שכוי

[ברבי46]

שכוי

מתוך השיר מה עושות האילות: מי מעיר אותן עם שחר משנתן? לא הפיל, ולא הקוף, ולא התן, לא ארנבת, לא שכוי ולא שפן, כי איילת השחר חברתן מעירה אותן בבוקר משנתן. איך מנקדים את שכוי? האם זה תרנגול?

 

[ציקימינגו]

הַנוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין

כן .שכוי וגבר הם תרנגולים. צ'י

 

[ברבי46]

תןדה

 

[עעעערררר]

וכמובן, מלעיל

 

[הדיוט גמור]

מסתורי השכוי:

או

?

אמנם המובן "תרנגול" התקבע עם השנים, אבל אין כל וודאות שזה מובנה המקורי של המילה. השכוי מופיע רק פעם אחת בתנך, באיוב לח: "מִי-שָׁת, בַּטֻּחוֹת חָכְמָה; אוֹ מִי-נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה", והמפרשים נחלקו בדעתם לגביו. חז"ל אמנם פירשו "תרנגול", אך לדעת רש"י ואחרים המובן הוא "לב", אשר הוא זה שמבין או רואה. "בינה" מתקשרת לשני המובנים - הבנה והתבוננות. ה"טוחות", שמקבילות לשכוי, הן הכליות, ולדעת המפרשים הן נקראות כך מכיוון שהן מכוסות ("מטויחות") בחלב. הן מופיעות גם בתהלים נא: "הֵן-אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי". אבותינו סברו שמשכן החוכמה הוא בכליות, ומי אנחנו שנתווכח איתם. מהתקבולת אפשר להסיק שגם "שכוי" הוא איבר פנימי. המילה - אם אינה ממקור זר - נגזרת משורש ש-כ-ה, שמשמעותו "לראות, לצפות", ומתקשר לראיית הלב, כמו בתהלים עג: "יָצָא, מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ; עָבְרוּ, מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב". כליות ולב הן צמד מוכר בתנך (ה' בוחן כליות ולב), וסביר להניח שבמקור אכן שכוי = לב. מנין הגיע הפירוש "תרנגול" אין לי מושג. מישהו מחכמי הפורום יוכל להאיר את עינינו?

 

[איתי שלר]

יש

יש שביארו גם את "טֻחות" ככינוי לעופות מסוימים.

 

[עלה אדום]

מעניין מאוד. ר' גם "בלוטת הטוחה"

בלוטת הטוחה = יותרת הכליה = אדרנל. אף פעם לא הבנתי מה מקור השם העברי הזה. עכשיו קיבלתי רמז. תודה. אגב, לא ברור לי באיזה חלב הכליות מכוסות. אם כבר, הן מכוסות, או "מצופות" (ט-ו-ח) באותן בלוטות ש"יושבות" עליהן או "מכסות" אותן. אם אתה רוצה לדעת מה עוד חשבו אבותינו על הכליות, אז הינה: ואי-אפשר לבוא לאמת אלא על-ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם; ועל-ידי שמקבל מהם עצתם, נחקק בו אמת; כמו שכתוב (תהלים נא ח): "הן אמת חפצת" כשאתה חפץ אמת; "בטחות ובסתם חכמה תודיעני". כי העצות שמקבל מהם הוא בחינת נשואין וזווג, וכשמקבלין עצות מרשעים, הוא בחינת נשואין בקלפה. "הנחש השיאני" (בראשית ג יג) לשון נשואין, עצות הנחש שקבלה הוא בחינת נשואין, ועל-ידי נשואין הטיל בה זהמא. ובמעמד הר-סיני פסקה זהמתן (שבת קמו א עין רש"י שם), כי שם קבלו תרי"ג עטין דקדשה (זהר יתרו פ"ב, והיתה להם נשואין בקדשה. ולמה נקרא עצה בבחינת נשואין? כי (ברכות סא א) 'הכליות יועצות', וכליות הם כלי ההולדה, כלי הזרע. נמצא, כשמקבלין עצה מאדם, כאלו מקבלין ממנו זרע; והכל לפי אדם, אם רשע או צדיק. ובשביל זה התורה מתיש כח (סנהדרין כו ב) ונקראת 'תושיה', כי הם תרי"ג עטין, כמו שכתוב (משלי ח יד): "לי עצה ותושיה". ועצות הם במקום נשואין, בחינת זווג המתיש כח. ועצת הצדיק הוא כלו זרע אמת. וזה פרוש (ירמיהו ב כא): "ואנכי נטעתיך ש(ו)רק" בחינת הגאלה, כמו שכתוב (זכריה י ח): "אשרקה להם ואקבצם", ועל-ידי מה? על-ידי: "כלו זרע אמת" (שם בירמיה סיום הפסוק "ואנכי נטעתיך" הנ"ל) על-ידי עצת הצדיקים תבוא לאמת. ועל-ידי-זה נקראת אמונה, כד אתחבר בה אמת, ועל-ידי-זה תבוא הגאלה כנ"ל, כי הוא מקבל טפי השכל של הצדיק על-ידי עצה שמקבל ממנו. וזה: "הן אמת חפצת בטחות" בכליות; "חכמה תודיעני" שאזכה לקבל טפי המח, טפי השכל, על-ידי עצה שאקבל מהם; ואז אזכה לאמת, כי הטפי השכל נקרא "כלו זרע אמת". טוב, זה היה טקסט למתקדמים, מי שמעוניין להרחיב מוזמן לכאן. גילוי נאות: בסך הכל חיפשתי פירוש לפסוק הֵן-אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי; אחרי שהבנתי מה זה 'טֻחות' רציתי להבין מה זה 'סתֻם' יצא ש'נכנסתי לפרדס' והלכתי לאיבוד.

 

[עלה אדום]

הקישור

בלוטת הטוחה

 

[עלה אדום]

אופס, משום מה מסרב ליצור קישור

בכל אופן, כאן: http://www.infomed.co.il/definition-1764/יותרת_הכליה_בלוטת_הטוחה_אדרנל/

 

[אביתר30]

טחות = עוף מגלן (איביס), האל המצרי בדמות תחות

נחשב לאל החכמה בדיוק כתבתי משהו בקשר אליו