים? זוכרים את הפריץ הרשע? זה בעל האף הבולבוסי, הכרס הבלתי נגמרת. כדורי הצמר המבצבצים בחינניות מנחיריו. שפם מברשת לניקוי ארובות. שפתי הגמל. הכפילו את הפריץ בעוד מטר וחצי. הלבישו לו חולצה משובצת, המירו את כובע הפרווה בקסקט עור שחור. ותחת שפיו ימלא פקודות למושקה, הוא מגרעפסס ללא הפוגה. והכי חשוב. הוא יושב כאן לידי. כי רק לידי יש מקום. מוות לפריצים! תוקם חזית למען הנוסעים החפצים בנוחות מינימלית. בלי שכל מיני אברים בלתי מזוהים ימעכו את צלעותיהם בכל סיבוב! הצטרפו למאבק. שימו קונדום. פחות אנשים, יותר מקום.