שלווה

[חיפוש ית]

זהו עצם העניין

בתקופה "סוערת" אני בדרך.... כי החיים מובילים אותי לדרך. בתקופה של "שלווה", פתאום אני מוציאה את עצמי לדרך, וזה נראה לי קצת מוזר, קצת בלי מטרה, קצת מאולץ, הרבה לא ברור...

 

[hary_i]

חוסר מטרה

דובר כאן רבות על תרגול מדיטציה ללא מטרה. נכון שלמדיטציה יש הרבה תופעות חיוביות בעולם היחסי אבל המטרה העיקרית שלה הוא להביא אותנו למוחלט, ובמוחלט, אין מטרה, אין כיוון. יתכן שזה קצת נראה מאולץ לפעמים בעולם היחסי.

 

[מלאווח]

זה טוב, זה בסדר

המסע הוא רבגוני -פעם עליה בהר פעם ירידה בעמק, פעם שקט ופעם סערה...אלה טבעם של החיים... כשבאה סערה מברכים אותה, וכשבאה שלווה מקדמים אותה בברכה רק מה, תהני מהנוף... להנות מהנוף זה לצלול עמוק לאותו רגע של שלווה, ולהתענג...

 

[dharmax]

נירוונה - או: מה אומר על כך בודהא?

הוא אומר שהדהרמה, תפקידה הוא לשחרר מסבל. באופן סופי ושלם. להשתחרר באורח מוחלט מהסמסרה. שלווה (שלווה סטווית, טהורה, לא שלווה של "אם אין שכל אין דאגות") יכולה להיות בסיס טוב מאוד לתרגול הנחוץ לזה, אבל היא אינה המטרה... שלווה זה דבר שחולף, וזה דבר שתלוי בדברים אחרים (אם, חלילה, יציק לך כאב שיניים, או שאיזה מופרע יתחיל לאיים עליך באלימות, סביר להניח שהשלווה תופרע... שלא לדבר על מפירי-שלווה פנימיים, חמקניים ומתוחכמים יותר...). הנירווה זו "הויה שאינה נתונה להיווצרות או להכחדות". היא הדבר היחיד שנמצא מעבר להם. זהו אושר צרוף, שלא ניתן לתאור באמת (אלא רק על דרך השלילה כלומר "זה אינו אוביקט תפיסה, זה לא נתון לשינוי" וכו´). ברכות אום

 

[חיפוש ית]

אז איך מתחילים?

יש לי נסיון כשהקרקע הוא קושי. איך מתחילים כשהקרקע היא שלווה?

 

[dharmax]

אוקי

על פי הגישה הקלאסית של הבודהיזם, הן של הטרוודה והן של המהיינה ושל הבודהיזם הטיבטי, ישנם שלושה שלבים (שסטרה מעולה בנושא היא "המהמודרה", ספר שנכתב על ידי הקרמאפה התשיעי): 1. הכנות - אורח חיים, תרגולים טנטריים שונים לפי הצורך, גורו יוגה וכו´; 2. סאמטה - תרגולים שמטרתם לפתח שלווה, צלילות, ריכוז ושליטה על ההכרה; 3. ויפאסנה - התבוננות אינטרוספקטיבית. על סאמטה, אומרים, אפשר לפעמים לוותר, כשלב העומד בפני עצמו ולכלול אותה בתרגול של הויפאסנה. אז מה עושים? ההמלצה האישית שלי, מתוך הכרות מסוימת עם מה שקורה בארץ מבחינת מצאי האפשרויות, היא ללכת לקורס ויפאסנה *של גואנקה*. למה דווקא זה? כי שם עובדים על התבוננות נטו, פחות או יותר. לא חסרה לי ביקורת כלפי הארגון והשיטה של גואנקה, אבל זה עדיף בהרבה על כל דבר אחר שאני מכיר בישראל, פחות או יותר. ברכות אום

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif ממליץ גם למתחילים?

 

[dharmax]

תלוי למה אתה קורא "מתחיל"

על האדם להיות: כנה (!!); יציב נפשית במידה סבירה; שואף רוחני אמיתי. אנשים שונים יקבלו דברים קצת שונים מהסדנא. גם אותו אדם יקבל בכל פעם שילך משהו שונה. לפעמים שונה מאוד. אבל הדחיפה אל הדהרמה, אל הדרך, תהיה אמיתית אם השלושה תנאים מקוימים. זו דעתי. ברכות אום

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif מתחילים

לשבת 10 ימים רצוף זהו מאמץ אדיר. רוב האנשים לא ישבו 5 דקות בחיים. למודטים מנוסים לא הייתי אומר מה לעשות אבל אולי מרים גבה. למי שלא התנסה בישיבות ממושכות זה כמו לרוץ מרתון על הפעם הראשונה... שבר הליכה נפשי/רוחני בכלל לא מן הנמנע. מה עוד ולטעמי יכול להווצר נזק גדול רק מעצם התפקיד אותו משחקת המסגרת בתהליך הרוחני העצמי, ובמאמץ אדיר כזה קיימת סכנה לאבד את הבנת אופיה הספונטאני של המדיטציה. לחילופין, מדוע לא הקורסים בויפאסנה של עמותת תובנה, למשל?

 

[dharmax]

מאמץ עצמי

בתור אדם שקרא בעיון את היוגה וסישטהא כמוני, אני מניח שאין צורך לומר עוד דבר חוץ מהכותרת

ברכות אום

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif מאמץ נכון

זהו הביטוי בו מתאר וסישטהא את "אופי" המאמץ להשיג ידיעה עצמית, תוך כדי כך שהוא דואג להסביר כי הדבר קל יותר מטרף העלה, שכן כל שיש לעשות זה רק להניח לטעוית... בביטוי "מאמץ עצמי" משתמש רבינו וסישטהא בהקשר אפשרותו של האדם לשנות את גורלו בפעולה עצמית בהווה, זאת מול אמונה בגורל, בקרמה אל או גורו. המאמץ הנכון הוא "המאמץ" לא להתאמץ כלל. ואחר כך יש לזנוח גם מאמץ זה... מסכים?

 

[dharmax]

לא. נקודה.

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif הכוונה

ב"לא להתאמץ" היא ה"מאמץ הנכון": מאמץ לסלק את ההשפעות המפריעות למצב הספונטאני, ואחר כך גם להבין כי גם ב"מאמץ" זה אין צורך. אתן משל: מים הזורמים בערוץ נחל אך סוטים ממסלולם עקב חסימה. לכאורה הסרת החסימה היא מאמץ, אך מאחר והפעולה מכוונת להחזרת המצב הטבעי של הדברים בו אין מאמץ, היא מטבע המאמץ הנכון. זהו "המאמץ שלא להתאמץ". וזניחת המאמץ הזה הוא אי-ההתמכרות לפעולת הטיהור... כאשר סיימת להסיר את החסימה מערוץ המים אין שום טעם שתמשיך לסחוב אבנים מצד לצד. עליך פשוט לזרום.

אלא שבתודעה אין אבנים חוסמות. התודעה היא זו ה"חוסמת" את עצמה. והתודעה היא קלה וכבדה בעת ובעונה אחת... לכן לגבי התודעה, המאמץ הנכון הוא אך המאמץ להבין את כיוון הזרימה הנכון: זוהי תמיד מודעות ותו לא. כל השאר במילא נעשה מעצמו גם אם האדם לעיתים חושב אחרת. אלא שהפרדוקס הוא שלעיתים צריך לעבור דרך מאמץ אדיר להבנה עצמית, רק כדי להבין שכל המאמץ הזה היה לשווא, ועדיין לא היה ניתן בלעדיו.

 

[dharmax]

ההסבר

הוא נכון, מבחינה מסוימת. יחד עם זאת, חשוב לזכור, שעבור האדם הנורמאלי, כולל מתרגלים ותיקים ומנוסים, התחושה של "מאמץ" תלווה אותו כל עוד הוא הולך בדרך בכנות. לפעמים יותר ולפעמים פחות. ומדוע? מכיוון שהוא עדיין לא השתחרר מהאגו; והאגו הוא זה שמתייג את הדברים בתוית של "קשה" ו"קל". וכמובן שהוא יתייג את ההליכה בדרך כ"קשה", את הדרך עצמה כ"קשה", את התרגול האמיתי גופו כ"קשה", מכיוון שבדרך הוא רואה את מותו הקרב ובא, את הרגל של שיווה שבאה לאיטה ודורכת על המאיה. הלא זה כל תפקידו - להתקיים כשגיאה של ההכרה. לכן, על השואף הרוחני לראות את התויות ("קשה"/"קל") כתויות, וכאשר תרגול מסוים נראה כקל - להתייחס אליו בחשדנות. ודאי וודאי שזה לא אומר שבכל נקודה אמור להיות קושי, מכיוון שזה יכול להיות באמת מצב של התעדנות של הסאטי [=מודעות] וסמדהי [במובן הבודהיסטי=שליטה על ההכרה] (למשל, בג´אנות, הראשונה ומעלה, אבל זה באמת לא רלוונטי עדיין ל99.9% מהאנשים, שלא לדבר על יותר מזה). אל תתפתו ל"קלות". זו הדרך של האגו לתקוע אותנו בשדה ההונאה העצמית. רבים וגדולים נופלים שם. המלכודות של האגו מתוחכמות ככל שהאדם יותר מתוחכם. הנשק שלנו זו הכנות. אפילו הדהרמה עצמה תשמש כנשק בידי האגו אצל האדם שאין בו את הכנות. דקות נוספת לגבי "מאמץ עצמי". הוא נקרא מאמץ, מאחר והוא עובד כנגד "קושי" (מדומה). הוא נקרא מאמץ עצמי, מכיוון שזה המאמץ של העצמי, האטמן, הזרע האלוהי שבנו. לא מאמץ של אגו, או גוף, או שכל - זו ההתגלמות של חסד אלוהים. שם יש את כל הדברים הטובים. שם האהבה ללא-גבולות, החמלה והחירות המוחלטת. ברכות. אום

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif משל הנהר

אומר שהכל זורם לכיוןן הנכון. זוהי זרימה בתוך עצמה ולכן אינה זרימה כלל אלא יציבות והרמוניה אינסופית. אבל לטיפות בנהר החשות עצמאיות ונפרדות, נראית תופעת הזרימה מאיימת וחסרת מובן. הטיפה חרדה מכך שהיא נגררת לחוויות שונות - פעם היא מוטחת אל הסלעים ופעם היא נישאת במהירות עצומה במורד המפל. היא חושבת שהיא "הולכת", "מחליטה", "מתאמצת" וכו´... אבל כל מה שיש זו זרימה אינסופית ותו לא. מתי תגיע הטיפה אל יעודה? כאשר תזרום בדיוק עם הזרם ולכן תתמזג חזרה אל תוך הנהר. כאשר תוותר על עצמיותה ותתמסר לזרימה הכללית מתוך הכרה בעצמיות גדולה יותר - עצמיותה כנהר עצמו.

כדי ללמוד מהי הדרך הנכונה לזרום עומדות בפני הטיפה שתי דרכים: הדרך האחת היא לנסות לזרום עם הנהר. לנחש או לחוש לאן הולך עכשיו הזרם. בשיטה זו עוברת הטיפה גם לימודים שונים מנסיונן של טיפות אחרות ומנסה להצטרף בכך לזרימה הגדולה, בתקווה כי זו תסחוף אותה עימה. האמת היא כי כל מה שהטיפה צריכה לעשות זה להפסיק כל מאמץ ולתת לזרם לסחוף אותה איתו, יהיה אשר יהיה. אבל זוהי גם האופצייה הקשה ביותר ליישום. בדרך השנייה עושה הטיפה מאמץ עילאי להלחם בזרם. הרי ידוע שקל יותר להיות מודע לכיוון הרוח כאשר אתה הולך נגדה. במאמץ עליון מנסה הטיפה לכפות את רצונה ושליטתה על עצמה וגורלה, או נסיון להגיע למטרה מסויימת. להארה למשל. כאן היא נעזרת גם בלימוד, בתירגולים שונים, התבוננות, סיגופים, הרס עצמי ומכל הבא ליד. תוצאתה של הדרך הזו, אם הלכה בה בעקביות וטוטאליות עד הסוף, היא שהטיפה מכלה את האנרגייה שלה ונותרת באפיסת כוחות וייאוש מעצמיותה - ובדיוק ברגע זה סוחף אותה הנהר. כזה הוא גם סיפורו של בודהא, ולכן זוהי גם דרכם של ההולכים בעקבותיו.

קיימת גם דרך שלישית, והיא דרך הידיעה העצמית. הטיפה, מתוך ההתנסויות שונות וחקירה עצמית מבינה את טבעה האמיתי כנהר עצמו, ומאחר ומדובר בנהר של תודעה, היא רוכשת בכך את עצמיותה כנהר עצמו ומתעלה מעל עצמיותה הנפרדת.

מאחר וכל דרך מחייבת מחוייבות והליכה טוטאלית, עבור האנשים ההולכים בה נראות הדרכים האחרות כשגויות. הדבר טבעי ומובן עד לנקודה מסויימת. מעבר לנקודה זו, כאשר עצמיות הנהר (האטמאן) נראית בברור, גם מובן כי המאמץ ואי-המאמץ זהים הם, וחסרי כל משמעות שכן הם שייכים לנקודת ההשקפה הצרה של הטיפה הבודדת בבנהר האינסופי.

המאמץ העצמי אינו בשום אופן מאמץ של ההאטמאן - העצמי העילאי. עצמי זה אינו מתאמץ שכן אין לו מושאים למאמץ. הוא הכל. בתודעה זו לא יכול להתרחש כל מאמץ שכן היא הרמונית לחלוטין. אך באופן פרדוקסלי כל מאמץ שנעשה ניתן לשייך רק לו - להאטמאן, שכן הוא האנרגייה היחידה אשר קיימת ואנו רק "שואלים" אותה לצרכינו הקטנוניים . אבל שיוך כזה של המאמץ נעשה מתוך תודעה מחולקת ולכן שייך אליה בלבד. הדרך בה התודעה העליונה "מושכת" אותנו אליה היא במידה רבה כמו שכוח הכובד מושך את המים: אנו פשוט מגלים מתוך נסיון (אישי!) כי דרך אי-ההזדהות האישית (דרך המודעות העצמית הרציפה) היא הרמונית וקלה יותר, ומובילה לאיזון אמיתי ואושר. אחת היא באיזו מן הדרכים אנו עוברים קודם לכך, אנו מפתחים בהדרגה העדפה לאופן הרמוני זה של התייחסות לעולם ולעצמנו, עד שאנו זורמים אליה באופן טבעי ומאושר.

 

[dharmax]

אתה גולש לניו-אייג´, ידידי.

וכאן אני עוצר.

 

[מלאווח]

ולדעתי הוא גולש לחיים, לקיום עצמו.

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif ניו-מה?

אם אינך רוצה להסביר את עמדתך כאן אתה מוזמן לעשות זאת במסרים.

 

[dharmax]

הגישה שלי היא בודהיסטית בעיקרה

ולכן היא חייבת להיות פרקטית, כשאני מסביר משהו. הסבר הוא לא דבר העומד בפני עצמו, אלא הוא צריך להיות קשור לאדם השואל/מקשיב-מהצד. מאחר ואני מניח שלא ניסית להאיר את עיני שלי, אזי לדעתי עליך להתחשב בריבוא הדרכים ה*לא-נכונות* בהם דבריך עשוים להתפרש, ולהתנסח ביתר זהירות. ישנם כללים להעברה של דהרמה. הם נוסחו ברוב חוכמה. גם ככה העידן שלנו נגוע בהבנות שגויות לרוב ובלבול עצום ומכאיב לאין שיעור. אז אנא, ידידי, הבה נזהר לא להגביר את רמת הבלבול... ברכות אום

 

[אינקה]

../images/Emo20.gif הגישה שלי שונה

אני מסביר להאטמאן, לעצמי העילאי, כדי לזכיר לו את עצמו. הוא תמיד מקשיב, שומע ומבין באופן הנכון גם כשהאדם לכאורה טועה. לכן גם טעות בהבנה המודעת של האדם משרתת את התפתחותו כאשר הידע הנמסר הוא האמת.