שיתוף..

[זואילי]

שיתוף..

בתי בת שנה ו-11.
החודש נהיה 5 חודשים יחד.
כמו בכל בוקר קמנו ליום חדש. העברתי את הגוזל החמים למיטתי להחליף את חיתול הלילה.
הסלולרי היה לידה. היא לקחה אותו. אז פתחתי לה קובץ תמונות ככה שרירותי..
והתמונה שהופיעה היתה מבית הילדים. מחדר הביקורים שהרקע בתמונה
מאוד מובלט.
היא התחילה לייבב. קראה לא לא ושמה את כף היד להסתיר את התמונה.
זה בא לי בהפתעה. לחלוטין לא הייתי מוכנה לתגובה כזאת. זאת הפעם הראשונה
שהיא מגיבה ככה לתמונה. והיא מאודדדד אוהבת להסתכל בתמונות שלה, שלנו.
התכווצה לי הבטן. שאלתי אותה- את לא רוצה להסתכל? המשיכה עם הלא. אמרתי לה שאחליף
תמונה. היא לא רצתה והחזירה לי את הטלפון.
נפתח לי חלון לעולמה.
היא ככ קטנה. ויש לה זכרונות ועולם שלם שהוא שלה. ונראה שהתמונה עוררה בה תחושה ככ לא נעימה.
וכאב לי. ככ כאב ועדיין כואב.
ואולי זה מכאיב גם לה? וחוץ מלחבק ולהיות איתה במקום הזה שלה - אין לי מה לעשות כדי למנוע ממנה צער. אני לא יכולה לשנות את עברה.
אני כל כך אוהבת אותה.
איזה בוקר מטלטל.

 

[אוריתפלד]

מאד מוכר...

גם הבובה שלנו היתה מתחילה לבכות כשהיתה רואה תמונות משם, בשנתיים הראשונות לבואה.
רק אחרי שנתיים וחצי בערך רצתה להסתכל - וגם לא יותר מדי.
בתחילה, כשהיינו הולכים לגן משחקים והיתה שומעת רוסית, היתה רצה אלי בבהלה ומתחפרת בתוכי כאילו מבקשת שאגן עליה או שלא אחזירה לשם.

יש עולם שלם של חוויות למתוקים שלנו, לאו דווקא חיוביות אך אולי גם וגם, שלעולם לא יהיה נגיש לנו.

אני חושבת שעם הזמן הזכרונות מתעמעמים אך משהו בתחושה משם לא נעלם אף פעם.
רק שהזמן מצרף לכך חוויות טובות איתנו ובטחון הולך וגובר שהטוב הזה הוא לתמיד. ככל שנוקף הזמן הם יותר בטוחים שהם מוגנים ושלא חוזרים לבית הילדים.
אגב, לבובה שלנו חרדות נטישה קשות עד היום, רק אתמול נעלמתי לה לרגע משדה הראייה בשופרסל ומיד החלה לבכות נורא. אחר כך חיבקה אותי חזק זמן רב ואמרה: לא ידעתי איפה את.

 

[אבי351]

תודה על השיתוף המרגש

 

[חייכנית2]

הי זואילי

אורית כתבה לך דברים חכמים ומאירים.
אני רוצה להוסיף שלדעתי מאד טוב שהילדונת בכתה.אני חושבת שאם לא בוכים ומתפרקים ואוצרים את הזכרונות בפנים,זה יותר גרוע.
מדובר בזכרונות לא מילוליים שמצאו אפיק לא מילולי[בכי] לצאת ולהתפרק דרכו,ואז הגיע החיבוק של אמא.זו חווייה טובה משחררת ומתקנת.
חיבוק.

 

[נתנאלה2]

איזו חויה מטלטלת ולא צפויה

כנראה שיש לה המון חלונות
נמוכים, גבוהים וחלקם בלתי נראים,
טוב שנתנה לך להציץ בחלונה .
יש דברים שכנראה לעולם לא נדע
טוב שכך?

לך

 

[נגה לביא]

חיבוק, ועוד חיבוק, ועוד אחד

איני חושבת שיש דרך אחרת להתמודד עם זאת.

הנסיון שלנו אחר, בעיקר כי זיו הייתה גדולה יותר, היו לה חברים שנשארו מאחור ובתחילה שמחה לראותם בתמונות. בדבר הקרוב ביותר שאני יכולה לחשוב עליו הוא הביקור שביקרנו בשגרירות הקזחית לרישמה של זיו, כמה חודשים לאחר בואה של זיו לבלגיה. ארגון האימוץ שלנו ארגן יום מרוכז בו צוות השגרירות כלל אנשים היודעים שפות זרות, כדי להקל על המאמצים לנהל את הרישום ביעילות. ידענו על היום מראש, והכנו את זיו לכך שאנו נוסעים לבקר בשגרירות הקזחית. לא יודעת מה הלך בראשה הקטן, אבל היא הייתה מתוחה מהבוקר ועד לאחר שעזבנו את השגרירות. זה היה יום חופשי מביה"ס עבורה, יום שלם עם אבא ואמא לרשותה, והיא הייתה מסוגרת בשבלולה, חסרת יכולת להנות מדבר. בתמונה היחידה שהצלחתי לצלם באותו יום של זיו על רקע השגרירות, זיו נראית אומללה. כמה אומללה הבנו רק כאשר חדרה למוחה ההבנה כי עזבנו את השגרירות שלא על מנת לחזור, ובבת אחת חזרה הילדה הנהנית מיום חופשה עם אבאמא בעיר הגדולה. הביקור שערכנו מאוחר יותר בקונסוליה הישראלית (השגרירויות בבריסל די קרובות, אז היה הגיון לשלב), לא הוציא ממנה שום סימני מתח, ובכך רק הוכיח שמשהו קשה עבר עליה בשגרירות הקזחית.

האם זו פעם ראשונה שהיא רואה תמונה מבית הילדים לאחר העזיבה? אולי כדאי לנסות לראות האם צפיה בתמונות בית הילדים לאחר הכנה יהיו קלות יותר (אם את בכלל מוכנה רגשית בעצמך לחזור על חוויית צפייה בתמונות העלולות לגרום לכאב להתפרץ כך).

 

[משתפרת]

לפני שנים מכר שלנו אימץ פעוט בגוואטמלה

באותן שנים קיבלנו בגוואטמלה תינוקות בני מספר שבועות או בני חודשים מעטים. האיש ביקש מראש פעוט בן שנה- שנה וחצי. הוא התחבר טוב יותר דווקא לגיל הזה. כך הפעוט שאימץ היה בגיל דומה לזה שמקבלים היום מבתי הילדים. שנה אחרי האימוץ יצא שהאיש פגש אדם דובר ספרדית. אותו אדם אמר כמה מילים בספרדית לילדון, וזה פרץ בבכי ונכנס למתח עצום שלא נרגע עד שאדם נפרד מהם והלך לדרכו.
יש להם זכרונות. אני חושבת שהזכרון הוא תחושתי יותר מאשר מילולי.
חבקי אותה. את ההווה ואת העבר שלה גם יחד. אין לנו דרך לשנות את העבר או לפצות עליו, אך באהבתך את בהחלט משפיעה על ההווה ועל העתיד שלה.

 

[זואילי]

תודה על התגובות

(גם במסרים).
המשכנו באותו יום בשיגרה. אני סחבתי את זה יותר ממנה כך נראה (היא התנהגה רגיל לגמרי).
אני אזרום איתה. אפנה את התמונות מהסלולרי כרגע עד שננסה שוב בהמשך.
אני כמובן מסוקרנת לראות שוב אם תגובתה תהיה זהה אם נסתכל בתמונות, אבל ממש לא רוצה לעורר בה כאב אז לא אעשה את זה עכשיו. יש לנו חיים שלמים להסתכל בתמונות. אולי בעוד חצי שנה - שנה וכו'.
אני מבינה שהיא מביעה בדרכה תחושה שזה עורר בה אבל כמובן תהיתי אם יש לזה עומקים במוחה הצעיר. (זכרה את אותו יום? זכרה יום אחר שם? זכרה פשוט את המקום? מה לא היה לה נעים שם ועוד ועוד - אין סוף לשאלות). כמובן שלא אקבל תשובה. ומן הסתם הזמן יעשה את שלו והזכרונות יתעמעמו ובסוף יעלמו (אולי לגמרי ואולי לא). דברים יצוצו בעתיד הקרוב והרחוק. אם נדע לשייך את זה לתקופה הזאת או למשהו אחר - גם את זה לא נדע.
אני שמחה שהיא הביעה את הכאב כשבכתה.
אני שמחה שהרגישה בטוחה להוציא את זה לידי.
אני מקווה שהיא תמשיך כך ותבחר לשתף אותי. בהכל. בחלק, לא משנה. רק תרגיש שאני שם בשבילה. תמיד.

זה כן העלה בי מחשבה לגבי ספר אימוץ. מכיוון שטרם עשיתי כזה, אז עכשיו אני יודעת שבחירת התמונות שלי צריכה להיות רגישה יותר. לא הייתי חושבת על זה קודם. (כמובן כל זה - ספציפית לבתי ולא בכלליות).

שבוע טוב.

 

[China8]

אויש, כמה עצוב

זה מאד מצער לשמוע ובודאי מצ'קמק את הלב לחשוב שהילדים שלנו חווים כאב כלשהו.
קשה לדעת בוודאות, אבל אני נוטה בהחלט להסכים עם משתפרת שהזכרון הוא כפי הנראה תחושתי יותר מאשר מילולי.
לנו אין ספר אימוץ אבל יש לנו עשרות תמונות יקרות מפז שקיבלנו מבית הילדים וגם ספר שהם הכינו עבורה. אנחנו מסתכלים בו לעיתים וגם בתמונות ולא חשתי שהם מעוררים בה תחושות מיוחדות, למרות שכל פעם היא מבינה קצת יותר, בהתבסס על השאלות שלה.
אולי זה גם כי אנחנו עדיין גרים בסין והיה מן המשך סימביוטי, לפחות מבחינת השפה, תווי הפנים וכולי בקרב האנשים שסובבים אותה כך שסינית לפחות לא מעוררת בה רגשות מיוחדים.

 

[נגה לביא]

לגבי ספר אימוץ

אנחנו לא הכנו לאורך הרבה זמן ספר אימוץ, אלא השתמשנו באלבום עב כרס, שהלך ונבנה במהלך השנה הראשונה, עד לכיסוי השנה הראשונה שלנו יחד. הוא התחיל בתמונה היחידה של זיו שיש ברשותנו הקודמת לפגישתנו אותה ובצילום הראשון של מטוסים שצילמנו בדרך. האלבום הזה השתנה במהלך השנה הראשונה, גם כדי שיכלול תמונות לאורך כל השנה, וגם כדי להענות לדרישות של זיו. למשל - אנו חשבנו שהיא תרצה לראות ילדים מסויימים, והתברר שלא חשבנו על הילדה היחידה שליוותה אותה כל חייה בכל מעבריה בין הקבוצות, וזאת למרות שידענו על ההליך המדורג בו ילדים עוברים מקבוצה לקבוצה כקבוצה קטנה בעצמם.

ספר האימוץ עצמו נבנה רק לאחר זמן עם זיו ועם התהיות שלה, כדי לתת לה מענה לשאלותיה. אם תדפיסי את סיפור האימוץ בצורת ספר (והיום קיימות הרבה תוכנות לשם כך), כדאי שהוא יהיה כזה שיחזיק מעמד עבורה למשך כמה שנים לפחות. לשם כך כדאי לבחור תמונות מייצגות שלבים בסיפור (אם תשלבי תמונות), ולא להתעלם מכל תמונה שברגע זה גורמת לה לאי-נוחות.