כעס
שלום לך דורית. הכעס הוא נושא שמטריד רבים מאיתנו, אותי בוודאי. החדשות הטובות הן שיש מה לעשות
הנה קטע שכתבתי לפני מספר ימים בנושא של כעס. אמי ואני שטפנו כלים יחד, במטבח שלי. "המכסים האלה נכנסים למדף הזה", אמרתי לה בדרך אגב. "סאלי. את גרה פה 7 שנים. את חושבת שאני לא יודעת איפה שמים את המכסים?", שאלה אותי בעצבנות. נו טוב. לא אמרתי דבר. כעבור כמה דקות, כאשר ניגבה את השיש בעזרת הסמרטוט, אמרתי לה בכעס מסוים: אני גרה פה 7 שנים, ואת לא זוכרת שחשוב לי שתשטפי את הסמרטוט אחרי שאת משתמשת בו?". אחרי מספר דקות אמרה, "אני לא רגילה שאת עונה לי בעצבנות. את תמיד כל כך סובלנית. אבל כל אחד אפשר לשבור. ואת צודקת – עובדה ששכחתי לגבי הסמרטוט. אני לא זוכרת כל דבר שאת מבקשת. אני אפילו לא מקשיבה לכל דבר שאת מבקשת. את צודקת. את לא יכולה לדעת מה אני זוכרת ומה אני לא זוכרת". איזו חויה טובה. כעסתי על אימי, והיא הבינה אותי, לא שפטה אותי, ולא כעסה בחזרה. מיותר לציין שכעסי שכך מיד. דיברנו על הנושא, ושתינו הגענו לתובנות מעניינות. הקשר שלנו התחזק מהויכוח הזה, כי זה היה נושא שחזר על עצמו – אני מעירה לה והיא לא מקשיבה לי, והנה נדמה שהוא הסתיים. אני הבנתי אותה יותר טוב – חשוב לה לא להקשיב לחלק מההוראות שלי. זה משהו שהיא מודעת אליו, וכך מחליטה. והיא הבינה אותי יותר טוב – אני באמת לא יכולה לסמוך עליה ככה בפשטות. אם אני רוצה משהו מסוים, אני באמת צריכה לבקש אותו במפורש. כששוחננו על התקרית הזו, הבחנו במשהו מעניין. כל אחת מאיתנו יכלה פשוט לשתוק. אמי יכלה לשתוק כשהערתי לה על המכסים, ואני יכולתי לשתוק כאשר היא לא שטפה את הסמרטוט. אבל זה לא מה שרצינו. כל אחת מאיתנו רצתה שהשניה תשמע אותה, תקשיב לה, כל אחת רצתה שהמסר שלה יגיע ליעדו - ויתקבל. הבעיה שלנו היא, שרוב היחסים שלנו לא כאלה. רובנו לא עבדנו, חקרנו ותרגלנו את הנושא של התפתחות אישית, יחסים, תקשורת והקשבה במשך בערך 20 שנה, כמו אימי וכמוני. כאשר אנחנו כועסים, כועסים עלינו בחזרה, ואנחנו נכנסים למריבות אימים, או משתתקים, ומתיאשים מהקשרים. הכעס שלנו נשאר ללא מענה, נאגר או נפרק בצורות אלימות על החלשים מאיתנו (ילדים או בני זוג, בד"כ). עבור חלקנו מלאכת הדחקת הכעס כה קשה, שאנחנו נעזרים באמצעים כימיים: סיגריות, בירות, שוקולד, סמים קלים, קשים או תרופות. חלקנו משתמשים באמצעים שהם לכאורה חיוביים יותר להדחקת כעס: צפיה בטלויזיה, קריאה ואפילו ספורט. הם חיוביים לפעמים כשלעצמם, אבל כאשר משתמשים בהם להדחקת כעס, יש בהם נזק, הדחקת הכעס. גם את הילדים אנחנו מלמדים להדחיק כעס מגיל צעיר מאוד, בעזרת מוצצים או ממתקים. אם הם מתעקשים לכעוס עלינו עדיין, אנחנו מפעילים עליהם כוח כדי להשתיק אותם (תרגע מיד, או שתקבל עונש!). הכעס נשאר בפנים. הבעיה עם הכעס היא כפולה. הוא זולג לכל הכוונים: החוצה ופנימה. החוצה, אנחנו פוגעים באנשים, לא משנה כמה אנחנו מנסים לעדן את האמירות שלנו. כעס פוגע תמיד. ופנימה, כי אנחנו מרגישים גרוע. לחץ הדם שלנו עולה, יש לנו כאבי ראש, ואנחנו פשוט לא שמחים. אנחנו רוצים שהמסרים שלנו יגיעו ליעדינו, אבל אין הרבה אנשים סביבנו שהם מספיק פנויים רגשית כדי להכיל את הכעס שלנו. אחת האפשרויות שלנו היא ללמוד קודם כל להכיל את הכעס שלנו, בעצמנו, יחד עם פרטנר לתרגול. בשיטת ה"התמקדות", במקום לומר "אני כועס", אנחנו אומרים, "יש בי חלק כועס". ואז יש פה אותי, האדם, הגדול, השלם, ויש חלק, והחלק הזה כועס. עכשיו אפשר ליצור קשר ביני לבין החלק הכועס. עכשיו אפשר להקשיב לו. לתת למסר שלו להתקבל. להקשיב לו ללא ביקורת, אלא בקבלה, סבלנות, אמפטיה. זה לא פשוט – זו יכולת נרכשת – אבל לפחות אנחנו כאן עצמאיים. אנחנו לא חייבים שמושא הכעס שלנו ישמע אותנו – בתור התחלה – אלא אנחנו עצמנו יכולים להביא לחלקים הכועסים שלנו המון אמפטיה וקבלה. אישה ניצולת שואה סיפרה לי שיש בה כעס גדול על הוריה, שבגיל 5 נטשו אותה אצל זוג פולנים זרים, ונעלמו. נכון, הם הצילו את חייה, והיא יודעת היטב שעליה להיות אסירת תודה. אבל אין לכך משמעות עבור החלק הכועס. החלק הזה כועס מאוד על הנטישה, ההעלמות ,על כך שחיה את כל חייה ללא הורים. ההגיון שניסתה להפעיל על הכעס הזה נכשל עשרות שנים. וזה לא משנה שמושאי הכעס שוכני עפר כבר מזמן. כמו שהיא אמרה, אפילו התולעים כבר אינן. זה לא משנה. הכעס הזה הוא כמו כדור, שהיא רוצה לזרוק, ושיגיע ליעדו. והוא נשאר אצלה ביד, ומסב לה נזק. יתכן שיש צורך לזרוק את הכדור הזה עשרות פעמים – אבל בסוף הוא יתקבל (קודם כל אצלה), ויעלם. הכעס נעלם כאשר הוא מתקבל לגמרי. אני מבטיחה. ראיתי זאת פעם אחר פעם. יש משפט שאני אוהבת, "לעולם לא מאוחר מכדי לחוות ילדות מאושרת". יש תנאים של ילדות מאושרת שאנחנו יכולים לספק לעצמנו היום, ואח"כ ללמוד לספק אותו בעולם הממשי של הקשרים האישיים שלנו. תנאי בסיסי לתהליך הזה של השתחררות אמיתית מכעס (בניגוד להדחקה) הוא נקודת מבט מסוימת, נקודת מבט שלפיה אנחנו עצמנו אחראיים לכעס. כמו שאמא שלי אמרה פעם בקבוצה של אנשים שנפגשו לסדנת "יעוץ הדדי" בנושא כעסים: "ההבדל בינינו לבין אנשים אחרים הוא שאנחנו רוצים לוותר על הכעס, גם אם זה דורש הרבה עבודה. אנחנו לא חושבים שאנחנו צודקים בכעס שלנו". נדרשת הבנה בסיסית לכך שהכעס הוא שלנו. הוא לא באמת בגלל מישהו אחר. מישהו אחר אולי היה הקש ששבר את גב הגמל (המכסים, הסמרטוט), אבל גב הגמל שלנו כבר היה עמוס מאוד מלכתחילה. הינו עמוסים בכעסים רבים ועתיקים. זה ההבדל בין הורה שמתפוצץ כאשר הילד שלו משליך צעצוע על הרצפה, לבין ההורה שנשאר שליו ופנוי רגשית לתקשר עם הילד (ואולי ללמד אותו את ה"גבולות" המהוללים). לכל אחד מהם משקל שונה של כעס שהוא נושא על גבו. אפשר לדמות את זה לעומק שונה של ביצה שהם מתבוססים בה. עמוקה וטובענית, או שלולית קטנה. אין ברירה אלא לנקז את הביצה, וזה לוקח זמן ונחישות – אבל גם הכרה בכך שזוהי הביצה שלנו. אנחנו כועסים לא באמת כי אנשים סביבנו לא בסדר. הם אולי קצת לא בסדר לפעמים, אבל עוצמת הכעס נובעת מכל שאר הכעס שלנו שמעולם לא הגיע ליעדו. העוצמה השלילית מגיעה משם. יש כלל אצבע בשם 90/10. 10 אחוזים מהרגש שלנו הוא בגלל מה שקורה עכשיו, 90 אחוזים הם בגלל מה שקרה בעבר. או, אני מעדיפה לומר, 90 אחוזים הם בגלל התפיסה שלנו של מה שקרה בעבר. מה עושים? אין קסמים מהירים. כמו מגדל קוביות - להרוס פשוט, לבנות צריך ללמוד. יש לנו עשרות כדורים כאלה שאנחנו רוצים לזרוק, ושיתקבלו. ויש מגוון שיטות עבודה רגשיות שעוזרות לנו למסור את הכדורים האלה, ולהשתחרר מהם באמת. זו שאני מכירה וממליצה עליה היא "ההתמקדות", ובעבר השתמשתי והמלצתי על "יעוץ הדדי". ומכיון שיש הרבה עבודה, כדאי להתחיל.
