scenesfromamemory
New member
שיתוף..
התגייסתי לפני כ 3 חודשים,ומאז שנכסתי למסגרת נכנסתי למן דכאון שכזה..מרגישה ממש כלואה בתוך מערכת ,כאילו שהחיים שהיו לי לפני היו חיים טובים יותר ופתאום..הכל נגמר.יצא לי לפגוש חברה שלמדה איתי בשכבה במקום העבודה שלה לגמרי במקרה ,עשה לי משהוא בלב לראות אותה ממשיכה את חייה כרגיל,מתקדמת ,עובדת ולא כביכול נמצאת בתוך מסגרת מקובעת במשך שנתיים כי היא פשוט לא מתגייסת. באזרחות שלי הייתי אדם שעובד קשה כדי להגיע למקומות שהיייתי רוצה. ובאמת כמה שקשה היה להשיג דברים ,בסופו של דבר זה היה קורה. בצבא אצלי זה ממש לא ככה. אני מרגישה שעושים ממני 0 וכלום מוחלט וזאת בהתאם גם לתפקידי..מרגישה מתבזבזת כ"כ..תחושת מסוגלות עצמית שלא באה לידי ביטוי כלל. בכאילו החיים שלי כרגע הם סוג של טבלת יאוש שאני חיה בתוכה. מיום ליום, שעה-שעה.איבדתי כל טיפה של הבן אדם שהייתי בעבר. פתאום כבר אין חשק לצאת עם החברים הקרובים.כל היום נעולה בחדר. מדלגת על ארוחות .כל היום בתוך עצמי עם המוזיקה בלבד. מנותקת מהעולם לגמרי. קשה לי מאוד מהבחינה של האנשים המשרתים איתי..קשה לי להתחבר אליהם ..אומרים שבגדול אלו השנים הכי יפות של הצבא.אבל בינתיים אני מרגישה יאוש.כל יום אני רק אומרת לעצמי "מתי כל זה יגמר"? יום אחד פשוט נישברתי מהכל..כל המשקעים האלה פשוט עלו וכבר שקלתי פגיעה עצמית בתור ניסיון לברוח מכל זה ..שלחו אותי לקב"ן לטיפול..אני מקווה במקום מסוים שההרגשה איכשהוא תשתפר.. רק רציתי לשתף..
התגייסתי לפני כ 3 חודשים,ומאז שנכסתי למסגרת נכנסתי למן דכאון שכזה..מרגישה ממש כלואה בתוך מערכת ,כאילו שהחיים שהיו לי לפני היו חיים טובים יותר ופתאום..הכל נגמר.יצא לי לפגוש חברה שלמדה איתי בשכבה במקום העבודה שלה לגמרי במקרה ,עשה לי משהוא בלב לראות אותה ממשיכה את חייה כרגיל,מתקדמת ,עובדת ולא כביכול נמצאת בתוך מסגרת מקובעת במשך שנתיים כי היא פשוט לא מתגייסת. באזרחות שלי הייתי אדם שעובד קשה כדי להגיע למקומות שהיייתי רוצה. ובאמת כמה שקשה היה להשיג דברים ,בסופו של דבר זה היה קורה. בצבא אצלי זה ממש לא ככה. אני מרגישה שעושים ממני 0 וכלום מוחלט וזאת בהתאם גם לתפקידי..מרגישה מתבזבזת כ"כ..תחושת מסוגלות עצמית שלא באה לידי ביטוי כלל. בכאילו החיים שלי כרגע הם סוג של טבלת יאוש שאני חיה בתוכה. מיום ליום, שעה-שעה.איבדתי כל טיפה של הבן אדם שהייתי בעבר. פתאום כבר אין חשק לצאת עם החברים הקרובים.כל היום נעולה בחדר. מדלגת על ארוחות .כל היום בתוך עצמי עם המוזיקה בלבד. מנותקת מהעולם לגמרי. קשה לי מאוד מהבחינה של האנשים המשרתים איתי..קשה לי להתחבר אליהם ..אומרים שבגדול אלו השנים הכי יפות של הצבא.אבל בינתיים אני מרגישה יאוש.כל יום אני רק אומרת לעצמי "מתי כל זה יגמר"? יום אחד פשוט נישברתי מהכל..כל המשקעים האלה פשוט עלו וכבר שקלתי פגיעה עצמית בתור ניסיון לברוח מכל זה ..שלחו אותי לקב"ן לטיפול..אני מקווה במקום מסוים שההרגשה איכשהוא תשתפר.. רק רציתי לשתף..