אין לנו הרבה שכנים עם ילדים
אז עד היום בכלל לא הרגשנו צורך לספר להם. יש לנו רק זוג אחד שאנחנו מדברים איתו בנושאי ילדים ואנחנו מדברים איתם על בעיות ספציפיות של חוסר משמעת וכו (התייעצויות הדדיות איך להתמודד עם ילדים לא קלים)
בכל אופן אנחנו מעדיפים לא לספר לאנשים שמכירים את הילד לפני שנספר לו עצמו (למעט מורים וכו), כי אנחנו חושבים שהוא צריך לשמוע על זה מאיתנו ההורים, ברגע שיהיה מוכן לכך.
אצלנו
אין לנו ממש קשר עם השכנים, לא נפגשים ומשוחחים וכאלה,
אז לא מרגיש לי מתאים לפול עליהם בהכרזה דרמטית
די ברור שאנחנו לא משפחה רגילה...
חצי מאיתנו א"סים, חמש שישיות מאיתנו לא נ"טים.
אני מרגישה לפחות מחלק מהשכנים אנרגיות שליליות,
כולל כאלה שבהתחלה חייכו אלינו.
נראה לי שהם קלטו את ה"מוזרוּת"
זה ממש לא נעים, אפילו מעיק, אבל אין לי הרבה מה לעשות,
מלבד לפנטז שאחרי שהילדים יגדלו ובעלי ייצא לפנסיה,
נשכיר את הדירה ונצא לשוט בדרכים בקרוון
אצלי הדוגמה היא לא שכנים.
כשהבן אובחן לא הכרזתי בראש חוצות. אבל כשהייתי צריכה לספר את זה לאנשים כדי להסביר כל מני דברים, אנשים נפתחו וסיפרו כל מני בעיות משלהם. המסקנה שלי - אין 'כמו כולם'
אני מניחה שיודעים משהו.
אני תמיד מתרחקת מאנשים שמנסים לגרור אותי לרכילות חטטנית, כך שאין לי ממש על מה לדבר עם השכנים... ברכת שלום עם חצי חיוך ומנוד ראש, תמיד מזכה אותי בהערות עוקצניות כמו "את גרה כאן??" ...