שיתוק
כל כך הרבה אופציות - ואני משותק.
התחלתי ללמוד מקצוע שברור לי עכשיו שאני לא רוצה להמשיך בו.
זה לא מה שאני רוצה לעשות ״כשאהיה גדול״.
גם העומס קרע אותי. או שאני קרעתי אותי, בדרכי החיננית
שלא מסתפקת בציון שהוא מתחת ל-98. ועכשיו, מטרים ספורים מתקופת מבחנים, אני מותש.
התאמצתי כל כך להתקבל ללימודים, ואח״כ - בלימודים, ועכשיו כל מה שאני רוצה זה קצת שקט.
לברוח מהכל. ומכולם.
מתחיל לבדוק מה האופציות. מה האופציות? כל כך הרבה אופציות.
כמו ילד שלקחו אותו לחנות ממתקים ואמרו לו ״עכשיו תבחר״,
קיבלתי סחרחורת, בחילה - ואני רק רוצה הבייתה.
אז אפשר לעבור לפקולטה למשפטים, יש מסלול מיוחד למצטיינים שמתחיל כבר במרס אז לא מבזבזים זמן.
תואר ראשון+שני תוך 4 שנים או תואר כפול, נניח משפטים+כלכלה.
איזה מגניב זה. כמה מכובד. אחלה כסף. הגשתי כבר את כל המסמכים.
מי לעזאזל רוצה לעסוק בזה? אני רוצה רק לנוח עכשיו, בשביל מה זה טוב? כלכלה. איכס.
ויש את הדירה הזאת, שאם אחליט לברוח צריך למצוא מישהו שישכיר את החדר שלי.
החוזה עד סוף ספטמבר, לעזאזל.
זה נשמע לי כל כך הגיוני וגם כל כך מזעזע, לעזוב את הדירה, לחזור להורים,
להתקפל מכאן ולהגיד לעצמי ״שמע, נכשלת״.
ועכשיו, פתאום, משום מקום, אבא אומר לי: סע לחו״ל.
לא יאומן איך הוא יודע להפתיע ולהיות גב אדיר לפעמים, האיש הזה.
הוא מבין שהוא לא מבין, ורק מציע אפשרויות. עוד אפשרויות.
ועוד אפשרויות זה גם יותר קשה.
אני הילד המסכן שאבא שלו אומר לו ״זה בסדר, תשכיר את החדר למישהו אחר.
וזה בסדר, תעזוב קצת את הלימודים, וזה בסדר, טוס לחו״ל לכמה חודשים,
תעשה את הקורס שאתה כל כך רוצה לעשות. 50,000 שקל? אני אשלם, בשמחה. לך ילד״.
ואני?
משותק.
כל כך הרבה אופציות - ואני משותק.
התחלתי ללמוד מקצוע שברור לי עכשיו שאני לא רוצה להמשיך בו.
זה לא מה שאני רוצה לעשות ״כשאהיה גדול״.
גם העומס קרע אותי. או שאני קרעתי אותי, בדרכי החיננית
שלא מסתפקת בציון שהוא מתחת ל-98. ועכשיו, מטרים ספורים מתקופת מבחנים, אני מותש.
התאמצתי כל כך להתקבל ללימודים, ואח״כ - בלימודים, ועכשיו כל מה שאני רוצה זה קצת שקט.
לברוח מהכל. ומכולם.
מתחיל לבדוק מה האופציות. מה האופציות? כל כך הרבה אופציות.
כמו ילד שלקחו אותו לחנות ממתקים ואמרו לו ״עכשיו תבחר״,
קיבלתי סחרחורת, בחילה - ואני רק רוצה הבייתה.
אז אפשר לעבור לפקולטה למשפטים, יש מסלול מיוחד למצטיינים שמתחיל כבר במרס אז לא מבזבזים זמן.
תואר ראשון+שני תוך 4 שנים או תואר כפול, נניח משפטים+כלכלה.
איזה מגניב זה. כמה מכובד. אחלה כסף. הגשתי כבר את כל המסמכים.
מי לעזאזל רוצה לעסוק בזה? אני רוצה רק לנוח עכשיו, בשביל מה זה טוב? כלכלה. איכס.
ויש את הדירה הזאת, שאם אחליט לברוח צריך למצוא מישהו שישכיר את החדר שלי.
החוזה עד סוף ספטמבר, לעזאזל.
זה נשמע לי כל כך הגיוני וגם כל כך מזעזע, לעזוב את הדירה, לחזור להורים,
להתקפל מכאן ולהגיד לעצמי ״שמע, נכשלת״.
ועכשיו, פתאום, משום מקום, אבא אומר לי: סע לחו״ל.
לא יאומן איך הוא יודע להפתיע ולהיות גב אדיר לפעמים, האיש הזה.
הוא מבין שהוא לא מבין, ורק מציע אפשרויות. עוד אפשרויות.
ועוד אפשרויות זה גם יותר קשה.
אני הילד המסכן שאבא שלו אומר לו ״זה בסדר, תשכיר את החדר למישהו אחר.
וזה בסדר, תעזוב קצת את הלימודים, וזה בסדר, טוס לחו״ל לכמה חודשים,
תעשה את הקורס שאתה כל כך רוצה לעשות. 50,000 שקל? אני אשלם, בשמחה. לך ילד״.
ואני?
משותק.