פוב, חסר לך עם אתה מוחק
המקרים קרו בגיל 8... ההשפעה שלהם רדפה אותי, בלי שארגיש, עד כמעט לפני שנתיים כשפעם ראשונה ניגשתי לטיפול פסיכולוגי- כלומר 15 שנים שרעל של אחרים בעבע בתוכי.
מדובר פה על יום יום מאבק. אם אדם נורמלי מסיים את יומו בתחושה שהוא שלם ובריא, שהוא אהוב ומותר לו להיות אהוב ושאפשר לסמוך על אנשים, שיש לו כוחות לחיות, שהוא חזק ומותר לו להיות אדם מיני. לא כך איתי במשך התקופה בה לא טופלתי. וזה כואב, ומחליש, ומשאיר את הנפש פצועה ומצולקת- כי המלחמה הפנימית הזאת של אני ובין עצמי היא כל כך קשה ומעייפת שכבר אין כוחות לחיות. והנחיתות והקורבנות חוגגים על הנפש שלך כאילו היא סטייק נע- כי שוב ושוב אותם "קולות" שיש בתוך כל אחד מאיתנו, במקום לתמוך ולעזור- תוקפים.
ההרגשה היא להיאכל על ידי עצמך.
וללא טיפול זהו מוות איטי וכואב. גסיסה בכל מובן של המילה: פיזית, רוחנית ונפשית.
אבל הדברים הפשוטים- כמו הרצון לקירבה, להרגיש שוב רגשות, להיות חלש מול אחרים, הרצון במגע, לא לכעוס על העולם: הם מחזירים לחיים, ובטיפול (ורק בעזרתו), חוזרים לחיות.
והאמת? גם חיים יותר טוב. הפכתי את החוויה הזאת לשמש שמאכילה אותי ונותנת לי כוחות. וזה לא מובן מאליו: המטפלים כל הזמן אומרים לי שזה מאוד נדיר שיש שיקום כזה טוב, ורוב האנשים שעברו בקליניקות האלו- לא חוזרים לחיות אותו הדבר.
אז כן- אני מאמין בכל ליבי: אונס זה רצח של הפוטנציאל שיש בכל אדם. זה רצח החופש הבסיסי לחוות את החיים במלואם.
