שיתוף
שלום חברים,
אני בחורה כמעט בת 30, גרה עם ההורים והאחים. אני עובדת אבל לא יכולה להרשות לעצמי להשכיר דירה כי אני גם עוזרת בבית. אובחנתי עם חרדה חברתיתבתחילת ג יל העשרים. הייתי בטיפולים אבל לא יכולתי לממן אותם למשך הרבה זמן אז הפסקתי, לקחתי גם תרופות אבל הרגשתי כמו רובוט אז גם את זה הפסקתי. לאחרונה חזר לי הדיכאון. חוסר יכולת להתקדם מבחינת עבודה ( בעיקר בגלל גמגומים בראיונות), גם בעבודה נוכחית רצולקדם אותי לתפקיד ניהולי אבל סירבתי כי הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם ישיבות ודיבור בפורומים של מנהלים. בקיצור אני די תקועה והמשכורת לא זזה בגלל זה. אני מרגישה שאני יכולה יותר אבל לא מצליחה בגלל החרדה.
מבחינת זוגיות מעולם לא היה לי קשר עם גבר. הייתי כמה פעמים בדייט ראשון (שידוכים של מכרים)ושם זה נגמר. אני רשומה לאתרי היכרויות ללא תמונה, אנשים פונים אך אין לי אומץ לחזור אליהם כי יבקשו ממני תמונה ואז מה אעשה?
המשפחה שלי יודעת ורואה אותי סובלת אבל מבחינתם אין דבר כזה דיכאון, חרדה וכו' אני פשוט מסרבת לחיות חיים נורמליים וזה הכל. מבחינתם אין לי שום בעיה רק שאחי לפני מספר שבועות במהלך ריב פלט שכולם חושבים שאני משוגעת והם צריכים לסבול אותי.
כבר כמה שבועות שאני לא רוצה יותר להיות בבית הזה. כל הזמן יש להם על מה להעיר. לדוגמא לפני כמה ימים אמרתי "וואו כמה ספרים חדשים(יש לי על המדף) אני צריכה לחזור שוב לקריאה פעם הייתי קוראת הרבה" אז אבא שלי אמר "כן וזה ממש קידם אותך בחיים". תמיד יש להם הערות עוקצניות כאלה שמטריפות אותי, ירידות חוזרות על הסטטוס שלי בחיים תוך חוסר רצון לדעת עם מה אני מתמודדת יום יום.
כרגע שוב היה לי ריב ואני מרגישה שהם מוציאים ממני צדדים שאני בעצמי לא אוהבת. זה מביא אותי להתפרצויות ובכי במיטה גם שעות אחרי ההתפרצות,
למחשבות שליליות והיזכרות בסיטואציות לא נעימות, משפילות, התבכיינות על הסטטוס שלי, השוואה לאלה שהצליחו בחיים ועוד הרבה דברים שרק מחמירים את המצב. אני מרגישה גם בדידות איומה. יש לי חברת רבות איתן אני יוצאת לפעמים אבל ברגעים כאלה לא עולה לי אפילו שם אחד שיכול וירצה להקשיב לי.
תודה לכם על הפורום הזה שמאפשר לי לומר את דבריי ללא שיפוט.
יש לי הרבה "חברים" אך לאחרונה אני מרגישה שאין אפילו חד שאני יכולה לדבר איתו בשעות משבר כאלה. בימים האחרונים אני בסיטואציה כזאת כמעט כל ערב. לפעמים אני נשארת בעבודה סתם כך ללא סיבה מיוחדת כי אין לי כוח להיות בבית אבל גם שם אני לא אוהבת להישאר כי המקום הזה מזכיר לי תמיד כמה אני תקועה בחיים.
שלום חברים,
אני בחורה כמעט בת 30, גרה עם ההורים והאחים. אני עובדת אבל לא יכולה להרשות לעצמי להשכיר דירה כי אני גם עוזרת בבית. אובחנתי עם חרדה חברתיתבתחילת ג יל העשרים. הייתי בטיפולים אבל לא יכולתי לממן אותם למשך הרבה זמן אז הפסקתי, לקחתי גם תרופות אבל הרגשתי כמו רובוט אז גם את זה הפסקתי. לאחרונה חזר לי הדיכאון. חוסר יכולת להתקדם מבחינת עבודה ( בעיקר בגלל גמגומים בראיונות), גם בעבודה נוכחית רצולקדם אותי לתפקיד ניהולי אבל סירבתי כי הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם ישיבות ודיבור בפורומים של מנהלים. בקיצור אני די תקועה והמשכורת לא זזה בגלל זה. אני מרגישה שאני יכולה יותר אבל לא מצליחה בגלל החרדה.
מבחינת זוגיות מעולם לא היה לי קשר עם גבר. הייתי כמה פעמים בדייט ראשון (שידוכים של מכרים)ושם זה נגמר. אני רשומה לאתרי היכרויות ללא תמונה, אנשים פונים אך אין לי אומץ לחזור אליהם כי יבקשו ממני תמונה ואז מה אעשה?
המשפחה שלי יודעת ורואה אותי סובלת אבל מבחינתם אין דבר כזה דיכאון, חרדה וכו' אני פשוט מסרבת לחיות חיים נורמליים וזה הכל. מבחינתם אין לי שום בעיה רק שאחי לפני מספר שבועות במהלך ריב פלט שכולם חושבים שאני משוגעת והם צריכים לסבול אותי.
כבר כמה שבועות שאני לא רוצה יותר להיות בבית הזה. כל הזמן יש להם על מה להעיר. לדוגמא לפני כמה ימים אמרתי "וואו כמה ספרים חדשים(יש לי על המדף) אני צריכה לחזור שוב לקריאה פעם הייתי קוראת הרבה" אז אבא שלי אמר "כן וזה ממש קידם אותך בחיים". תמיד יש להם הערות עוקצניות כאלה שמטריפות אותי, ירידות חוזרות על הסטטוס שלי בחיים תוך חוסר רצון לדעת עם מה אני מתמודדת יום יום.
כרגע שוב היה לי ריב ואני מרגישה שהם מוציאים ממני צדדים שאני בעצמי לא אוהבת. זה מביא אותי להתפרצויות ובכי במיטה גם שעות אחרי ההתפרצות,
למחשבות שליליות והיזכרות בסיטואציות לא נעימות, משפילות, התבכיינות על הסטטוס שלי, השוואה לאלה שהצליחו בחיים ועוד הרבה דברים שרק מחמירים את המצב. אני מרגישה גם בדידות איומה. יש לי חברת רבות איתן אני יוצאת לפעמים אבל ברגעים כאלה לא עולה לי אפילו שם אחד שיכול וירצה להקשיב לי.
תודה לכם על הפורום הזה שמאפשר לי לומר את דבריי ללא שיפוט.
יש לי הרבה "חברים" אך לאחרונה אני מרגישה שאין אפילו חד שאני יכולה לדבר איתו בשעות משבר כאלה. בימים האחרונים אני בסיטואציה כזאת כמעט כל ערב. לפעמים אני נשארת בעבודה סתם כך ללא סיבה מיוחדת כי אין לי כוח להיות בבית אבל גם שם אני לא אוהבת להישאר כי המקום הזה מזכיר לי תמיד כמה אני תקועה בחיים.
