נוגע בך במילים
New member
שלה בעלטה
השוחט לעולם לא יידע את הפחד של הנשחט, ולא התליין את האימה של הנשפט למיתה. וכך לא תדעו את הפחד מהלא נודע ששטף את גופי באותו היום. הייתי כחומר ביד היוצר שלה. במפגש הקצר איתה ידעתי ריגוש וחוסר אונים בעת ובעונה אחת. הכל התערבב, כל התחושות יחדיו, כמו ואכלתי סרפד ושטפתי את הטעם במתיקות של יין.
בשיחות שקדמו למפגש היא הביאה לידיעתי כי אין לה כל עניין במוכר ובידוע, ואם אנחנו ניפגש זה יהיה בתנאים שלה. מהר מאוד הבנתי, על בשרי תרתי משמע, שהכוונה בתנאים - לא למקום ולא לשעה.
"אתה תשלח את המטפל שלך מחוץ לבית רבע שעה לפני שאני מגיעה, אתה תחכה לי עירום והדבר היחיד שייכסה אותך - הוא בד על העיניים שלך".
ניסיתי להתווכח על התנאים וביקשתי לפחות שתוותר לי על כיסוי העיניים, הסברתי לה שבחור במצבי, כלומר שלא יכול לזוז, העיניים זה הדבר הקרוב ביותר לשליטה עצמית.
היא סירבה ודרשה תשובה כאן ועכשיו.
אמרתי לה כן ולא ידעתי לאן אני נכנס .
זה לא היה רבע שעה. היא נתנה לי לחכות לפחות שעה, עד כמה שיכולתי לשפוט עם עיניים קשורות.
העור שלי היה חידודים חידודים. השקט שסביבי היא מצמרר כמו דממה של לילה.
שמעתי את המגפיים שלה על שביל הבטון בגינה שלי. כבר למדתי לשער את המרחק שבין דלת הכניסה אל חדרי, וחשבתי שעוד כמה שניות היא אצלי. חייכתי כמו טמבל. אבל אז הנקישות פסקו ושוב העלטה כיסתה אותי. אין דבר מפחיד יותר מהלא נודע. היא כנראה הורידה את המגפיים בדלת הכניסה.
הנשימות הפכו מהירות וחדות יותר, כמו ועושות תחרות אחת עם השניה. ואז הרגשתי נוכחות בחדר. האימה רקמה עור וגידים ומאותו רגע לא הייתה כל דרך חזרה.
היא זנקה על המיטה ועוד לפני שהבנתי שזה אכן מה שהיא עשתה, מצאתי את הידיים שלי באוויר והרגשתי שמשהו נכרך וקושר אותן.
חברים, חוש הומור לא תמיד יכול להציל ממצבים מלחיצים, כך הסתבר לי כששאלתי אותה " ואם לא תתקשרי לי את הידיים, זה ישנה משהו? אני לא יכול להזיז אצבע"...
חיכיתי לשמוע צחוק כבוש, וקיבלתי נשיכה בשפתיים התחתונות שלי. היא לא הרפתה. רק כשאמרתי בסדר מעכשיו אני שותק, היא שחררה את לפיתת הלסת שלה, והכאב המר התערבב במתיקות של הלשון שלה. במשך שניות רבות הלשון שלה ניחמה את שפתיי, את פניי וגופי.
הייתי שלה. שוכב על המיטה משותק מפחד ורק מחכה לעונש הבא, כי ידעתי שאחרי העונש יגיע הליטוף.
מהר מאוד למדתי את הכללים, מי אמר שאי אפשר ללמד כלב זקן תרגילים חדשים?
שניות של חסד היא העבירה את היד שלה על הזין שלי - למעלה ולמטה, בסיבובים וחוזק לפיתה משתנה, ואז היא עזבה והתרחקה ממני. היא ידעה שהפחד שיחזור אליי יוריד אותו בשניה.
אבל כבר הייתי מאולף, וידעתי שאם אני אסתום את הפה היא תחמול אותי. ואכן היא חזרה אל המיטה: מרחפת מעליי ורק קצוות שיערה הארוך נתן לי להרגיש מגע אנושי. התנהגתי כלכך יפה שזכיתי לחוש את שדיה עוברים על כל פניי.
לרגע עברה לי המחשבה בראש להוציא מילה מהפה, לבקש לראות אותה ולהסתכן בעוד עונש, ואולי על בקשה כזאת חצופה אפגוש את סכין השחיטה שלה. שתקתי. למדתי על עצמי שאין לי משאלת מוות.
אבל כנראה שגם לשוחט יש מידת מה של רחמים, והרגשתי אותה מתיישבת עליי. היא לא הכניסה אותי פנימה. רק את ערוותה חשתי מתחככת עליו - בקצב ובלחץ הולך וגובר.
הגמירה שלי הייתה חזקה שהיא פגשה את הפנים שלי. יכולתי להישבע שברגע הזה שמעתי צחוק שנאבק לא לצאת החוצה, אבל אתם מתארים לעצמכם שפחדתי להוציא מילה מהפה.
היא ירדה ממני. היא ניקתה אותי ולאחר מכן התלבשה. הרגשתי אותה שוב עולה על המיטה, אולי כדי לוודא הריגה אולי כדי להשאיר אותי בחיים רק שאמשיך לדעת את הפחד. היא לחשה לי באוזן שהיא מורידה לי את כיסוי העיניים, ואם אני לא רוצה לדעת באמת מהו כאב, שלא אפתח אותן עד שאשמע את הדלת נטרקת.
מה לדעתכם/ן עשיתי?
השוחט לעולם לא יידע את הפחד של הנשחט, ולא התליין את האימה של הנשפט למיתה. וכך לא תדעו את הפחד מהלא נודע ששטף את גופי באותו היום. הייתי כחומר ביד היוצר שלה. במפגש הקצר איתה ידעתי ריגוש וחוסר אונים בעת ובעונה אחת. הכל התערבב, כל התחושות יחדיו, כמו ואכלתי סרפד ושטפתי את הטעם במתיקות של יין.
בשיחות שקדמו למפגש היא הביאה לידיעתי כי אין לה כל עניין במוכר ובידוע, ואם אנחנו ניפגש זה יהיה בתנאים שלה. מהר מאוד הבנתי, על בשרי תרתי משמע, שהכוונה בתנאים - לא למקום ולא לשעה.
"אתה תשלח את המטפל שלך מחוץ לבית רבע שעה לפני שאני מגיעה, אתה תחכה לי עירום והדבר היחיד שייכסה אותך - הוא בד על העיניים שלך".
ניסיתי להתווכח על התנאים וביקשתי לפחות שתוותר לי על כיסוי העיניים, הסברתי לה שבחור במצבי, כלומר שלא יכול לזוז, העיניים זה הדבר הקרוב ביותר לשליטה עצמית.
היא סירבה ודרשה תשובה כאן ועכשיו.
אמרתי לה כן ולא ידעתי לאן אני נכנס .
זה לא היה רבע שעה. היא נתנה לי לחכות לפחות שעה, עד כמה שיכולתי לשפוט עם עיניים קשורות.
העור שלי היה חידודים חידודים. השקט שסביבי היא מצמרר כמו דממה של לילה.
שמעתי את המגפיים שלה על שביל הבטון בגינה שלי. כבר למדתי לשער את המרחק שבין דלת הכניסה אל חדרי, וחשבתי שעוד כמה שניות היא אצלי. חייכתי כמו טמבל. אבל אז הנקישות פסקו ושוב העלטה כיסתה אותי. אין דבר מפחיד יותר מהלא נודע. היא כנראה הורידה את המגפיים בדלת הכניסה.
הנשימות הפכו מהירות וחדות יותר, כמו ועושות תחרות אחת עם השניה. ואז הרגשתי נוכחות בחדר. האימה רקמה עור וגידים ומאותו רגע לא הייתה כל דרך חזרה.
היא זנקה על המיטה ועוד לפני שהבנתי שזה אכן מה שהיא עשתה, מצאתי את הידיים שלי באוויר והרגשתי שמשהו נכרך וקושר אותן.
חברים, חוש הומור לא תמיד יכול להציל ממצבים מלחיצים, כך הסתבר לי כששאלתי אותה " ואם לא תתקשרי לי את הידיים, זה ישנה משהו? אני לא יכול להזיז אצבע"...
חיכיתי לשמוע צחוק כבוש, וקיבלתי נשיכה בשפתיים התחתונות שלי. היא לא הרפתה. רק כשאמרתי בסדר מעכשיו אני שותק, היא שחררה את לפיתת הלסת שלה, והכאב המר התערבב במתיקות של הלשון שלה. במשך שניות רבות הלשון שלה ניחמה את שפתיי, את פניי וגופי.
הייתי שלה. שוכב על המיטה משותק מפחד ורק מחכה לעונש הבא, כי ידעתי שאחרי העונש יגיע הליטוף.
מהר מאוד למדתי את הכללים, מי אמר שאי אפשר ללמד כלב זקן תרגילים חדשים?
שניות של חסד היא העבירה את היד שלה על הזין שלי - למעלה ולמטה, בסיבובים וחוזק לפיתה משתנה, ואז היא עזבה והתרחקה ממני. היא ידעה שהפחד שיחזור אליי יוריד אותו בשניה.
אבל כבר הייתי מאולף, וידעתי שאם אני אסתום את הפה היא תחמול אותי. ואכן היא חזרה אל המיטה: מרחפת מעליי ורק קצוות שיערה הארוך נתן לי להרגיש מגע אנושי. התנהגתי כלכך יפה שזכיתי לחוש את שדיה עוברים על כל פניי.
לרגע עברה לי המחשבה בראש להוציא מילה מהפה, לבקש לראות אותה ולהסתכן בעוד עונש, ואולי על בקשה כזאת חצופה אפגוש את סכין השחיטה שלה. שתקתי. למדתי על עצמי שאין לי משאלת מוות.
אבל כנראה שגם לשוחט יש מידת מה של רחמים, והרגשתי אותה מתיישבת עליי. היא לא הכניסה אותי פנימה. רק את ערוותה חשתי מתחככת עליו - בקצב ובלחץ הולך וגובר.
הגמירה שלי הייתה חזקה שהיא פגשה את הפנים שלי. יכולתי להישבע שברגע הזה שמעתי צחוק שנאבק לא לצאת החוצה, אבל אתם מתארים לעצמכם שפחדתי להוציא מילה מהפה.
היא ירדה ממני. היא ניקתה אותי ולאחר מכן התלבשה. הרגשתי אותה שוב עולה על המיטה, אולי כדי לוודא הריגה אולי כדי להשאיר אותי בחיים רק שאמשיך לדעת את הפחד. היא לחשה לי באוזן שהיא מורידה לי את כיסוי העיניים, ואם אני לא רוצה לדעת באמת מהו כאב, שלא אפתח אותן עד שאשמע את הדלת נטרקת.
מה לדעתכם/ן עשיתי?
