אצלי למשל....
ביתי הצעירה מנותקת מאביה ,[יוזמה , ובחירה ,שלו], בלי הסתות, בלי נימה של עוינות, בלי קיטורים, בלי רמזים, בלי העמסת מידע כל שהוא על כתפיה!! אם מתעוררת שאלה -היא זוכה לתשובה נאה והגונה שגם שומרת על כבודו ומקומו של אביה. לשאלות קונקרטיות של למה הוא לא בא או רוצה , התשובה - זה קשה, ואני מבינה את מה שאת אומרת, ואו את הקושי שאת מרגישה,או ש: עצוב לך, אבל - הוא לא בא- כי הוא לא מסוגל, והוא לא יודע איך עושים את זה אחרת, ומיד אני עוברת לחיזוק והעצמה- ואני אומרת לה בטון שאינו משתמע לשני פנים- שהיא כ"כ אאא אאא אאא , ושכל אבל כל מי שלא נמצא כאן לראות את זה ולהרגיש את זה, הו מפסיד!! ושאם הוא היה יודע כמה הוא מפסיד, אז הוא היה ממש ..עצוב. ובעצם בטוח שבפינה אחת בלב, הוא מאד עצוב ומתגעגע, כי לכולנו יש פינות ומגרות בלב, וכמו שהיא מרגישה ככה לפחות גם הוא מרגיש- אבל הוא לא יודע אפילו להגיד את זה, ולכן גם על זה הוא מפסיד. ואז אני עוברת ל- כמה טוב לי ,ועד כמה שפר חלקי, שזכיתי לא להפסיד. כי זכיתי ,והיא- [ואז אני מונה , בהתאם לגיל- בגיל צעיר אמרתי: מציירת יפה, צוחקת נעים, רוצה חיבוקים, משתפת כשעצוב לה, מספרת חוויות, ושאפילו צמחה לה שן קטנה ולבנה, והיום- היא בת 10- לשאלתה האם הוא שמח שהיא נולדה עניתי בטון מתנגן ומעצים : מממאד!! והרבה, והייתי שם בעבורה! והמשכתי ואמרתי שאם הוא היה פוגש בה היום הוא היה...פשוט...נפעם: כמה את גדולה, וחמודה, ו......., ובעיקר כמה את את.!!! וכמו שאת!!! מקווה שתרמתי, מי שתרצה תיקח, ורק מה שהיא רוצה, ומתי שהיא רוצה. לנו זה מוכח כטוב!
