וואלה
לא יודעת אם לצחוק או לכעוס. לכעוס, מילא ההגזמות אבל עדיין לא קיבלתי תשלום על השבועיים-שלושה שהעברתי עם ה"סייח" טורוברד בן ה4 + (אלפונס קראתם לו נכון?) שאמרו לי שאף אחד לא ניסה לרכב עליו כשכבר עפו ממנו כמה רוכבים

לכעוס על זה שבאמת סיכנתי את החיים שלי ( אם כבר גלשת להגזמה אז אני אמשיך עם זה הלאה) כשהסכמתי לעמוד בתנאים שלכם ולאלף בחצר של משק במקום להביא את הסוס לחווה שאצלי ולאלף במגרש כמו שצריך עם ציוד נורמאלי. מה שכן, את הלקחים שלי הפקתי, הן בנוגע להסכמה שלי לעבוד בתנאים שלא מקובלים עליי, והן לגבי לעשות טובות מיוחדות לתלמידים שיריצו עלי דאחקות שנים אח"כ. התפוצצתי מצחוק על הבן/בת, זה מזכיר לי את השאלות - "אתה בן או בת" שהיו שואלים אותי בכיתה ג' כשהתחלתי להבין מי מנהל את העולם הזה וחיפשתי להצמד באופן לא מודע למוקדי הכח וגזרתי את הצמות.. ועשה לי שמח על שמישהו זוכר אותי על האופנוע המדהים שהיה לי 7 שנים (או יותר?) ולא החננה הזאת שנוסעת בטנדר ( או בשיבומי של אבא). יאללה ורד, אל תרגישי רע עם עצמך, תמשיכי לרכב ותהני מהחיים. "המדריכה ליאת"