שיתוף בין בני הזוג
היי , אני קוראת סמויה בפורום.
אני בת 27 וחבר שלי בן 32. אנחנו חצי שנה ביחד. וגרים ביחד כבר 3 חודשים.
יש הרבה דברים שעוברים עליו כמו לכולם: לימודים , עבודה , זוגיות.
לאחרונה שמתי לב שהוא מתמודד עם הדברים לבד. לא מספר לי איך היה היום שלו. מכירים את האנשים האלה שאומרים שהכל בסדר? אבל בשטח מי יודע מה באמת הולך שם.
אתמול יצא לנו לדבר ואמרתי לו שמפריע לי שהוא לא משתף אותי , אני למשל ההיפך ממנו , אני יכולה לספר לו חוויות מהעבודה , מהלימודים , כל מה שקרה לי בדרך. יש לציין שאני הייתי ביישנית ומופנמת ביסודי ובתיכון , הביטחון העצמי שלי היה ברצפה. לקח לי זמן להתגבר על זה ועכשיו אני עושה פיצוי על התקופה ההיא , ויותר חופשייה לשתף אנשים , לספר , לחוות , לצחוק , להיות רגישה להם , וגם אם זה סתם להקשיב.
כששאלתי אותי איך הוא היה כשהוא היה קטן , (אני סטודנטית לפסיכולוגיה) ניסיתי למצוא מה מקור הפחד? והאי רצון הזה של לשתף בדברים הכי בסיסיים. הוא פשוט טען שגם שהוא היה חוזר מהבית ספר הוא אף פעם לא היה אומר להורים איך היה בבית ספר , חוויות. כששאלתי אותו האם הוא היה מבקש עזרה כשהוא היה תלמיד , אז הוא ענה שכן , שהיה מבקש מאבא , מאחותו הגדולה. אז מצד אחד הוא כן ידע לבקש עזרה , והיום הוא לא מבקש עזרה רק כשהוא ממש צריך , והוא טוען שזה לא מתוך בושה , זה פשוט העיניין של לסמוך אך ורק על עצמך ולהתמודד עם זה לבד. וככה הוא גדל כל הזמן , גם כשהוא היה בצבא אף פעם לא סיפר להורים מה עובר עליו בתקופות הקשות (היה קרבי).
אולי זה רק אני שמרגישה שמישהו פה צריך עזרה? עד כמה אתם משתפים את בני הזוג שלכם בדברים הבסיסיים ואולי קצת מעבר?
אשמח לשמוע.
היי , אני קוראת סמויה בפורום.
אני בת 27 וחבר שלי בן 32. אנחנו חצי שנה ביחד. וגרים ביחד כבר 3 חודשים.
יש הרבה דברים שעוברים עליו כמו לכולם: לימודים , עבודה , זוגיות.
לאחרונה שמתי לב שהוא מתמודד עם הדברים לבד. לא מספר לי איך היה היום שלו. מכירים את האנשים האלה שאומרים שהכל בסדר? אבל בשטח מי יודע מה באמת הולך שם.
אתמול יצא לנו לדבר ואמרתי לו שמפריע לי שהוא לא משתף אותי , אני למשל ההיפך ממנו , אני יכולה לספר לו חוויות מהעבודה , מהלימודים , כל מה שקרה לי בדרך. יש לציין שאני הייתי ביישנית ומופנמת ביסודי ובתיכון , הביטחון העצמי שלי היה ברצפה. לקח לי זמן להתגבר על זה ועכשיו אני עושה פיצוי על התקופה ההיא , ויותר חופשייה לשתף אנשים , לספר , לחוות , לצחוק , להיות רגישה להם , וגם אם זה סתם להקשיב.
כששאלתי אותי איך הוא היה כשהוא היה קטן , (אני סטודנטית לפסיכולוגיה) ניסיתי למצוא מה מקור הפחד? והאי רצון הזה של לשתף בדברים הכי בסיסיים. הוא פשוט טען שגם שהוא היה חוזר מהבית ספר הוא אף פעם לא היה אומר להורים איך היה בבית ספר , חוויות. כששאלתי אותו האם הוא היה מבקש עזרה כשהוא היה תלמיד , אז הוא ענה שכן , שהיה מבקש מאבא , מאחותו הגדולה. אז מצד אחד הוא כן ידע לבקש עזרה , והיום הוא לא מבקש עזרה רק כשהוא ממש צריך , והוא טוען שזה לא מתוך בושה , זה פשוט העיניין של לסמוך אך ורק על עצמך ולהתמודד עם זה לבד. וככה הוא גדל כל הזמן , גם כשהוא היה בצבא אף פעם לא סיפר להורים מה עובר עליו בתקופות הקשות (היה קרבי).
אולי זה רק אני שמרגישה שמישהו פה צריך עזרה? עד כמה אתם משתפים את בני הזוג שלכם בדברים הבסיסיים ואולי קצת מעבר?
אשמח לשמוע.
